כלל מספר 1 בגידול תאומים: שתי עוגות יום הולדת!
את העצה הזאת קיבלתי לפני 27 שנים. כשהייתי בהיריון עם תאומים, שאלתי כל זוג תאומים שפגשתי לעצות. מאז, בכל שנה, אפיתי או קניתי לפחות שתי עוגות יום הולדת למאיה ולי, התאומים היפהפיים שלי.
בפרשת השבוע, פרשת תולדות, רבקה מגלה שגם היא בהיריון עם תאומים. ההיריון שלה מרגיש שונה ממה שוודאי ראתה סביבה. "אם כן", היא שואלת, "למה זה אנוכי?" מכיוון שבאותם ימים עדיין לא היו בדיקות אולטרסאונד, היא פונה לאלוהים ודורשת אבחנה. אלוהים מסביר לה שהיא נושאת תאומים ברחמה, ומספק לה גם תחזית לעתיד: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית, כה, כג)
רבקה מציצה אל עתיד קודר של מאבק ושל אלימות אפשרית. השאלה שלה, "למה זה אנוכי?", מהדהדת גם בצעדים הבאים שהיא נוקטת. היא אוהבת את יעקב, בעוד בעלה מעדיף את עשו, הבכור. היא דוחפת את יעקב לגנוב את ברכתו של יצחק, ומקדמת אותו לממש
את נבואת האל. נחמה ליבוביץ, מפרשניות המקרא החשובות, מבינה את השאלה "למה זה אנוכי?" כהכרה של רבקה בגודל האחריות המוטלת עליה. עתיד האנושות ממש מונח ברחמה. עליה להחליט כיצד לגדל את ילדיה, כשהיא יודעת אילו סכנות מצפות להם.
העצה הבאה שקיבלתי – ולכן כלל מספר 2 בכל הנוגע לתאומים שלי – הייתה: גני ילדים נפרדים, בתי ספר נפרדים. תנו לתאומים להתפתח כאינדיבידואלים, מבלי להשוות ביניהם כל הזמן. צמצמו את התחרות.
בהתאם לנבואת האל, התאומים המקראיים שלנו מתחרים זה בזה עוד לפני שהם באים לעולם. יעקב, השני שיוצא לאוויר העולם, אוחז בעקבו של אחיו, עָקֵב, ונקרא יעקב על שם הפעולה הראשונה שלו: הניסיון להדביק את הפער.
מכאן ואילך התאומים מתויגים ומתומרנים בהתאם לציפיות של הוריהם, עם מעט מאוד מחשבה על מה שבאמת טוב עבורם. אהבת ההורים והתפקידים שהם מייעדים להם מפצלים ביניהם. עשו הוא הצייד השעיר, ואילו יעקב הוא "אִישׁ תָּם" – כלומר, ישר או תמים.
כלל מספר 3: צרות באות בזוגות!
התאומים המקראיים שלנו נולדים לעולם שמפולג באופן חריף. אהבה אינה מובנת מאליה. הבנים צריכים להרוויח את חיבתם של הוריהם – עשו באמצעות הבאת אוכל לאביו, ויעקב באמצעות הישארות קרוב לאמו באוהל. המשפחה מתפרקת. יעקב מרמה את אחיו ומפתה אותו למכור את בכורתו, ובהמשך מרמה את אביו וגונב את ברכת אחיו. מכאן מתגלגלים הדברים לאיומים באלימות, לבריחה ולניכור. בתקופת המקרא, להיות הבן השני היה כנראה מבאס למדי. תשומת הלב וזכויות הירושה ניתנו לבכור. הבן השני עלול היה להרגיש כמו "גלגל רזרבי". אולי אפילו לכתוב על זה ספר יום אחד. להיות תאום זה אפילו קשה יותר. הרי הייתם כל כך קרובים!
התאומים שלי נהגו להתווכח לא פעם על מספר הדקות שהפרידו בין הלידות שלהם, ועל השאלה מי יצא ראשון. אילו מאיה הייתה כאן עכשיו, היא הייתה צועקת: "אני!"
בשנת 1962 השיקה חברת השכרת הרכב אוויס את קמפיין הפרסום האייקוני שלה: "אנחנו רק במקום השני. אנחנו משתדלים יותר".
המקום השני הפך ליתרון. אוויס הבטיחה שירות טוב יותר, משום שלא יכלה להרשות לעצמה להיות בינונית. מתחשק לי ללחוש ליעקב הקטן: "אתה במקום השני. וזה נהדר! תשתדל יותר. הפוך לטוב יותר בזכות זה".
