אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

פרשות השבוע הזה נשמעות כמו קללה, ועוסקות בצרות גופניות הנופלות על האדם ומחייבות היטהרות. הפרשות נדמות כאילו נכתבו בספר רפואה קדום ובו הכהן, שנתפש כמרפא, הוא האחראי על הבידוד ועל תהליך ההיטהרות/ הריפוי. הכל הגיוני יחסית לזמן ולתקופה.

אבל למה לנו לקרוא דווקא פרק על נגעים כחלק מהמהלך השנתי שלנו? למה לא לדלג? על חלקים גדולים מהנביאים ומהכתובים דילגו מורי העם. כאשר בחרו לקרוא את המגילות בחגים, בחרו את ההפטרות, בחרו בתהילים כספר התפילה הגדול. בחרו גם מה לא. אז ראשית- ברצוני להחזיר לידינו את כוח הבחירה. אנחנו לא מוחקים שום חלק בתורה או בתנ"ך אבל בהחלט זכאים לבחור במה להתעסק ובמה פחות.

בשבוע האחרון אני סופר את העומר ולא מתגלח, במסגרת מנהיג האבלות הנהוגים עד ל״ג בעומר. זה אחד המנהגים שאני אוחז בו כל השנים. לא בגלל הלקח החינוכי התלמודי היפה על מות 24,000 תלמידי רבי עקיבא ״משום שלא נהגו כבוד זה בזה״ (בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'), אלא משום שהאמת קשה בהרבה. תלמידי רבי עקיבא הלכו אחרי הלהט המשיחי שלו ונהרגו במרד בר כוכבא. בניגוד לרוב חכמי התקופה, רבי עקיבא הכריזמטי הכתיר את מנהיג המרד כ״מלך המשיח״ ושלח את תלמידיו להתאבדות מול האימפריה הרומית, במהלך שהביא באופן מעשי לתחילת הגלות והעקירה הגדולה מארץ ישראל.

פרשת ״שמיני״ חושפת את הסכנה שבאש ״זרה״. האש חשובה כל כך לחיינו. השליטה באש סימנה את תחילת הדומיננטיות של בני האנוש, לטוב ולמוטב, בכדור הארץ. במוסר, בדת ובערכים בכלל יש הרבה אש המעוררת אותנו להסתער על גבעות חיינו ולחולל תיקון ושינוי במציאות.

עם ישראל מתכנס לחגוג השבוע את חג החירות, עם קיינדלך וחרוסת ושאר מטעמים, בעוד מדינת ישראל במלחמה שאיננה עוד מלחמה על חירותה (שהרי היא "מעצמה אזורית") אלא על רצונה להמשיך ולשעבד עם אחר.

בעת הקמתה ביקשה המדינה היהודית לחתור לשלום עם שכנותיה, להשתלב באזור, להיות מדינת מופת מוסרית (לפחות לכך שאפה). היתה זו מדינה יהודית שביקשה לקיים כאן יהדות של חמלה של חירות ושוויון ברוח חזונם של נביאי ישראל.

text