השבוע, בין פרשת וישב לחנוכה שמתחיל ביום חמישי, אנחנו כולנו במתח הזה שבין הבור לבין האור. ניתן לומר כי כל פרשת חייו של יוסף – המשתרעת על ארבע פרשות שבוע שלמות (וישב, מקץ, ויגש, ויחי) – מאופיינת במורדות ובנפילות אל הבור (בעמק דותן) ואל הכלא (במצרים) ובעליות מתוכן, אל עבר ייעודו שהראו לו חלומותיו. מי שראה את המחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת" זוכר אולי את שיר הפתיחה בתרגומו של אהוד מנור: "יש אנשים החולמים לחולל / בזמן חייהם נפלאות בתבל". ובאמת המחזה בא בעצם לספר לנו את סיפורם של המעזים לחלום בגדול, חלומות על גדולה והישגים.

ונדמה לכולנו שלא רק המחזמר, גם התנ"ך עצמו מספר לנו מה היה חלום חייו של יוסף – למלוך, להגיע לגדולה, שישתחוו לו אחיו, ואולי גם אביו ואמו: "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט'). אבל אני רוצה להציע כי רק בילדותו היו אלה חלומותיו של יוסף, וכמה פסוקים אחר כך, בצאתו לחפש את אחיו שיצאו לרעות צאנם בשכם, בעודו תוהה בשדה, נהיים חלומותיו קרובים ופשוטים הרבה יותר: "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" (שם, שם, ט"ז), את אחי ואת אהבתם. זהו חלומו הגדול באמת של יוסף, אם נשפוט את הסיפור כולו על פי שיאו, המגיע באיחוד של יוסף ואחיו בפרשת 'ויגש', ומסתיים בפיוס בין כולם בסופה של פרשת 'ויחי': "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ […] וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ' י"ט, כ"א).

"אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ" היתה הסיסמה שליוותה את מבצעי ההצלה של יהודים בשואה. במשרד החינוך קראו כך לתהליך המכין את בני הנוער היוצאים למחנות המוות בפולין. בימים אלה, שבהם כולנו מתפללים לשובם בשלום של החטופות והחטופים מידו הכבדה והרשעה של החמאס, יהיו בוודאי עוד רבים שיצטרפו כמוני אל הקריאה – "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ".

אבל יש לקריאה זו גם מובן יותר יומיומי, פשוט ומחובר לחיים-שלפני-המלחמה, לחיים של עכשיו ולאחריה – בקשה על האחווה עצמה. על האחריות של האחד לחברו. לא לחינם אומר לנו רש"י בפירושו על הפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה" (שם, ל"ז י"ז) – "נסעו מזה – הִסִּיעוּ עַצְמָן מִן הָאַחְוָה". מדרש כלי יקר מספר לנו כי הם בחרו לִרְעוֹת בשכם, המקום העוין להם, אחרי שבפרשה הקודמת "אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם […] לָקָֽחוּ" (בראשית ל"ד כ"ח), תוך נכונות לסכן כל מה שיש להם, ובלבד שיוסף, המאיים על הבכורה, לא יקבל כפליים: "ולא הקפידו האחים אף אם יקומו עליהם אויבים ויקחו כל המרעה, באמרם אם הקטן שבנו יקח פי שנים גם לנו גם לו לא יהי" (כלי יקר על בראשית ל״ז כ״ו, א׳).

בימים אלה מתגלים ביתר שאת חולשתה של מדינה שקידשה ממון והתעשרות קלה, שהפריטה עצמה לדעת, וממולה חוסנה של חברה שמעלה על נס את ההתגייסות, ההתנדבות ולקיחת האחריות שצומחות מלמטה. זוהי אחריות, או אָחִיוּת (Brotherhood) ואולי אָחְ-רָאוּת, מלשון ראיית האח, ראיית האחר כאח, וראיית החובה כלפיו. כפי שנאמר בפרשת 'בהר סיני', הפרשה הקאנונית שמדברת על אחריות הכלל וכל פרט לאחר – "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה ל"ה).

וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כ"ה ל"ו) – ארגון 'קול רבני לזכויות אדם' נלחם על קיום האחווה הזאת, האחריות הזאת של האחד כלפי האחרים ושל המדינה כלפי כלל אזרחיה, תושביה וגֵריה גם בימים שאינם ימי חירום. עלינו לשמור ולהקפיד שכל מארג חברתי ופוליטי שיצמח כאן אחרי המלחמה הנוראה הזאת, יניף את דגל האחווה והאחריות שיש לנו, לכולנו, כלפי כולנו, ויעגן אותה בחוקים, בתקנות, בתקציבים.

————————————————————————————————-

הרב אמנון ריבק הוא רבה של הקהילה הרפורמית 'מעלות טבעון' שבקריית טבעון, חבר ב'קול רבני למען זכויות אדם', משתתף קבוע בבית המדרש שלנו, ומתנדב למסיקי הזיתים בעונתם. מתנדב קבוע גם 'בדרך להחלמה', פעיל בשותפות בוסטון-חיפה ומקיים קשרי ידידות ועבודה עם עוד מספר קהילות בחו"ל. מתגורר בחיפה, נשוי לתרצה, אבא וסבא.