ואז הייתי מוסיפה: "ובשום אופן לא לגנוב!"
כלל מספר 4: תאומים שמשחקים יחד, נשארים יחד!
העיתונאית אריקה אי. גוד כתבה פעם שקשרים בין אחים ואחיות מאריכים ימים יותר מנישואים, שורדים את מות ההורים ומתחדשים גם אחרי מריבות שהיו הורסות חברויות.
נראה שגם התנ"ך מסכים איתה. ספוילר לפרשה של השבוע הבא: עשרים שנה מאוחר יותר, יעקב ישוב עם ארבע נשים, שלושה עשר ילדים ועזים רבות. נותרה לו עוד משימה אחת של התבגרות: להתפייס עם עשו.
הוא מבועת מהמחשבה שאחיו עלול לבקש לנקום בו. בלילה שלפני המפגש המחודש ביניהם, יעקב ייאבק בדמות מסתורית, שעל פי המסורת מזוהה כמלאך. החוקרת הישראלית נויה שגיב מציעה שיעקב למעשה נאבק בעצמו.
ובסופו של המאבק הזה הוא יקבל שם חדש: ישראל. הוא כבר אינו רק יעקב, זה שאחז בעקב אחיו, זה שבמקום השני, האנדרדוג שמאמין שעליו לשקר ולגנוב כדי להתקדם.
עכשיו הוא ישראל - זה שחי עם אלוהים והולך בדרכי היושר. יושרה וכנות יהיו מעתה תכונותיו החדשות. למחרת בבוקר פוגש יעקב את עשו. ובמקום אלימות, יש חיבוק. האחים אינם הופכים לקרובים זה לזה. הם אפילו לא בוחרים לחיות יחד.
אבל הם מוצאים דרך להיפגש מבלי להרוס זה את זה. זוהי ברכה שאנחנו זקוקים לה היום. לא להיות עם שאין בו חילוקי דעות, אלא להיות עם בוגר דיו כדי לחלוק זה על זה בלי שנאה.
לא עולם נטול הבדלים, אלא עולם שיש בו מקום גם לאחרים. לא הצורך להיות ראשונים, נעלים או צודקים תמיד, אלא האומץ להפוך לטובים יותר.
הכלל החמישי שלי לגידול תאומים: "לחלוק זה לתמוך"
וזה מביא אותי לסיפור נוסף בפרשת השבוע שלנו. יצחק חוזר וחופר את הבארות שחפר אביו אברהם, בארות שבעבר סיפקו חיים, אך הפלשתים סתמו ומילאו אותן בעפר. הוא מחליט להשיב את הבארות לחיים. הוא חופר באר אחת, ומתעורר ריב. הוא חופר באר נוספת, ושוב פורץ ריב. לבסוף הוא חופר באר שלישית, ועליה איש אינו רב. הוא קורא לה רְחֹבוֹת : מרחבים פתוחים. "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ" (בראשית, כב, כב) - כי אלוהים פינה לנו מקום. איזו תמונה יפה לזמננו. ירשנו ארץ ומדינה, ירשנו בארות של חמלה, צדק, דמוקרטיה, פלורליזם ותקווה. חלק מהן נסתמו בפחד, בכעס, בשנאה ובייאוש. המשימה שלנו היא לפתוח אותן מחדש. לא כל מחלוקת חייבת להסתיים בתבוסה של אחד הצדדים. אנחנו צריכים ליצור מרחבים רחבים יותר, שבהם אנשים יוכלו לחיות בכבוד.
הפרשה מציעה שלוש דרכים להתמודד עם קשיים ולקחת אחריות:
1. לקחת אחריות על העתיד שלנו: אנחנו זקוקים זה לזה, לא משום שאנחנו תמיד מסכימים, אלא משום שכמו רבקה, גם אנחנו חולקים באחריות לעתיד החיים היהודיים, לזהות היהודית של ילדינו ולתחושת השייכות שלהם.
2. לקחת אחריות זה על זה: כמו יעקב ועשו, איננו יכולים לוותר על האחים והאחיות שלנו. איננו יכולים לוותר זה על זה.
3. לקחת אחריות על העבר שלנו: המשימה הגדולה ביותר שלנו היא להמשיך לחפור עד שנמצא את ה"רְחֹבוֹת" שלנו - מרחב רחב דיו לצדק, לחמלה, לשלום ולתקווה.
