מכירים את ההבחנה בין יהודים של פורים לבין יהודים של פסח?
יהודים של פורים חיים בעולם של משחק סכום אפס, בו הפתרון לרדיפות שאנו סובלים מהם – "ונהפוך הוא", עכשיו אנו בעמדת כוח ולכן נרדוף את שונאינו, ננהג כמותם, נכבוש ונשפיל ונגזול ונגרש ונהרוג, לכודים במעגל קסמים אינסופי של נקמה. לעומתם, יהודים של פסח יודעים כי היציאה מעבדות לחירות איננה סוף פסוק, שכן החירות מתגלמת בקבלת תורה המזהירה אותנו כי אם נתנהג כמו הגויים ניענש כמותם, תורה המצווה אותנו להיכנס בעול המשמעת של האחריות ההיסטורית, להפוך את זיכרון העבר הקורבני שלנו ללקח לדורות. אנו ידענו את נפש הגר, את חולשתו, את הפגיעות שלו, את כאבו, ולכן נייר הלקמוס שבודק אם יהודים אנחנו הוא היכולת שלנו לנהוג בזרים ובאחרים בצדק ובחסד.
יהודי מפורסם אחד, פרויד, הסביר לנו מנגנון פסיכולוגי רלוונטי לענייננו: טראומה לא מעובדת מייצרת מנגנון הגנה חולני ומסוכן, בדמות הזדהות עם התוקפן שפגע בנו, אימוץ התפקיד שלו. לאסוננו, החברה הישראלית היום מושקעת בתחזוקה מתמדת של טראומת רדיפתנו בגלות ושיאה בשואה, ומפנה את הטראומה הלא מטופלת הזאת למדיניות של אלימות כלפי הפלסטינים, תוך חיקוי הגרועים שבאויבינו. במקום "צבא הגנה לישראל" יש לנו צבא שמנהל מלחמות נקמה אכזרית תוך ביצוע פשעי מלחמה, פגיעה מתמשכת באזרחים לא מעורבים, כולל ילדים, בתי חולים, בתי תפילה ובתי ספר, בעזה ובלבנון ובאיראן. והנורא מכל, צבא זה מגן על מתנחלים טרוריסטים המתנכלים לפלסטינים ביהודה ובשומרון ובבקעת הירדן מדי יום. אין זה טרור של יחידים, בבחינת "עשבים שוטים"; זוהי מדיניות מכוונת של כיבוש, אפרטהייד, וטיהור אתני, מדיניות שנועדה לחסל כל פתרון של שלום, כל אפשרות של חיים בצוותא של יהודים ופלסטינים בארץ הזאת.
מגילת העצמאות חוגגת את הקמתה של מדינה יהודית, ומדגישה כי כוונת חותמיה לכונן מדינה של יהדות דמוקרטית, יהדות מוסרית, יהדות מבוססת על חזונם של נביאי ישראל, יהדות של זהות לאומית הגאה בהשתייכותה ל"משפחת העמים", לאותם עמים הרואים בכל האנושות משפחה אחת, והם אשר הכירו בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. זהו שאת הקוממיות שלו בארצו מגדיר נכס תרבותי מדהים – ספר הספרים שלו – אותו הוא מוריש לכל העמים. זהו עם הגאה בהשתתפותו במלחמה נגד הרשע הנאצי לצדם של כל שוחרי הצדק והחירות אשר הקימו את ארגון האומות המאוחדות. זהו עם המבטיח זכויות אדם ואזרח לכל, ופיתוח כלכלי משותף של הארץ יחד עם תושביה הפלסטינים. זהו עם המושיט יד לשלום לכל העולם הערבי גם בעיצומה של התקפת דמים רצחנית שהם כופים עלינו.
קל להשתית את החזון הזה על הוגים כמו הרמב"ם אשר הכירו בשוויון הבסיסי של יהודים ובני עמים אחרים. אבל היום אצטט דווקא את ר' יהודה הלוי, אשר סבר כי יש הבדל מהותני בין יהודים לבני אדם אחרים, ממש כמו ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים – לשיטתו, רק היהודים ניחנו ב"עניין האלוהי" המכשיר אותם לקבלת התגלות ונבואה. ובכל זאת בנה ריה"ל את משנתו כדיאלוג בין ה"חבר".
