אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

מה נדרש כדי לברוא משהו חדש לגמרי — משהו שמעולם לא היה קיים קודם לכן?

בפרשת השבוע, ויקהל-פקודי, אנו מגיעים לבנייה המיוחלת של המשכן — המקדש הראשון של בני ישראל, שדרכו הם אמורים לזכות לקרבה מתמשכת לשכינה. היבט ראוי לציון בבניית המשכן הוא שהעבודה מבוצעת לא על ידי שבט אחד או גילדה מקצועית, אלא על ידי כל אלה שהם חכמי לב — גברים ונשים כאחד. על העבודה מנצחים בצלאל ואהליאב, שהוענקה להם חכמת הלב במידה מיוחדת מאת האל.

אחרי חטא העגל שאנו קוראים עליו בפרשת השבוע משה רבינו מגיב לאיום מצד ה' להשמיד את עם ישראל בטעון ייחודי שמשמש את הנביא יחזקאל (בהפטרה שאנו קוראים השבוע לכבוד פרשת פרה) כבסיס לגישה דתית ייחודית לגבי מהות ותכלית הקיום של עם ישראל. טענת יחזקאל הבסיסית היא שהישרדות עם ישראל וחזרתו לארץ ושגשוגו שם יש בהם קידוש השם מובהק. הבה ניגש לטקסטים מהם אנו למדים זאת.

פרשת "תצווה" ניצבת במרכז שתיים וחצי הפרשיות הפורשות את ציוויי הקמת המשכן. קודמת לה פרשת "תרומה" ומשלימה אותה מחצית פרשת "כי תישא". בניית המשכן היא מעשה חד פעמי, שאין לו לכאורה השלכה על חיי העם לדורות. ובכל זאת, התורה מוסרת לקוראיה תוכנית בניה דקדקנית עד מאוד. כל רכיב מתואר בקפידה; כל הליך מעוצב לפרטי פרטיו.

text