אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

פרשת יתרו מביאה את סיפורה של התגלות האל לחברה האנושית. ולצידו, באורח השזור בו לבלי התר, את ההתמודדות עם דמותו האנושית של משה, מנהיג העם והנביא. שני מישורים אלה כרוכים זה בזה מראשית הדרך. כבר למראה הנס של חציית הים והגאולה המלאה מעבדות מצרים, הייתה תגובת העם הנלהבת: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). במעמד הסנה חרד משה שמא העם לא יאמין לו (שמות ד, א). עתה הם מאמינים בו ממש כשם שהם מאמינים באלוהיו. שני מישורי אמונה אלה מתערבבים באורח מסוכן שהמחיר עליו עוד ייגבה בהמשך הדרך. עירוב תחומים זה הוא שיוביל לטרגדיה המגולמת במעשה העגל, לנוכח היעדרותו הממושכת של משה. תחושת היתמות של העם נביאה אותו לתבוע מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). היעדרו של האיש מוביל לדרישה 'לעשות' אלוהים. מכאן קצרה מאוד הדרך לריקוד האקסטטי לנוכח העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לא, ד). העגל ולא ה'; העגל ולא המנהיג.

אמונה אינה צומחת מעדות לניסים, אלא מחינוך, בחירה ומחויבות מתמשכת. זהו המסר של הנרטיב בקריאת התורה השבועית – כך מלמד ישעיהו ליבוביץ' ב"שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע". הוא מצביע על ההדגמות החוזרות ונשנות של חוסר אמונה של העם, למרות הנס של קריעת ים סוף, לפני האירוע ואחרי האירוע, כאשר התמודדו עם האיומים הקיומיים של מרכבות מצרים המתקרבות ומחוסר מים ומזון במדבר.

פרשת בא מתרחשת ברגע טעון במיוחד: בני ישראל עדיין במצרים, טרם היציאה למסע אל עבר החירות. דווקא שם, בלב השעבוד, ניתנות להם מצוות יסוד המגדירות מהי חירות אמיתית: שמירה על הזיכרון, קביעה של זמן ולקיחת אחריות מוסרית.

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
(שמות יג, ח)

עוד לפני שבני ישראל חופשיים, הם מצווים לזכור ולספר. לא סיפור של גבורה וניצחון, אלא סיפור של עבדות, של פגיעות, של שלילת זכויות. התורה מבינה שעם שאינו זוכר את פגיעותו – עלול לפגוע באחרים. הזיכרון איננו נוסטלגיה; הוא אחריות. הוא נועד לעצב מצפן מוסרי, שיזכיר לנו שוב ושוב מה משמעותה של חירות אנושית.

text