החכם היהודי, לבין גוי חכם וישר, מלך כוזר, המחפש את האמת על מנת לחיות לפיה. במאמר הראשון סעיפים קי"ג ואילך נסוב הדיון על מדרגתם הנחותה של היהודים במציאות של המאה ה-12. החבר מגן על מציאות זו בטענה כי כמו הנצרות והאסלאם, דתות המשתבחות בסבל בעולם הזה כזכות גדולה, "אף אנו יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אילו הייתה לנו גדולה בעולם הזה".
משיב המלך: "כך היה אמנם הדבר אילו הייתה ענוותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם, תהרגו אף אתם בשונאיכם!" תגובתו של החבר אינה דוחה את התובנה של בן שיחו: "מצאת מקום כאבי! כי אמנם אילו קיבלו רוב בני עמנו את עונינו מתוך כניעה לאלוה ולתורתו, לא היה העניין האלוהי עוזבנו לזמן רב כל כך.... אילו סבלנו גלות זו ודלות זו לשם שמיים כראוי, כי אז היינו פאר גם לדור של ימות המשיח!" (תרגום: יהודה אבן שמואל)
היום אנחנו לא פאר כי אם חרפה, "קציני סדום ועם עמורה" כדברי ישעיה הנביא. משכיחים במזיד אפילו את תורתו של הרב צבי יהודה קוק, שגרס כי אין קניין לאומי לגויים בארץ ישראל, אבל קניין פרטי יש ויש ואסור לפגוע לא באנשים ולא ברכושם. התמכרנו לתודעה שחצנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח, 17).
כבר ב-1933 כתב דיטריך בונהופר, כומר לותרני גרמני אשר קיפח את חייו במאבקו נגד הנאצים, כי למנהיגים דתיים יש שלושה תפקידים כאשר המדינה משתמשת בכוח שלה לרעה: לומר את האמת המוסרית בקול רם, להגן על קרבנות המשטר, ולהפריע כמה שאפשר לביצוע המדיניות הנפשעת. אז אני אומרת בקול רם: כיבוש, אפרטהייד, טיהור אתני, פשעי מלחמה. ומשתתפת בנוכחות מגנה על פלסטינים נפגעי טרור יהודי יומיומי, ועושה כמיטב יכולתי להפר את הסדר הפוליטי השליט. ואני לא לבד: יישר כוחם של המתנדבים איתי בקול רבני לזכויות אדם, בבני אברהם, בתג מאיר, ובמחסום ווטש.
שבת שלום
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבנית לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית ופוליטית, ירוחם.
יהודים של פורים חיים בעולם של משחק סכום אפס, בו הפתרון לרדיפות שאנו סובלים מהם – "ונהפוך הוא", עכשיו אנו בעמדת כוח ולכן נרדוף את שונאינו, ננהג כמותם, נכבוש ונשפיל ונגזול ונגרש ונהרוג, לכודים במעגל קסמים אינסופי של נקמה. לעומתם, יהודים של פסח יודעים כי היציאה מעבדות לחירות איננה סוף פסוק, שכן החירות מתגלמת בקבלת תורה המזהירה אותנו כי אם נתנהג כמו הגויים ניענש כמותם, תורה המצווה אותנו להיכנס בעול המשמעת של האחריות ההיסטורית, להפוך את זיכרון העבר הקורבני שלנו ללקח לדורות. אנו ידענו את נפש הגר, את חולשתו, את הפגיעות שלו, את כאבו, ולכן נייר הלקמוס שבודק אם יהודים אנחנו הוא היכולת שלנו לנהוג בזרים ובאחרים בצדק ובחסד.
יהודי מפורסם אחד, פרויד, הסביר לנו מנגנון פסיכולוגי רלוונטי לענייננו: טראומה לא מעובדת מייצרת מנגנון הגנה חולני ומסוכן, בדמות הזדהות עם התוקפן שפגע בנו, אימוץ התפקיד שלו. לאסוננו, החברה הישראלית היום מושקעת בתחזוקה מתמדת של טראומת רדיפתנו בגלות ושיאה בשואה, ומפנה את הטראומה הלא מטופלת הזאת למדיניות של אלימות כלפי הפלסטינים, תוך חיקוי הגרועים שבאויבינו. במקום "צבא הגנה לישראל" יש לנו צבא שמנהל מלחמות נקמה אכזרית תוך ביצוע פשעי מלחמה, פגיעה מתמשכת באזרחים לא מעורבים, כולל ילדים, בתי חולים, בתי תפילה ובתי ספר, בעזה ובלבנון ובאיראן. והנורא מכל, צבא זה מגן על מתנחלים טרוריסטים המתנכלים לפלסטינים ביהודה ובשומרון ובבקעת הירדן מדי יום. אין זה טרור של יחידים, בבחינת "עשבים שוטים"; זוהי מדיניות מכוונת של כיבוש, אפרטהייד, וטיהור אתני, מדיניות שנועדה לחסל כל פתרון של שלום, כל אפשרות של חיים בצוותא של יהודים ופלסטינים בארץ הזאת.
