פרשת משפטים מניחה את היסודות לצדק ולמשפט המקראיים. היא כוללת חוקים רבים מתחום המשפט האזרחי - מנזקי גוף ועד פגיעה ברכוש - שמטרתם ליצור חברה שפועלת באופן הוגן, ובמיוחד כזו שלוקחת אחריות על מי שנפגע או חלש. לאורך הפרשה ניתן לראות שהחוקים פונים בעיקר אל מי שמחזיקים בכוח. כך, למשל, הדינים העוסקים בעבד עברי מגדירים את הזכויות והחובות של האדון, ודיני גניבה ונזקי רכוש מטילים אחריות על בעלי רכוש לנזקים שנגרמו על־ידי קניינם. נראה שההנחה העומדת בבסיס הפרשה היא שכדי ליצור חברה מחויבת לצדק ולשוויון, יש לפנות אל בעלי הכוח.
אך פנייה אל בעלי הכוח איננה הדרך היחידה. מערכת המבקשת לקדם צדק יכולה לפנות לערכים אוניברסליים, באמצעות אמירות כמו "אדם נברא בצלם" או דרך ציוויים כלליים כמו "קדשים תהיו". אפשרות אחרת היא לטפח העדפה לפגיעות וחוסר כוח, ולפנות דווקא אל החלשים כמי שאחראים לשאת את הערכים והחוקים — למשל באמצעות האמירה "אשרי הענווים כי הם יירשו ארץ", בצירוף הקריאה "להפנות את הלחי השנייה".
קובץ החוקים שבפרשת משפטים אינו הולך באף אחת מן הדרכים הללו. במקום זאת, הוא מופנה, אם במפורש ואם במרומז, אל אנשים שיש בידיהם מידה של כוח ורכוש: בעלי קרקעות, אדונים, ראשי בתי אב. הניסיון אינו להתכחש לכוח או להתעלם ממנו, אלא להציב לו גבולות, באמצעות יצירת מודעות לכוח עצמו ודרישה לריסונו.
הפנייה אל בעלי הכוח איננה קלה. היא עלולה להוביל לדיכוי או לאלימות כאשר הכוח מסרב להיות מוגבל. מעבר לכך, היא גם מתישה: רוב מי שמחזיקים בכוח אינם ששים לוותר עליו. השאלה המתבקשת היא מדוע להמשיך ולנסות לפנות אליהם — וגם אם ננסה, האם הדבר אכן יכול לעבוד?
האתגר הזה — וגם הצעה אפשרית להתמודדות איתו — עומדים במרכז מדרש הפתיחה של תנחומא משפטים. המדרש נפתח בפסוק מספר תהלים, פסוק שאנו אומרים מדי שבוע בקבלת שבת: "ועֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים; מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ." (תהלים צ״ט:ד)
במבט ראשון הפסוק נראה פשוט למדי: המלך העז, החזק — כלומר, הקב״ה — אוהב משפט, ומכוח כך מכונן יושר, משפט וצדקה בתוך עם ישראל.אלא שהמדרש קורא את תחילת הפסוק באופן מעט שונה: העוצמה של המלך היא דווקא בכך שהוא אוהב משפט: "כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא משפט אהב".
את הקביעה הזו מציב המדרש אל מול האופן שבו כוח ומשפט פועלים בדרך כלל בעולם האנושי: "בנוהג שבעולם מי שהוא בעל זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט אלא מעביר על המשפט חומס וגוזל ומעביר על דעת קונו ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו ועושה שלא כדין לשונאיו, אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים משפט אהב אינו עושה דבריו אלא במשפט– הוי ועוז מלך משפט אהב" (מדרש תנחומא משפטים כא:א).
אצל בני אדם, הנטייה הרווחת היא שככל שמישהו חזק יותר - כך הוא נוטה להיות פחות צודק וישר. יש לו אינספור סיבות לעקם את המשפט כדי לשמר את כוחו, רכושו ושליטתו. המדרש מזהה כאן מתח בסיסי שמקשה על אנשים לעשות את הדבר הנכון: פעולה צודקת עלולה לדרוש ויתור על כוח, ואילו שימור כוח עלול לדרוש פגיעה בצדק.
ואולם, כך לפי המדרש, אצל הקב״ה המתח הזה כלל אינו קיים. אצל הקב״ה אין סתירה בין כוח, עוצמה ומשפט. יתרה מזו — הכוח האלוהי מתגלה דווקא באהבת המשפט. עבור הקב״ה, אהבת צדק אינה חולשה או מגבלה; היא ביטוי של עוצמה.
מה המשמעות של תפיסה כזו עבור האופן שבו אנו חושבים על יחסי כוח וצדק בעולם האנושי, ועל המחסומים העומדים בפנינו בבניית עולם של צדקה? מצד אחד, המדרש מכיר בכך שקשה מאוד לבני אדם בעלי כוח — וגם לנו עצמנו — לפעול בצדק. אין זה מצב טבעי שבעלי כוח יהיו אלופי שוויון. חשוב מאוד לתת מקום לקושי הזה; הוא מאפשר לנו להתבונן באופן רגיש וביקורתי ברגעים שבהם הפחד שלנו מאובדן כוח והשפעה מונע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון באמת. קל לראות זאת אצל אחרים, אך חשוב לא פחות לזהות את הדפוס הזה גם בתוכנו.
