אחד מתפקידיי בתור רבה הוא ניהול המקווה היחיד בארץ (בקיבוץ חנתון) שפתוח לכולם וכולן, שם אני מייצרת ומלווה טקסי טבילה. למרות כל הספקות ושאלות שלי לגבי דת – האם היא דבר טוב או רע לאנושות (במיוחד בזמננו)? -- אמונתי בכוחות הרוחניים של טבילה במים החיים נשארת קבועה.
אבל למרות אהבתי לטקס הטבילה, לא היה לי קל להביא את עצמי לטבול השנה לפני יום כיפור. לא הייתי במקום רוחני ונפשי של התחלות חדשות. הייתי יותר במרחב סף של בין לבין, של אי וודאות, ושל מתח ודאגה לגבי העתיד.
ואז, המשורר והסופר המפורסם, וונדל ברי, נפטר, שבוע לפני ראש השנה, ונזכרתי בשירו המפורסם:
שַׁלְוַת יְצוּרֵי הַבָּר
כְּשֶׁתּוֹקֵף אוֹתִי יֵאוּשׁ מִן הָעוֹלָם
וְהַקַּל שֶׁבַּקּוֹלוֹת טוֹרֵד אוֹתִי מִמְּנוּחָתִי
בַּחֲרָדָה לַעֲתִידִי וְלַעֲתִיד יְלָדַי,
אֲנִי קָם וּמְטַיֵּל אֶל הָאֲגַם.
וְשָׁם אֲנִי נִשְׁכָּב עַל הַגָּדָה, לְיַד בַּרְוַז הַבָּר
הַמְּשַׁיֵּט כָּל כָּךְ יָפֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם
וּלְיַד הָאֲנָפָה הַגְּדוֹלָה הַסּוֹעֶדֶת אֶת לִבָּהּ עַל הַסְּלָעִים –
אֲנִי נִכְנָס אֶל הַשַּׁלְוָה שֶׁל הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים
שֶׁאֵינָם מַעֲנִישִׁים אֶת עַצְמָם בַּחֲזוֹנוֹת עָתִיד מְיָאֲשִׁים
אֲנִי נִכְנָס אֶל נוֹכְחוּת הַמַּיִם הַשְּׁקֵטִים.
מוּדָע פִּתְאוֹם לַכּוֹכָבִים עִוְּרֵי-הַיּוֹם
הַמַּמְתִּינִים לְמַעְלָה לְתוֹרָם…
וְלִזְמַן מָה אֲנִי טוֹבֵל בְּחִנּוֹ וְחַסְדּוֹ שֶׁל עוֹלָם
וּמַרְגִּישׁ חָפְשִׁי.
(תרגום: סבינה מסג)
כשקראתי את השיר הזה הפעם, קיבלת תובנות והשראה לטבילה שלי לפני יום כיפור. לקחתי את השאיפה להתחבר לשלווה הפנימית שלי, למקום הכי טהור בתוכי, כדי לקבל כוחות, איתם להתמודד עם כל מה שיבוא - בין אם מה שיבוא מוצא חן בעיני או בין אם לא.
לקחתי מהשיר הזה גם את ההזמנה להיות בתוך הלא נודע הזה, לשבת בשלווה של הטבע הפראי, בשלווה הפנימית הנובעת מכניעה ללא נודע, למה שיהיה, למה שאינו בידיים שלנו.
זה לא אומר להפסיק את עבודת תיקון העולם, אלא להבין את מקומנו הצנוע בעולם הזה שזקוק לתיקון, ולדעת שלא עלינו המלאכה לגמור גם אם אנחנו לא בני ובנות חורין להיבטל ממנה.
כי ככה אני רואה את סיפור הבריאה בספר בראשית, איפה שהמילה ״מקווה״ מופיעה בפעם הראשונה בתורה, הסיפור שנקריא השבת בבתי כנסת סביב העולם. אני רואה בו סיפור על לידתה של המציאות שלנו של הפרדה ושבר.
אבל באותו סיפור, אלוהים משאיר לנו את מקווה המים, הימים, כדי לטבול בהם, ולחזור למקום השלו הזה, למקום של רחם האלוהי עם המים והחושך והרוח האלוהית, שבו הכל מאוחד ושלם.
איננו יכולים להישאר שם זמן רב, אנחנו לא דגים. אבל אנחנו יכולות לבקר שם מידי פעם ולשאוב מהשהייה שם כוחות וחוסן לעשות את העבודה הקשה של להיות בני ובנות אדם וחוה בעולם לא מושלם ובחיים בלתי-צפויים.
אקטיביסטים, כפעילות חברתיות, אנחנו צריכות להמשיך לפעול. אבל אנחנו גם צריכים לקחת את הזמן להטעין מחדש את הסוללות הרוחניות שלנו, להכיר בקיומנו המינימלי במסגרת הרחבה יותר של היקום, ולהודות שאנחנו לא יכולים לעשות הכל.
