אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת

בעונת מסיק הזיתים הזו אנחנו פועלים לצד קהילות פלסטיניות, כדי לסייע להן להגן על אדמותיהן, ובד בבד כדי לסייע לנו, כיהודים, להגן על ערכינו. שני הדברים נתונים תחת מתקפה אכזרית.

מתינות, ענווה וכבוד הבריות הם אבני היסוד של המסורת היהודית, והם המצפן המוסרי המכוון את יחסינו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. היסוד שעליו אנו מרוממים את משה רבנו הוא ענוותנותו העמוקה: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר י״ב, ג׳).

זה ממש לא נראה לי הוגן. "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם… לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ." (דברים כג ד-ז). האם אני לא הייתי "אח"? הרי אברהם היה דודי. אני הצטרפתי אליו בהרפתקה הגדולה שלו, כשהוא יצא מחרן לכנען. יתר על כן, כדי לשמור על שלום במשפחה, הסכמתי להפריד את ביתי ואת מקני משלו. וברור שהוא התייחס לקשר בינינו ברצינות, כשסיכן את עצמו פעמיים עבורי: כשהציל אותי משבי כדרלעומר, וכשהתעמת עם אלהים על הכוונה להחריב את עירי.

בשבועות האחרונים אני יוצא לבקעה לפעילות נוכחות מגינה. במסגרת זו אני יושב במאהלי רועים ויוצא עם רועים פלסטינים למרעה. אנו יוצאים יחד מתוך החשש שהם ייתקלו במי שיצר את צעדיהם, ימנע מהם מרעה, ובמקרים לא מעטים אף יפגע ברכושם או ייקח אותו. במקרים אחרים, הם פשוט נתקלים במי שבא להציק ולהטריד כדי לעודד אותם לא להיות שם.

הביקורים הללו מחזירים אותי לספר בראשית, שיש בו כמה וכמה סכסוכי רועים. הראשון שבהם נמצא בפרשת השבוע שלנו.

text