ישנם רגעים מכוננים בחיי קהילה, מדינה, חברה, רגעים מכוננים בהיסטוריה הישראלית והיהודית, השנה האחרונה היא שנה שכזו. שנה בה נדרשנו לשאול את עצמנו האם אנחנו מתייצבים? האם אנחנו עומדים אל מול גודל השעה ושואלים את עצמנו במה אנו מאמינים, על מה אנחנו נאבקים?
פרשת ניצבים היא אחת מהפרשות האחרונות בתורה, זו פרשת פרידה ממשה כמנהיג, שמוביל את העם, משה שבמשך זמן רב התווה את הדרך וקיבל את עשרת הדיברות מאלוהים ותיווך בין אלוהים והעם. בפרשה זו העם מגיע לעוד רמה של התבגרות, למעמד הר סיני נוסף ומבקש כולו להתייצב.
פרשת ניצבים נפתחת כך: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט' ט'- יד').
בשתי מילות הפתיחה ניתן כבר להבין את עיקרי הדברים "אתם ניצבים".
אתם- מי זה אתם ? מדובר לא רק על כל החברה, מראשי השבט ועד חוטבי העצים, כולם באותה המידה, אלא אתם זה גם אנחנו, וזה גם ילדינו, דורות של היסטוריה יהודית... כי לא רק עם מי שניצב היום במעמד אלא גם מי שאינו עכשיו אבל יהיה פה אחרינו.
ניצבים- להתייצב זה לא רק לעמוד, זו מילה שדומה למילה "הנני", מילה שדורשת נוכחות מלאה, לא רק פיזית אלא גם נפשית ותודעתית.
המילה ניצב מקבילה למילה לקום, שבה אנו יכולים לשמוע גם את המילה קיום.
במסכת חגיגה בתלמוד ישנו מדרש שמספר לנו שעל צדיק אחד עומד כל העולם "צדיק יסוד עולם" (בבלי, חגיגה י"ב עב). בספרות הזוהר ישנו מעמד מיוחד הנקרא : אדרא רבה- "הכינוס הגדול", במעמד הזה גם החבורה הזוהרית מתחילה להיפרד מהמנהיג שלה, רשב"י ועל מנת לעשות זאת בצורה טובה כל אחד מחברי החבורה עובר תהליך חניכה ובו דורשים מכל אחד מחברי החבורה הזוהרית לקום לשאת דרשה, להביא את התורה שלו,
כל אחד נקרא ונאמר לו "קום עמוד בקיומך" (זוהר, חלק ג, דף ס/א). הזוהר מבקש מכל אחד להיות בנוכחות מלאה, ולא רק להתמסר להנהגה אלא להנהיג.
גם בפרשת ניצבים כל אחד מאיתנו נדרש להתייצב, ולהפנים שלא רק משה אחראי לגורל העם אלא כל אחד ואחת מבני ישראל.
מילה חשובה נוספת ניתן ללמוד מפרשת ניצבים והיא כמובן: הברית.
משה מזכיר לנו את מעמד הברית שנכרתה עמנו בהר סיני והוא מזכיר לנו את נצחיותה. נזכיר פה הוגה חשוב נוסף הרב סולובייצ'יק ואת מאמרו "קול דודי דופק" שנכתב על בסיס נאום שנשא לכבוד יום העצמאות השמיני של המדינה. בנאומו זה הוא מבחין ביו שני סוגי בריתות: ברית ייעוד וברית גורל. ברית גורל וברית ייעוד. ברית גורל כפויה על האדם, הוא משועבד לה. היהדות כפויה על האדם היהודי:
"אי אפשר לו לאדם מישראל להגלות את אלוהי העברים מרשותו ומתחומו. גם כי יחלל את שבתו יטמא את שולחנו ומשכבו, לא יינצל משלטונו של אלוהי העברים הדולק אחריו כצל". לעומת זאת, ברית הייעוד מציינת אידאל שאדם פונה אליו מרצונו החופשי. האדם היהודי מממש אותו על ידי "הידמות לבוראו על ידי התעלות על עצמית".
בישראל של היום שאלת ההתייצבות, שאלת המנהיגות, שאלת הברית ושאלת הקולקטיב, כולן לא ברורות מאליהן, ובמובנים רבים הן נקשרות זו בזו.
כדי שנסכים להתייצב כקולקטיב, הברית צריכה להיות ברורה לנו, וגם המחויבות ההדדית צריכה להיות ברורה. הברית קשורה למהות, הברית חייבת להכיל בתוכה את הערכים המשותפים שכולנו מאמינים בהם ומוכנים להתחייב אליהם. והברית חייבת לחלחל אל תוך החיים ודורשת את ההתייצבות של כל אחד ואחת. תחת מדינה בה יש משבר הנהגה כל כך גדול, דווקא העם והיחד החברתי יכול להיות התחלה של מענה - אנחנו ניצבים, אנו בימים של סערה גדולה, תחת רוחות מלחמה ורעשי תותחים.
מי ייתן והמלחמה תיגמר במהרה, וכשהרוחות יירגעו נהיה חייבים לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות, שאלות הברית, ושאלות ההתייצבות.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה מירה רגב, מנהלת אגף התוכן של התנועה הרפורמית, מלמדת את תחום הזוהר והקבלה, בעלת תואר בפסיכותרפיה גופנית מבוססת מיינדפולנס (האקומי), בעלת קליניקה פרטית בביתה.