איננו יכולים להתייאש לנוכח עוולות ואלימות, בעזה, בשטחים, כלפי המקומות הקדושים לנו בישראל ובעולם היהודי כולו. אורח החיים הציוני-ליברלי שלנו נשען על פועלם ואומץ לבם של נשים וגברים אמיצים, שהפכו את החלום על בית לאומי יהודי למציאות. כעת מוטלת עלינו האחריות לעמוד על כך שהבית הזה – האוהל שלנו – יהיה צודק, ראוי, בטוח ורחב דיו כדי שאנחנו ושכנינו נוכל לחיות בו זה לצד זה בשלום.
אילו יכולתי, הייתי שולחת לרבקה במייל את הכללים שלי לגידול תאומים, ומוסיפה כלל אחרון, ואולי החשוב מכולם: כלל מספר 6: להכפיל את האהבה!
שבת שלום.
*דבר התורה נכתב במקור כדרשה לתפילת השבת בבית כנסת המשכן באטלנטה, ג'ורג'יה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה דגנית תימור ג'נשיל (2025) היא סמנכ"לית התפעול ומנהלת קשרי החוץ בקמפוס משפחת טאוב של היברו יוניון קולג' בירושלים. לדגנית למעלה משלושים שנות ניסיון בתחום החינוך היהודי והניהול. דגנית עבדה כאשת חינוך וכמנהלת במספר ארגונים ומסגרות יהודיות. במשך שבע שנים כיהנה כמנהלת תוכנית "עוצמה", תוכנית של הפדרציות היהודיות לבוגרי ובוגרות אוניברסיטאות. לאחר מכן שימשה כמנהלת התוכניות לצפון אמריקה של "חוויה ישראלית". היא בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה ובמדעי המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, ותואר שני בחינוך יהודי מבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). את הסמכתה לרבנות קיבלה בהיברו יוניון קולג'. דגנית נשואה לאדם ולהם שלושה ילדים. היא רואה במסעה הרבני המשך טבעי למסלול המקצועי שלה, המעשיר את ניסיונה ומחזק את שליחותה כאשת חינוך יהודי, כיועצת וכמנהיגה רוחנית.
את העצה הזאת קיבלתי לפני 27 שנים. כשהייתי בהיריון עם תאומים, שאלתי כל זוג תאומים שפגשתי לעצות. מאז, בכל שנה, אפיתי או קניתי לפחות שתי עוגות יום הולדת למאיה ולי, התאומים היפהפיים שלי.
בפרשת השבוע, פרשת תולדות, רבקה מגלה שגם היא בהיריון עם תאומים. ההיריון שלה מרגיש שונה ממה שוודאי ראתה סביבה. "אם כן", היא שואלת, "למה זה אנוכי?" מכיוון שבאותם ימים עדיין לא היו בדיקות אולטרסאונד, היא פונה לאלוהים ודורשת אבחנה. אלוהים מסביר לה שהיא נושאת תאומים ברחמה, ומספק לה גם תחזית לעתיד: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית, כה, כג)
רבקה מציצה אל עתיד קודר של מאבק ושל אלימות אפשרית. השאלה שלה, "למה זה אנוכי?", מהדהדת גם בצעדים הבאים שהיא נוקטת. היא אוהבת את יעקב, בעוד בעלה מעדיף את עשו, הבכור. היא דוחפת את יעקב לגנוב את ברכתו של יצחק, ומקדמת אותו לממש
את נבואת האל. נחמה ליבוביץ, מפרשניות המקרא החשובות, מבינה את השאלה "למה זה אנוכי?" כהכרה של רבקה בגודל האחריות המוטלת עליה. עתיד האנושות ממש מונח ברחמה. עליה להחליט כיצד לגדל את ילדיה, כשהיא יודעת אילו סכנות מצפות להם.
העצה הבאה שקיבלתי – ולכן כלל מספר 2 בכל הנוגע לתאומים שלי – הייתה: גני ילדים נפרדים, בתי ספר נפרדים. תנו לתאומים להתפתח כאינדיבידואלים, מבלי להשוות ביניהם כל הזמן. צמצמו את התחרות.
בהתאם לנבואת האל, התאומים המקראיים שלנו מתחרים זה בזה עוד לפני שהם באים לעולם. יעקב, השני שיוצא לאוויר העולם, אוחז בעקבו של אחיו, עָקֵב, ונקרא יעקב על שם הפעולה הראשונה שלו: הניסיון להדביק את הפער.
