לא לעתים קרובות זוכה פרשת "מקץ" להפטרה הקשורה אליה ומתייחסת לתכניה. ברבות מן שנים חלה שבת "מקץ" בחנוכה, בבתי הכנסיות מוציאים שני ספרי תורה, וההפטרה מבטאת תכנים שהמסורת ביקשה לקַשר לחג זה. השנה נקראת ההפטרה וראוי לייחד לה מבט. לא קשה לאתר את הקישור שמציעה המסורת בין שני הטקסטים. לפרשת חלומות פרעה, ההכרחיים להמשך התפתחותה של הדרמה הגדולה של משפחת בני יעקב, מחברת המסורת טקסט הפותח כמעט באותן מילים שנאמרו שם על פרעה: "וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם" (מלכים א ג, טו). לא תוכני החלומות יוצרים את הקישור, שהרי חלום שלמה אינו מופיע כלל ועיקר בפסוקים שנבחרו להפטרת "מקץ", אלא רק ההיפעמות של מי שעמד נוכח דבר האל, משיג שהיה זה חלום ונקרא עתה לפעול כמלך בעמו לנוכח מה שנועד אליו.

בשביל שלמה מדובר בראש ובראשונה במעמדו כשופט, ביכולת להנהיג בתוככי עמו צדק ואמת. המסַפר מדגיש זאת בדברו על כך שמי שבאו לפניו למשפט היו שתי נשים בזנות, שתי נשים המצויות בשולי-שוליה של החברה הירושלמית, הרחק ממרכזה השלטוני, מפאר הארמון ומנשגבות הפולחן. ממצוקתן הנוראה, מבדידותן חסרת התקנה ומאופקיהן המוצרים והתחומים צומח גם הקונפליקט ביניהן. כל כולו אומללות אין קץ. שתיהן ילדו, ואנו נקראים להבין שהיו אלה הריונות לזנאים אנונימיים, שמן הסתם אף לא ידעו שמזרעם ניתנו חיים. ובאימת בדידותן והדרתן, שתיהן מנסות בשארית כוחותיהן לגדל את התינוקות, לראות בהם קרן של אור ותקווה. הן דבקות בחיים; אם לא בחייהן, לפחות בחיי היילודים. אלא, שכשם שקורה לא אחת, גם נחמה פורתא מעין זו אינה בהכרח נחלת המצויות בתחתית שרשרת המזון החברתית. אחד התינוקות מת, ושתיהן טוענות שהיה זה בנה של האחרת. מעמקי ייאושן הן הופכות להיות יריבות מרות, הנאבקות זו בזו על המעט שהחברה הותירה להן.

הסיפור המקראי בא לפאר את חוכמת השליט השופט. ראשית, בכך שדלתות היכל המשפט שלו היו פתוחות לפני שתי אלה, שעבדיו לא גרשו אותן מלהתייצב לפניו ולטעון את טענותיהן. ושנית, כשבהיעדר כל דרך להגיע לחקר האמת הביולוגית, גייס בחוכמתו אמת פסיכולוגית ורוחנית. היילוד יגדל בחיקה של האם שחייו יקרים לה מניצחון במאבק, של זו הקוראת ברגע האמת "בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" (שם, כו). מרגע שהסתיים המשפט אין גורל השתיים מעניין איש; אין למספר דבר לומר על קבורת הילד המת ועל אבלה של אימו שנלחמה לשווא כנגד הגורל שהמר איתה עד כלות. גם לא על הילוד שיחיה מעתה בידי אימו האוהבת ויחלוק את גורלה. כל שמעניין את המספר הוא שחוכמתו של המלך הרשימה את עמו והבטיחה את שלטונו.

אבל אנו, הקוראות והקוראים את הסיפור, עשויים להתעכב עוד מעט ולהביט דווקא בזרקור שהופנה לרגע קט אל "החצר האחורית" של החברה הירושלמית דאז, ומתוך כך אל החצרות האחוריות של החברה הישראלית בת ימינו: בתוככי החברה היהודית-הישראלית, בחברה הישראלית-הפלסטינית; בקרב מהגרי העבודה והפליטים; ואפילו בקרב שכנינו-אויבינו הפלסטינים. אנו מוזמנים לראות שם את מלוא המרקם של חוויות אנוש, של חמלה ואכזריות, אהבה ושנאה, אמת ושקר. אנו נתבעות ונתבעים לזכור שחצרות אלה שלנו הן, שאנו היוצרות והיוצרים אותן ושאחריותנו היא – כיחידים, כחברה, כממשל – להימצא ליושבות וליושבים בהן. חוכמת שלמה במשפטו יצאה למרחוק ולדורות. האם נדע גם למלא את אחריותנו כלפי שתי הנשים, שאִפשרו לו לבטא חוכמה זו ולהיבנות ממנה? האם נהיה שם רגע לפני הטרגדיה הבאה? האם נדע להבטיח שהתינוקות יחיו? האם נעצב מציאות, שבה שתי האימהות האומללות שוב לא ייאבקו עד זוב דם זו בזו, אלא יבנו יחדיו חיים? האם יוכלו ילדיהן-ילדינו לחלום גם הם? האם יקיצו לאורו של יום וייטלו חלק במלאכת הגשמת החלום?

————————————————————————————————-

יהוידע עמיר הוא פרופ' (אמריטוס) למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג', רב רפורמי ותאולוג. עמד בראש מועצת הרבנות המתקדמת בישראל והיה חבר הוועד המנהל של קול רבני. ספרו "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" ראה אור בשנת 2009.