פרשת ניצבים היא אחת מהפרשות האחרונות בתורה, זו פרשת פרידה ממשה כמנהיג, שמוביל את העם, משה שבמשך זמן רב התווה את הדרך וקיבל את עשרת הדיברות מאלוהים ותיווך בין אלוהים והעם. בפרשה זו העם מגיע לעוד רמה של התבגרות, למעמד הר סיני נוסף ומבקש כולו להתייצב.
פרשת ניצבים נפתחת כך: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט' ט'- יד').
בשתי מילות הפתיחה ניתן כבר להבין את עיקרי הדברים "אתם ניצבים".
אתם- מי זה אתם ? מדובר לא רק על כל החברה, מראשי השבט ועד חוטבי העצים, כולם באותה המידה, אלא אתם זה גם אנחנו, וזה גם ילדינו, דורות של היסטוריה יהודית... כי לא רק עם מי שניצב היום במעמד אלא גם מי שאינו עכשיו אבל יהיה פה אחרינו.
ניצבים- להתייצב זה לא רק לעמוד, זו מילה שדומה למילה "הנני", מילה שדורשת נוכחות מלאה, לא רק פיזית אלא גם נפשית ותודעתית.
המילה ניצב מקבילה למילה לקום, שבה אנו יכולים לשמוע גם את המילה קיום.
במסכת חגיגה בתלמוד ישנו מדרש שמספר לנו שעל צדיק אחד עומד כל העולם "צדיק יסוד עולם" (בבלי, חגיגה י"ב עב). בספרות הזוהר ישנו מעמד מיוחד הנקרא : אדרא רבה- "הכינוס הגדול", במעמד הזה גם החבורה הזוהרית מתחילה להיפרד מהמנהיג שלה, רשב"י ועל מנת לעשות זאת בצורה טובה כל אחד מחברי החבורה עובר תהליך חניכה ובו דורשים מכל אחד מחברי החבורה הזוהרית לקום לשאת דרשה, להביא את התורה שלו,
כל אחד נקרא ונאמר לו "קום עמוד בקיומך" (זוהר, חלק ג, דף ס/א). הזוהר מבקש מכל אחד להיות בנוכחות מלאה, ולא רק להתמסר להנהגה אלא להנהיג.
גם בפרשת ניצבים כל אחד מאיתנו נדרש להתייצב, ולהפנים שלא רק משה אחראי לגורל העם אלא כל אחד ואחת מבני ישראל.
מילה חשובה נוספת ניתן ללמוד מפרשת ניצבים והיא כמובן: הברית.
משה מזכיר לנו את מעמד הברית שנכרתה עמנו בהר סיני והוא מזכיר לנו את נצחיותה. נזכיר פה הוגה חשוב נוסף הרב סולובייצ'יק ואת מאמרו "קול דודי דופק" שנכתב על בסיס נאום שנשא לכבוד יום העצמאות השמיני של המדינה. בנאומו זה הוא מבחין ביו שני סוגי בריתות: ברית ייעוד וברית גורל. ברית גורל וברית ייעוד. ברית גורל כפויה על האדם, הוא משועבד לה. היהדות כפויה על האדם היהודי:
"אי אפשר לו לאדם מישראל להגלות את אלוהי העברים מרשותו ומתחומו. גם כי יחלל את שבתו יטמא את שולחנו ומשכבו, לא יינצל משלטונו של אלוהי העברים הדולק אחריו כצל". לעומת זאת, ברית הייעוד מציינת אידאל שאדם פונה אליו מרצונו החופשי. האדם היהודי מממש אותו על ידי "הידמות לבוראו על ידי התעלות על עצמית".
בישראל של היום שאלת ההתייצבות, שאלת המנהיגות, שאלת הברית ושאלת הקולקטיב, כולן לא ברורות מאליהן, ובמובנים רבים הן נקשרות זו בזו.
כדי שנסכים להתייצב כקולקטיב, הברית צריכה להיות ברורה לנו, וגם המחויבות ההדדית צריכה להיות ברורה. הברית קשורה למהות, הברית חייבת להכיל בתוכה את הערכים המשותפים שכולנו מאמינים בהם ומוכנים להתחייב אליהם. והברית חייבת לחלחל אל תוך החיים ודורשת את ההתייצבות של כל אחד ואחת. תחת מדינה בה יש משבר הנהגה כל כך גדול, דווקא העם והיחד החברתי יכול להיות התחלה של מענה - אנחנו ניצבים, אנו בימים של סערה גדולה, תחת רוחות מלחמה ורעשי תותחים.
מי ייתן והמלחמה תיגמר במהרה, וכשהרוחות יירגעו נהיה חייבים לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות, שאלות הברית, ושאלות ההתייצבות.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה מירה רגב, מנהלת אגף התוכן של התנועה הרפורמית, מלמדת את תחום הזוהר והקבלה, בעלת תואר בפסיכותרפיה גופנית מבוססת מיינדפולנס (האקומי), בעלת קליניקה פרטית בביתה.