מכאן ואילך התאומים מתויגים ומתומרנים בהתאם לציפיות של הוריהם, עם מעט מאוד מחשבה על מה שבאמת טוב עבורם. אהבת ההורים והתפקידים שהם מייעדים להם מפצלים ביניהם. עשו הוא הצייד השעיר, ואילו יעקב הוא "אִישׁ תָּם" – כלומר, ישר או תמים.
כלל מספר 3: צרות באות בזוגות!
התאומים המקראיים שלנו נולדים לעולם שמפולג באופן חריף. אהבה אינה מובנת מאליה. הבנים צריכים להרוויח את חיבתם של הוריהם – עשו באמצעות הבאת אוכל לאביו, ויעקב באמצעות הישארות קרוב לאמו באוהל. המשפחה מתפרקת. יעקב מרמה את אחיו ומפתה אותו למכור את בכורתו, ובהמשך מרמה את אביו וגונב את ברכת אחיו. מכאן מתגלגלים הדברים לאיומים באלימות, לבריחה ולניכור. בתקופת המקרא, להיות הבן השני היה כנראה מבאס למדי. תשומת הלב וזכויות הירושה ניתנו לבכור. הבן השני עלול היה להרגיש כמו "גלגל רזרבי". אולי אפילו לכתוב על זה ספר יום אחד. להיות תאום זה אפילו קשה יותר. הרי הייתם כל כך קרובים!
התאומים שלי נהגו להתווכח לא פעם על מספר הדקות שהפרידו בין הלידות שלהם, ועל השאלה מי יצא ראשון. אילו מאיה הייתה כאן עכשיו, היא הייתה צועקת: "אני!"
בשנת 1962 השיקה חברת השכרת הרכב אוויס את קמפיין הפרסום האייקוני שלה: "אנחנו רק במקום השני. אנחנו משתדלים יותר".
המקום השני הפך ליתרון. אוויס הבטיחה שירות טוב יותר, משום שלא יכלה להרשות לעצמה להיות בינונית. מתחשק לי ללחוש ליעקב הקטן: "אתה במקום השני. וזה נהדר! תשתדל יותר. הפוך לטוב יותר בזכות זה".
ואז הייתי מוסיפה: "ובשום אופן לא לגנוב!"
כלל מספר 4: תאומים שמשחקים יחד, נשארים יחד!
העיתונאית אריקה אי. גוד כתבה פעם שקשרים בין אחים ואחיות מאריכים ימים יותר מנישואים, שורדים את מות ההורים ומתחדשים גם אחרי מריבות שהיו הורסות חברויות.
נראה שגם התנ"ך מסכים איתה. ספוילר לפרשה של השבוע הבא: עשרים שנה מאוחר יותר, יעקב ישוב עם ארבע נשים, שלושה עשר ילדים ועזים רבות. נותרה לו עוד משימה אחת של התבגרות: להתפייס עם עשו.
הוא מבועת מהמחשבה שאחיו עלול לבקש לנקום בו. בלילה שלפני המפגש המחודש ביניהם, יעקב ייאבק בדמות מסתורית, שעל פי המסורת מזוהה כמלאך. החוקרת הישראלית נויה שגיב מציעה שיעקב למעשה נאבק בעצמו.
ובסופו של המאבק הזה הוא יקבל שם חדש: ישראל. הוא כבר אינו רק יעקב, זה שאחז בעקב אחיו, זה שבמקום השני, האנדרדוג שמאמין שעליו לשקר ולגנוב כדי להתקדם.
עכשיו הוא ישראל - זה שחי עם אלוהים והולך בדרכי היושר. יושרה וכנות יהיו מעתה תכונותיו החדשות. למחרת בבוקר פוגש יעקב את עשו. ובמקום אלימות, יש חיבוק. האחים אינם הופכים לקרובים זה לזה. הם אפילו לא בוחרים לחיות יחד.
אבל הם מוצאים דרך להיפגש מבלי להרוס זה את זה. זוהי ברכה שאנחנו זקוקים לה היום. לא להיות עם שאין בו חילוקי דעות, אלא להיות עם בוגר דיו כדי לחלוק זה על זה בלי שנאה.
לא עולם נטול הבדלים, אלא עולם שיש בו מקום גם לאחרים. לא הצורך להיות ראשונים, נעלים או צודקים תמיד, אלא האומץ להפוך לטובים יותר.