זו היתה הכוונה שלי כשטבלתי לקראת יום כיפור השנה.
ובכלל, כשאני מנווטת את החודש המתוח הקרוב, אחשוב על הציטוט הזה מיומנה של אתי הילסום, שנרצחה באושוויץ בגיל 29:
״כן, אנחנו נושאים את הכל בתוכנו. את אלוהים ואת השמים, את הגיהנום ואת האדמה, את החיים ואת המוות, ואת כל ההיסטוריה. הדברים החיצוניים הם פשוט אביזרי במה. כל מה שנחוץ לנו נמצא בתוכנו, ועלינו לקבל כל מה שבא: הרע עם הטוב. וזה לא אומר שאנחנו לא יכולים להקדיש את חיינו לריפוי הרע, אבל עלינו לדעת אלו מניעים מובילים את המאבק שלנו, ועלינו להתחיל עם עצמנו, כל יום מחדש.״
אני מסיימת בברכה הזו עבור כולנו לשנה החדשה – תפילת השלווה:
מי יתן שתהיה לִנו אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינִנו יָכוֹלים לְשַׁנֹּות,
אֶת הָאֹמֶץ לְשַׁנֹּות את הַדְּבָרִים שנוכל,
וְאֶת הַחָכְמָה לְהַבְחין בֵּין הַשְּׁנַיִם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה הד"ר חביבה נר-דוד היא מלווה רוחנית, סופרת ואקטיביסטית. היא הרבה המייסדת של שמיא: מקווה לגוף, לנפש ולנשמה - המקווה הפלורליסטי היחיד בישראל, הפתוח לכל המבקשים לטבול כפי שהם מבקשים זאת, שם היא מעבירה סדנאות ויוצרת טקסי מקווה מסורתיים וגם חדשניים. היא מלווה רוחנית למגוון של מטופלים, כולל גם רבנים, רבות ותלמידי רבנות מסביב לעולם. הרבה חביבה המחברת של שלושה ספרי מסע רוחני אוטוביוגרפים, שני רומנים והמחברת השותפה של ספר הילדים היחיד העוסק בחווית המקווה. בימים אלו עובדת חביבה על ספר אוטוביוגרפי על חוויותיה בארבע השנים האחרונות של מחאות ומלחמות, מנקודת מבטה כאקטיביסטית בחיפוש רוחני, ועל ספר נוסף שיסייע לזוגות להתכונן לחתונה ולנישואין ברוח היהדות.
אבל למרות אהבתי לטקס הטבילה, לא היה לי קל להביא את עצמי לטבול השנה לפני יום כיפור. לא הייתי במקום רוחני ונפשי של התחלות חדשות. הייתי יותר במרחב סף של בין לבין, של אי וודאות, ושל מתח ודאגה לגבי העתיד.
ואז, המשורר והסופר המפורסם, וונדל ברי, נפטר, שבוע לפני ראש השנה, ונזכרתי בשירו המפורסם:
שַׁלְוַת יְצוּרֵי הַבָּר
כְּשֶׁתּוֹקֵף אוֹתִי יֵאוּשׁ מִן הָעוֹלָם
וְהַקַּל שֶׁבַּקּוֹלוֹת טוֹרֵד אוֹתִי מִמְּנוּחָתִי
בַּחֲרָדָה לַעֲתִידִי וְלַעֲתִיד יְלָדַי,
אֲנִי קָם וּמְטַיֵּל אֶל הָאֲגַם.
וְשָׁם אֲנִי נִשְׁכָּב עַל הַגָּדָה, לְיַד בַּרְוַז הַבָּר
הַמְּשַׁיֵּט כָּל כָּךְ יָפֶה עַל פְּנֵי הַמַּיִם
וּלְיַד הָאֲנָפָה הַגְּדוֹלָה הַסּוֹעֶדֶת אֶת לִבָּהּ עַל הַסְּלָעִים –
אֲנִי נִכְנָס אֶל הַשַּׁלְוָה שֶׁל הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים
שֶׁאֵינָם מַעֲנִישִׁים אֶת עַצְמָם בַּחֲזוֹנוֹת עָתִיד מְיָאֲשִׁים
אֲנִי נִכְנָס אֶל נוֹכְחוּת הַמַּיִם הַשְּׁקֵטִים.
מוּדָע פִּתְאוֹם לַכּוֹכָבִים עִוְּרֵי-הַיּוֹם
הַמַּמְתִּינִים לְמַעְלָה לְתוֹרָם…
וְלִזְמַן מָה אֲנִי טוֹבֵל בְּחִנּוֹ וְחַסְדּוֹ שֶׁל עוֹלָם
וּמַרְגִּישׁ חָפְשִׁי.
