אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

השבת, שבת ניצבים, היא השבת האחרונה של השנה. רגע לפני שאנו עוברים אל שנה חדשה, התורה עוצרת אותנו ומעמידה אותנו בתוך אחד המעמדים המכוננים שלה: ״אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם״. (דברים, כט, ט)

רש״י מפרש: ״מלמד שכינסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית״. יש משמעות עמוקה לכך שהמילה הפותחת את המעמד היא ״ניצבים״. לא רק עומדים, אלא מתייצבים.

פרשת כי תבוא נפתחת בנימה קלילה ואופטימית, עם העיסוק בדיני הביכורים, ובדיני המעשרות. אך ככל שהקריאה מתקדמת, הטון נעשה עגום יותר ויותר. בני ישראל עומדים על הר גריזים והר עיבל כדי לשמוע כמה ברכות, והרבה מאוד קללות. בבית הכנסת, עוצמתו של הרגע הזה מודגשת בטקסיות קודרת, כאשר קולו של בעל הקורא הולך ונחלש כשהוא מעביר את הדימויים מעוררי האימה של הפרשה. ולי, השנה, לאחר שזה עתה שבתי מקיץ שביליתי בירושלים, הקללות הללו קיבלו משמעות כואבת ודחופה עוד יותר.

מדוע יש איסור קטגורי על נישואין עם העמים מואב ועמון: "גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהֹוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם" לעומת איסור מתון על חיתון עם אדום ומצריים "בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְהֹוָֽה"? איזה מארבעה עמים אלה נחרת בזיכרון דור יוצאי מצרים ודור המדבר כאויב מסוכן ואכזרי יותר?

text