פרשת השבוע, היא פרשת בשלח, היא אחת הדרמטיות והחשובות בתורה, במיוחד בנוגע למסעם של בני ישראל מעבדות מצרים אל ארץ המובטחת. נתמצת: בני ישראל הגיעו לנקודה במסעם שבה הם עומדים להיכנס לארץ המובטחת. אך לפני שהם עושים זאת, אלוהים מצווה על משה לשלוח אנשים לתור את הארץ. כאשר המרגלים חוזרים, עשרה מתוך שנים עשר המרגלים מספקים תיאור שלילי (בעיקר) של התנאים בארץ:
"וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. [...]
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
(במדבר י"ג כז-כט, לא-לג)
כתוצאה מהדיווח של עשרת המרגלים, יש התפרצות של חרדה בקרב בני ישראל, שמגיעה עד כדי תכנון לחזור למצרים במקום שהעם כולו יושמד בניסיון כיבוש כושל של הארץ. בתגובה לכך, אלוהים גוזר על בני ישראל לשוטט במדבר במשך ארבעים שנה עד שכל אנשי הדור שיצא ממצרים לכו לעולמם, ואז יורשו בני ישראל להיכנס לארץ.
גם לפי התורה עצמה וגם במשך מאות השנים של הספרות הרבנית שבאה אחריה, נחשבו המרגלים בין הנבלים הגדולים ביותר בתורה. ואכן, אף על פי שהתורה מזכירה רק שהם הוכו במגפה, רש"י, בציטוט מהמדרש, מוסיף מספר פרטים מחרידים, שנועדו להדגיש את חומרת חטאם ואת העונש המתאים להם:
"במגפה לפני ה'. בְּאוֹתָהּ מִיתָה הַהֲגוּנָה לָהֶם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הֵם חָטְאוּ בַּלָּשׁוֹן, וְנִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם עַד טַבּוּרָם וְתוֹלָעִים יוֹצְאִים מִלְּשׁוֹנָם וּבָאִין לְתוֹךְ טַבּוּרָם."
(רש"י על במדבר י"ד לז)
אחרים, פרשנים מודרניים לרוב, מתעקשים כי חטא המרגלים לא היה השמצת הארץ, אלא חוסר אמון וביטחון באלוהים ובעם. אך בקריאת הסיפור הזה במאה העשרים ואחת, ובפרט בשנת 2024, עולה שאלה לא נוחה: האם עשרת המרגלים באמת טעו? מדי שנה, רשימות הזיכרון ביום הזיכרון לחללי צה"ל הולכות ומתארכות, ומלאות בעיקר בשמות של צעירים וצעירות שנהרגו בשיאם. ומאז 7 באוקטובר בפרט, עשרות אלפים נהרגו, נעקרו נפגעו וניזוקו מאוד. רש"י עצמו אף מסביר שכאשר המרגלים הכריזו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ היא", זה היה בגלל שהם ראו גופות נקברות בכל מקום שבו הלכו. לאור ההיסטוריה הישראלית, ובפרט המלחמה הנוכחית, קשה שלא לראות את מה שהמרגלים עצמם ראו ולשמוע את דבריהם מהדהדים לאורך הדורות: ארץ אוכלת יושביה היא.
אבל מה אם נבחן מחדש את דמותם של המרגלים ונבין אותם לא כנבלים ורמאים, אלא כמי שמציעים דרך חלופית להיכנס לארץ המובטחת? כאשר כלב בן יפונה, אחד מהמרגלים שמסרב לומר דבר שלילי על הארץ, מנסה להרגיע את העם, הוא אומר:
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". (שם, 30)
תגובת המרגלים חושפת נקודה משמעותית:
"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (שם, 31)
המרגלים מעולם לא אמרו שבני ישראל לא צריכים להיכנס לארץ. במקום זאת, הם הדגישו והתעקשו בעקביות שבני ישראל לא צריכים לצאת למלחמה נגד תושבי המקום. בציר זמן חלופי, מה היה קורה אילו בני ישראל היו מסוגלים להתרחק מהפרדיגמה של מלחמה וכיבוש אלים, ולהקשיב למה שהמרגלים באמת אמרו? מה אם הרגע הזה לא היה בחירה בין מלחמה לבין כלום, אלא הזדמנות לבחון כיצד לממש את הבטחת ה' ואת ייעודם כעם בדרך שמדגישה דו-קיום, ואולי אפילו שלום. גם אם בני ישראל לא הצליחו לשנות את הפרדיגמה אז, אולי זה תלוי בנו לנסות לשנות אותה עכשיו. אולי הגיע הזמן להקשיב למרגלים.
תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה רחל דרוק, מוסמכת ההיברו יוניון קול', היא רבת הקהילה הרפורמית ברמת אביב וחברת הארגון קול רבני לזכויות אדם. יש לה תואר ראשון ביידיש והיא ממשיכה ללמוד תולדות עם ישראל ואת תולדות הדרך שבאמצעותה הגענו עד הלום.
"וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. [...]
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
(במדבר י"ג כז-כט, לא-לג)
כתוצאה מהדיווח של עשרת המרגלים, יש התפרצות של חרדה בקרב בני ישראל, שמגיעה עד כדי תכנון לחזור למצרים במקום שהעם כולו יושמד בניסיון כיבוש כושל של הארץ. בתגובה לכך, אלוהים גוזר על בני ישראל לשוטט במדבר במשך ארבעים שנה עד שכל אנשי הדור שיצא ממצרים לכו לעולמם, ואז יורשו בני ישראל להיכנס לארץ.
גם לפי התורה עצמה וגם במשך מאות השנים של הספרות הרבנית שבאה אחריה, נחשבו המרגלים בין הנבלים הגדולים ביותר בתורה. ואכן, אף על פי שהתורה מזכירה רק שהם הוכו במגפה, רש"י, בציטוט מהמדרש, מוסיף מספר פרטים מחרידים, שנועדו להדגיש את חומרת חטאם ואת העונש המתאים להם:
"במגפה לפני ה'. בְּאוֹתָהּ מִיתָה הַהֲגוּנָה לָהֶם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הֵם חָטְאוּ בַּלָּשׁוֹן, וְנִשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם עַד טַבּוּרָם וְתוֹלָעִים יוֹצְאִים מִלְּשׁוֹנָם וּבָאִין לְתוֹךְ טַבּוּרָם."
(רש"י על במדבר י"ד לז)
אחרים, פרשנים מודרניים לרוב, מתעקשים כי חטא המרגלים לא היה השמצת הארץ, אלא חוסר אמון וביטחון באלוהים ובעם. אך בקריאת הסיפור הזה במאה העשרים ואחת, ובפרט בשנת 2024, עולה שאלה לא נוחה: האם עשרת המרגלים באמת טעו? מדי שנה, רשימות הזיכרון ביום הזיכרון לחללי צה"ל הולכות ומתארכות, ומלאות בעיקר בשמות של צעירים וצעירות שנהרגו בשיאם. ומאז 7 באוקטובר בפרט, עשרות אלפים נהרגו, נעקרו נפגעו וניזוקו מאוד. רש"י עצמו אף מסביר שכאשר המרגלים הכריזו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ היא", זה היה בגלל שהם ראו גופות נקברות בכל מקום שבו הלכו. לאור ההיסטוריה הישראלית, ובפרט המלחמה הנוכחית, קשה שלא לראות את מה שהמרגלים עצמם ראו ולשמוע את דבריהם מהדהדים לאורך הדורות: ארץ אוכלת יושביה היא.
אבל מה אם נבחן מחדש את דמותם של המרגלים ונבין אותם לא כנבלים ורמאים, אלא כמי שמציעים דרך חלופית להיכנס לארץ המובטחת? כאשר כלב בן יפונה, אחד מהמרגלים שמסרב לומר דבר שלילי על הארץ, מנסה להרגיע את העם, הוא אומר:
"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ". (שם, 30)
תגובת המרגלים חושפת נקודה משמעותית:
"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (שם, 31)
המרגלים מעולם לא אמרו שבני ישראל לא צריכים להיכנס לארץ. במקום זאת, הם הדגישו והתעקשו בעקביות שבני ישראל לא צריכים לצאת למלחמה נגד תושבי המקום. בציר זמן חלופי, מה היה קורה אילו בני ישראל היו מסוגלים להתרחק מהפרדיגמה של מלחמה וכיבוש אלים, ולהקשיב למה שהמרגלים באמת אמרו? מה אם הרגע הזה לא היה בחירה בין מלחמה לבין כלום, אלא הזדמנות לבחון כיצד לממש את הבטחת ה' ואת ייעודם כעם בדרך שמדגישה דו-קיום, ואולי אפילו שלום. גם אם בני ישראל לא הצליחו לשנות את הפרדיגמה אז, אולי זה תלוי בנו לנסות לשנות אותה עכשיו. אולי הגיע הזמן להקשיב למרגלים.
תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה רחל דרוק, מוסמכת ההיברו יוניון קול', היא רבת הקהילה הרפורמית ברמת אביב וחברת הארגון קול רבני לזכויות אדם. יש לה תואר ראשון ביידיש והיא ממשיכה ללמוד תולדות עם ישראל ואת תולדות הדרך שבאמצעותה הגענו עד הלום.