מגילת העצמאות חוגגת את הקמתה של מדינה יהודית, ומדגישה כי כוונת חותמיה לכונן מדינה של יהדות דמוקרטית, יהדות מוסרית, יהדות מבוססת על חזונם של נביאי ישראל, יהדות של זהות לאומית הגאה בהשתייכותה ל"משפחת העמים", לאותם עמים הרואים בכל האנושות משפחה אחת, והם אשר הכירו בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. זהו שאת הקוממיות שלו בארצו מגדיר נכס תרבותי מדהים – ספר הספרים שלו – אותו הוא מוריש לכל העמים. זהו עם הגאה בהשתתפותו במלחמה נגד הרשע הנאצי לצדם של כל שוחרי הצדק והחירות אשר הקימו את ארגון האומות המאוחדות. זהו עם המבטיח זכויות אדם ואזרח לכל, ופיתוח כלכלי משותף של הארץ יחד עם תושביה הפלסטינים. זהו עם המושיט יד לשלום לכל העולם הערבי גם בעיצומה של התקפת דמים רצחנית שהם כופים עלינו.
קל להשתית את החזון הזה על הוגים כמו הרמב"ם אשר הכירו בשוויון הבסיסי של יהודים ובני עמים אחרים. אבל היום אצטט דווקא את ר' יהודה הלוי, אשר סבר כי יש הבדל מהותני בין יהודים לבני אדם אחרים, ממש כמו ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים – לשיטתו, רק היהודים ניחנו ב"עניין האלוהי" המכשיר אותם לקבלת התגלות ונבואה. ובכל זאת בנה ריה"ל את משנתו כדיאלוג בין ה"חבר".
החכם היהודי, לבין גוי חכם וישר, מלך כוזר, המחפש את האמת על מנת לחיות לפיה. במאמר הראשון סעיפים קי"ג ואילך נסוב הדיון על מדרגתם הנחותה של היהודים במציאות של המאה ה-12. החבר מגן על מציאות זו בטענה כי כמו הנצרות והאסלאם, דתות המשתבחות בסבל בעולם הזה כזכות גדולה, "אף אנו יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אילו הייתה לנו גדולה בעולם הזה".
משיב המלך: "כך היה אמנם הדבר אילו הייתה ענוותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם, תהרגו אף אתם בשונאיכם!" תגובתו של החבר אינה דוחה את התובנה של בן שיחו: "מצאת מקום כאבי! כי אמנם אילו קיבלו רוב בני עמנו את עונינו מתוך כניעה לאלוה ולתורתו, לא היה העניין האלוהי עוזבנו לזמן רב כל כך.... אילו סבלנו גלות זו ודלות זו לשם שמיים כראוי, כי אז היינו פאר גם לדור של ימות המשיח!" (תרגום: יהודה אבן שמואל)
היום אנחנו לא פאר כי אם חרפה, "קציני סדום ועם עמורה" כדברי ישעיה הנביא. משכיחים במזיד אפילו את תורתו של הרב צבי יהודה קוק, שגרס כי אין קניין לאומי לגויים בארץ ישראל, אבל קניין פרטי יש ויש ואסור לפגוע לא באנשים ולא ברכושם. התמכרנו לתודעה שחצנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח, 17).
כבר ב-1933 כתב דיטריך בונהופר, כומר לותרני גרמני אשר קיפח את חייו במאבקו נגד הנאצים, כי למנהיגים דתיים יש שלושה תפקידים כאשר המדינה משתמשת בכוח שלה לרעה: לומר את האמת המוסרית בקול רם, להגן על קרבנות המשטר, ולהפריע כמה שאפשר לביצוע המדיניות הנפשעת. אז אני אומרת בקול רם: כיבוש, אפרטהייד, טיהור אתני, פשעי מלחמה. ומשתתפת בנוכחות מגנה על פלסטינים נפגעי טרור יהודי יומיומי, ועושה כמיטב יכולתי להפר את הסדר הפוליטי השליט. ואני לא לבד: יישר כוחם של המתנדבים איתי בקול רבני לזכויות אדם, בבני אברהם, בתג מאיר, ובמחסום ווטש.
שבת שלום
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבנית לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית ופוליטית, ירוחם.