פרשת לך לך, השלישית בפרשות התורה, נטעה את הביטוי השגור בשפה העברית. לך לך.
בפרשה חמישה נושאים: לך לך מארצך וממולדתך, פרידת אברם מלוט אחיינו, ברית בין הבתרים, שרי והגר ולידת ישמעאל וברית המילה. חמשת הנושאים הם קיומיים לנו היהודים, כששלושה מהם משפיעים על חיי היום יום שלנו מאז ומעולם: הארץ המובטחת, ברית המילה ולידת ישמעאל, שהוא אבי העם הערבי על פי האסלאם.
המשפט "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב א') נשמע אופטימי ומבטיח רק כשהוא במלואו. לעומתו, השימוש החלקי בו "לֶךְ-לְךָ" הוא היפוכו הגמור, גירוש ללא אופק וללא תקווה. באותו משפט מופיעים הגירוש והתקווה.
אברהם, שאז עדיין נקרא אברם, ובהמשך הפרשה, לאחר ברית המילה הפך לאברהם, מקבל מאלוהים את ההבטחה ואת התקווה בו זמנית – איך יראה העתיד ומה יהיה חלקו בעיצוב פני האנושות. בפרשה זו מתגלות גם מידות האנוש של אברם.
כשירד מצריימה לשבור שבר, ופחד שמא יומת לכשפרעה יחשוק בשרי אשתו, החליט לשקר ולומר כי זו אחותו, והפקיר את שרי כדי למלט את חייו. אלוהים, נחלץ לעזרתו, מחל לו על השקר, הבין את פחדיו, וחילץ את שרי מידי פרעה. אברם ושרי יצאו משם ברכוש גדול. "לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה; וְעַתָּה, הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים, וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ". (בראשית י"ב י"ט-כ').
בימים אלה נגזרה גזירת לֶךְ לְךָ על מספר גדול של תושבי ישראל מהדרום ומהצפון (המספרים מדברים על 130,000, 200,000 ואף יותר). הגזירה שנגזרת עליהם היא ללא הסיפא של המשפט: לכו לכם מבתיכם, וההבטחה לעתיד שברירית בזמן ובמהות, וצריכה לסמוך על מי שהאמון בו אבד.
ההבטחה שניתנה לאברם כללה את התקווה, את הביטחון לשיפור החיים והקמת חברה מתוקנת. מפונינו, בעיקר מהדרום, שנמלטו מהזוועות שקרו אותם עקב מחדל בטחוני וממשלתי חמור, נפוצו לכל עבר, ללא הבטחה וללא אות או סימן לעתיד טוב יותר. הם נותרו באי הוודאות, כשהמדינה – שהבטיחה להם בטחון ושקט, עתיד ותקווה, שהתחייבה לקחת אותם תחת חסותה, בעת אסונם, לממש את הבטחותיה ולנהל את האירוע – התאדתה, התאיינה. השרים, תאבי השררה והמיקרופון, נעלמו ונאלמו דום.
על פי סיפור הפרשה, הערבים, צאצאי ישמעאל, גם הם בני אברהם. שתי דתות אברהמיות. הטבח בקיבוצי וביישובי הדרום החזיר את המאבק הבין דתי, הלאומי, הגזעי, אל השיח. החזיר את מושגי הנקמה והחיסול אל המיין סטרים. ציטטות כמו "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן" (ח.נ ביאליק, "על השחיטה", על פרעות בעיר קישינב בשנת תרס"ג-1903) חוזרות ונשמעות. קריאות הנקמה, המתעלמות לחלוטין מקדושת חיי אדם, שאליה מתייחסת המשנה, "חביב אדם שנברא בצלם" (משנה, אבות ג' י"ד), אינן מבחינות בין אזרחים ולוחמים, מנהיגות ואזרחים, גברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. בדיוק כמו תועבות החמאס. פרשת לך לך, כולה אנושיות ובנייה, צמיחה וגדילה: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה." (בראשית י"ב ב'-ג')
לאן נפנה? האם נפנה אל התקווה, מבט קדימה באופטימיות, ככיוון הפרשה – או מבט לאחור, אל מרחץ הדמים הבלתי מוסרי, שיביא עמו עוד אחד ועוד אחד במעגל אין סופי של רצח והרג?
אנחנו בצומת ההחלטה כעת. האם נדבוק במוסר האנושי ובצו פרשת לך לך או, שמא, באינסטינקט החייתי שקדם לכל חוקי מוסר, לאורחות חיי אנוש ולעשרת הדברות?
בידינו ההחלטה, ממש היום.
————————————————————————————————-
דובי אביגור הוא רב הומניסטי חופשי, פעיל חברתי, חי ברקפת, חבר הנהלת קול רבני, חבר הנהלת ליל"ך- לחיות ולמות בכבוד. אבא לארבע, סבא לשישה, 3 מהם והוריהם מפוני עזה.