אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

בשבועות האחרונים אני יוצא לבקעה לפעילות נוכחות מגינה. במסגרת זו אני יושב במאהלי רועים ויוצא עם רועים פלסטינים למרעה. אנו יוצאים יחד מתוך החשש שהם ייתקלו במי שיצר את צעדיהם, ימנע מהם מרעה, ובמקרים לא מעטים אף יפגע ברכושם או ייקח אותו. במקרים אחרים, הם פשוט נתקלים במי שבא להציק ולהטריד כדי לעודד אותם לא להיות שם.

הביקורים הללו מחזירים אותי לספר בראשית, שיש בו כמה וכמה סכסוכי רועים. הראשון שבהם נמצא בפרשת השבוע שלנו.

השבוע נפגשתי עם מכיניסטים ממכינת נחשון. אחד החניכים שאל אותי את השאלה הבאה: "את לא חושבת שבזה שאת משנה דברים (כמו שויון לנשים, או מגיעה ברכב לבית הכנסת, או כלי נגינה בתפילה) ומקיימת מסורת ארוכת שנים בצורה שונה זה הורס את היהדות? "

אני רוצה לענות על השאלה הזו דרך פרשת נח ולדבר בשבח הבלבול

אחד מתפקידיי בתור רבה הוא ניהול המקווה היחיד בארץ (בקיבוץ חנתון) שפתוח לכולם וכולן, שם אני מייצרת ומלווה טקסי טבילה. למרות כל הספקות ושאלות שלי לגבי דת – האם היא דבר טוב או רע לאנושות (במיוחד בזמננו)? — אמונתי בכוחות הרוחניים של טבילה במים החיים נשארת קבועה.

אבל למרות אהבתי לטקס הטבילה, לא היה לי קל להביא את עצמי לטבול השנה לפני יום כיפור. לא הייתי במקום רוחני ונפשי של התחלות חדשות. הייתי יותר במרחב סף של בין לבין, של אי וודאות, ושל מתח ודאגה לגבי העתיד.

text