(תרגום: סבינה מסג)
כשקראתי את השיר הזה הפעם, קיבלת תובנות והשראה לטבילה שלי לפני יום כיפור. לקחתי את השאיפה להתחבר לשלווה הפנימית שלי, למקום הכי טהור בתוכי, כדי לקבל כוחות, איתם להתמודד עם כל מה שיבוא - בין אם מה שיבוא מוצא חן בעיני או בין אם לא.
לקחתי מהשיר הזה גם את ההזמנה להיות בתוך הלא נודע הזה, לשבת בשלווה של הטבע הפראי, בשלווה הפנימית הנובעת מכניעה ללא נודע, למה שיהיה, למה שאינו בידיים שלנו.
זה לא אומר להפסיק את עבודת תיקון העולם, אלא להבין את מקומנו הצנוע בעולם הזה שזקוק לתיקון, ולדעת שלא עלינו המלאכה לגמור גם אם אנחנו לא בני ובנות חורין להיבטל ממנה.
כי ככה אני רואה את סיפור הבריאה בספר בראשית, איפה שהמילה ״מקווה״ מופיעה בפעם הראשונה בתורה, הסיפור שנקריא השבת בבתי כנסת סביב העולם. אני רואה בו סיפור על לידתה של המציאות שלנו של הפרדה ושבר.
אבל באותו סיפור, אלוהים משאיר לנו את מקווה המים, הימים, כדי לטבול בהם, ולחזור למקום השלו הזה, למקום של רחם האלוהי עם המים והחושך והרוח האלוהית, שבו הכל מאוחד ושלם.
איננו יכולים להישאר שם זמן רב, אנחנו לא דגים. אבל אנחנו יכולות לבקר שם מידי פעם ולשאוב מהשהייה שם כוחות וחוסן לעשות את העבודה הקשה של להיות בני ובנות אדם וחוה בעולם לא מושלם ובחיים בלתי-צפויים.
אקטיביסטים, כפעילות חברתיות, אנחנו צריכות להמשיך לפעול. אבל אנחנו גם צריכים לקחת את הזמן להטעין מחדש את הסוללות הרוחניות שלנו, להכיר בקיומנו המינימלי במסגרת הרחבה יותר של היקום, ולהודות שאנחנו לא יכולים לעשות הכל.
זו היתה הכוונה שלי כשטבלתי לקראת יום כיפור השנה.
ובכלל, כשאני מנווטת את החודש המתוח הקרוב, אחשוב על הציטוט הזה מיומנה של אתי הילסום, שנרצחה באושוויץ בגיל 29:
״כן, אנחנו נושאים את הכל בתוכנו. את אלוהים ואת השמים, את הגיהנום ואת האדמה, את החיים ואת המוות, ואת כל ההיסטוריה. הדברים החיצוניים הם פשוט אביזרי במה. כל מה שנחוץ לנו נמצא בתוכנו, ועלינו לקבל כל מה שבא: הרע עם הטוב. וזה לא אומר שאנחנו לא יכולים להקדיש את חיינו לריפוי הרע, אבל עלינו לדעת אלו מניעים מובילים את המאבק שלנו, ועלינו להתחיל עם עצמנו, כל יום מחדש.״
אני מסיימת בברכה הזו עבור כולנו לשנה החדשה – תפילת השלווה:
מי יתן שתהיה לִנו אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵינִנו יָכוֹלים לְשַׁנֹּות,
אֶת הָאֹמֶץ לְשַׁנֹּות את הַדְּבָרִים שנוכל,
וְאֶת הַחָכְמָה לְהַבְחין בֵּין הַשְּׁנַיִם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה הד"ר חביבה נר-דוד היא מלווה רוחנית, סופרת ואקטיביסטית. היא הרבה המייסדת של שמיא: מקווה לגוף, לנפש ולנשמה - המקווה הפלורליסטי היחיד בישראל, הפתוח לכל המבקשים לטבול כפי שהם מבקשים זאת, שם היא מעבירה סדנאות ויוצרת טקסי מקווה מסורתיים וגם חדשניים. היא מלווה רוחנית למגוון של מטופלים, כולל גם רבנים, רבות ותלמידי רבנות מסביב לעולם. הרבה חביבה המחברת של שלושה ספרי מסע רוחני אוטוביוגרפים, שני רומנים והמחברת השותפה של ספר הילדים היחיד העוסק בחווית המקווה. בימים אלו עובדת חביבה על ספר אוטוביוגרפי על חוויותיה בארבע השנים האחרונות של מחאות ומלחמות, מנקודת מבטה כאקטיביסטית בחיפוש רוחני, ועל ספר נוסף שיסייע לזוגות להתכונן לחתונה ולנישואין ברוח היהדות.