הכלל החמישי שלי לגידול תאומים: "לחלוק זה לתמוך"
וזה מביא אותי לסיפור נוסף בפרשת השבוע שלנו. יצחק חוזר וחופר את הבארות שחפר אביו אברהם, בארות שבעבר סיפקו חיים, אך הפלשתים סתמו ומילאו אותן בעפר. הוא מחליט להשיב את הבארות לחיים. הוא חופר באר אחת, ומתעורר ריב. הוא חופר באר נוספת, ושוב פורץ ריב. לבסוף הוא חופר באר שלישית, ועליה איש אינו רב. הוא קורא לה רְחֹבוֹת : מרחבים פתוחים. "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ" (בראשית, כב, כב) - כי אלוהים פינה לנו מקום. איזו תמונה יפה לזמננו. ירשנו ארץ ומדינה, ירשנו בארות של חמלה, צדק, דמוקרטיה, פלורליזם ותקווה. חלק מהן נסתמו בפחד, בכעס, בשנאה ובייאוש. המשימה שלנו היא לפתוח אותן מחדש. לא כל מחלוקת חייבת להסתיים בתבוסה של אחד הצדדים. אנחנו צריכים ליצור מרחבים רחבים יותר, שבהם אנשים יוכלו לחיות בכבוד.
הפרשה מציעה שלוש דרכים להתמודד עם קשיים ולקחת אחריות:
1. לקחת אחריות על העתיד שלנו: אנחנו זקוקים זה לזה, לא משום שאנחנו תמיד מסכימים, אלא משום שכמו רבקה, גם אנחנו חולקים באחריות לעתיד החיים היהודיים, לזהות היהודית של ילדינו ולתחושת השייכות שלהם.
2. לקחת אחריות זה על זה: כמו יעקב ועשו, איננו יכולים לוותר על האחים והאחיות שלנו. איננו יכולים לוותר זה על זה.
3. לקחת אחריות על העבר שלנו: המשימה הגדולה ביותר שלנו היא להמשיך לחפור עד שנמצא את ה"רְחֹבוֹת" שלנו - מרחב רחב דיו לצדק, לחמלה, לשלום ולתקווה.
איננו יכולים להתייאש לנוכח עוולות ואלימות, בעזה, בשטחים, כלפי המקומות הקדושים לנו בישראל ובעולם היהודי כולו. אורח החיים הציוני-ליברלי שלנו נשען על פועלם ואומץ לבם של נשים וגברים אמיצים, שהפכו את החלום על בית לאומי יהודי למציאות. כעת מוטלת עלינו האחריות לעמוד על כך שהבית הזה – האוהל שלנו – יהיה צודק, ראוי, בטוח ורחב דיו כדי שאנחנו ושכנינו נוכל לחיות בו זה לצד זה בשלום.
אילו יכולתי, הייתי שולחת לרבקה במייל את הכללים שלי לגידול תאומים, ומוסיפה כלל אחרון, ואולי החשוב מכולם: כלל מספר 6: להכפיל את האהבה!
שבת שלום.
*דבר התורה נכתב במקור כדרשה לתפילת השבת בבית כנסת המשכן באטלנטה, ג'ורג'יה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה דגנית תימור ג'נשיל (2025) היא סמנכ"לית התפעול ומנהלת קשרי החוץ בקמפוס משפחת טאוב של היברו יוניון קולג' בירושלים. לדגנית למעלה משלושים שנות ניסיון בתחום החינוך היהודי והניהול. דגנית עבדה כאשת חינוך וכמנהלת במספר ארגונים ומסגרות יהודיות. במשך שבע שנים כיהנה כמנהלת תוכנית "עוצמה", תוכנית של הפדרציות היהודיות לבוגרי ובוגרות אוניברסיטאות. לאחר מכן שימשה כמנהלת התוכניות לצפון אמריקה של "חוויה ישראלית". היא בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה ובמדעי המדינה מאוניברסיטת בר-אילן, ותואר שני בחינוך יהודי מבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). את הסמכתה לרבנות קיבלה בהיברו יוניון קולג'. דגנית נשואה לאדם ולהם שלושה ילדים. היא רואה במסעה הרבני המשך טבעי למסלול המקצועי שלה, המעשיר את ניסיונה ומחזק את שליחותה כאשת חינוך יהודי, כיועצת וכמנהיגה רוחנית.