המדרש מציע כמה תובנות על המתח המתמשך בין כוח למשפט. ראשית, עצם ההכרה בקושי מסבירה מדוע סיסמאות כלליות כמו "כולנו נבראנו בצלם אלוהים" אינן מצליחות, כשלעצמן, לחולל שינוי חברתי — זה פשוט קשה. הוא גם מצביע על כך שבעולם האלוהי כן קיימת הרמוניה בין כוח לצדק. יש כאן חשיבות גדולה לתפיסה של אלוהות שמעבר לעולם האנושי ומן הקונפליקטים האנושיים: היא מאפשרת לנו לשמר אידיאל מוסרי גם לנוכח מציאות קשה. ייתכן שלא תמיד נצליח לממש אותו, אבל זהו האידיאל — וכך הקב״ה פועל. ואם אנו לוקחים ברצינות את רעיון של "ללכת בדרכיו", ייתכן שגם אנחנו נוכל להתקרב לשם עם הזמן.
המדרש ממשיך, תוך שהוא נאחז בסוף הפסוק - "אתה כוננת מישרים" - ומראה כיצד חוקי פרשת משפטים נועדו להוליך בני אדם בנתיב לקראת צדק, מבלי להתעלם מן הקושי שבדרך. הוא מספר סיפור המבוסס כולו על הדין של עזרה לאויב בספר שמות:
"מהו 'אתה כוננת מישרים'?
אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה רבץ לאחד מהן חמורו חבירו עובר ורואה ושרבץ תחת משאו אמר לא כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב (שמות כג).
מה עשה חזר וטען ומלוהו התחיל מסיח עמו עזוב קימעא מכאן העלת מכאן ערוק מכאן עד שיטעון עמו נמצאו עושין שלום ביניהם וחבירו אומר לא הייתי סבור שהוא שונאי ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה הוי אתה כוננת מישרים משפט וצדקה". (מדרש תנחומא משפטים כא:א).
ההתמקדות ב"שונא" בפסוק שעליו מבוסס הסיפור במדרש איננה מקרית; היא נוגעת בדיוק לסוג הקונפליקט שתואר קודם. כיצד הופכים מאנשים בעלי כוח שאינם מסוגלים לעשות צדק, לאנשים שכן? מתחילים בעזרה למי ששונאים — גם אם עושים זאת רק משום שהתורה מצווה כך. ברגע שמתחילים לפעול, גם אם מתוך מניע לא לגמרי טהור, משהו משתנה לאט: מתחילה תקשורת, מתעוררת תחושת אכפתיות, והדינמיקה הבסיסית בין הצדדים משתנה. במקום אויבים המתחרים על כוח ומשאבים, מתחילים להופיע בני אדם שווים — אחראים זה לרווחתו של זה.
הדרך מכוח משחית אל צדק תומך ומחיה איננה פשוטה, ויש בה מכשולים רבים. אבל פרשת משפטים מבקשת לומר: זה אפשרי. מתחילים בהכרה בקושי, ממשיכים בדמיון מוסרי שמעבר לו, ולוקחים צעדים קטנים. עושים את מה שהתורה מצווה, גם אם הכוונות אינן מושלמות — ובסופו של דבר, משהו בעולם משתנה.
אך פנייה אל בעלי הכוח איננה הדרך היחידה. מערכת המבקשת לקדם צדק יכולה לפנות לערכים אוניברסליים, באמצעות אמירות כמו "אדם נברא בצלם" או דרך ציוויים כלליים כמו "קדשים תהיו". אפשרות אחרת היא לטפח העדפה לפגיעות וחוסר כוח, ולפנות דווקא אל החלשים כמי שאחראים לשאת את הערכים והחוקים — למשל באמצעות האמירה "אשרי הענווים כי הם יירשו ארץ", בצירוף הקריאה "להפנות את הלחי השנייה".
קובץ החוקים שבפרשת משפטים אינו הולך באף אחת מן הדרכים הללו. במקום זאת, הוא מופנה, אם במפורש ואם במרומז, אל אנשים שיש בידיהם מידה של כוח ורכוש: בעלי קרקעות, אדונים, ראשי בתי אב. הניסיון אינו להתכחש לכוח או להתעלם ממנו, אלא להציב לו גבולות, באמצעות יצירת מודעות לכוח עצמו ודרישה לריסונו.
הפנייה אל בעלי הכוח איננה קלה. היא עלולה להוביל לדיכוי או לאלימות כאשר הכוח מסרב להיות מוגבל. מעבר לכך, היא גם מתישה: רוב מי שמחזיקים בכוח אינם ששים לוותר עליו. השאלה המתבקשת היא מדוע להמשיך ולנסות לפנות אליהם — וגם אם ננסה, האם הדבר אכן יכול לעבוד?
האתגר הזה — וגם הצעה אפשרית להתמודדות איתו — עומדים במרכז מדרש הפתיחה של תנחומא משפטים. המדרש נפתח בפסוק מספר תהלים, פסוק שאנו אומרים מדי שבוע בקבלת שבת: "ועֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים; מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ." (תהלים צ״ט:ד)
במבט ראשון הפסוק נראה פשוט למדי: המלך העז, החזק — כלומר, הקב״ה — אוהב משפט, ומכוח כך מכונן יושר, משפט וצדקה בתוך עם ישראל.אלא שהמדרש קורא את תחילת הפסוק באופן מעט שונה: העוצמה של המלך היא דווקא בכך שהוא אוהב משפט: "כל העוז והשבח והגדולה והגבורה של מלך מלכי המלכים הוא משפט אהב".
את הקביעה הזו מציב המדרש אל מול האופן שבו כוח ומשפט פועלים בדרך כלל בעולם האנושי: "בנוהג שבעולם מי שהוא בעל זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט אלא מעביר על המשפט חומס וגוזל ומעביר על דעת קונו ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו ועושה שלא כדין לשונאיו, אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים משפט אהב אינו עושה דבריו אלא במשפט– הוי ועוז מלך משפט אהב" (מדרש תנחומא משפטים כא:א).
אצל בני אדם, הנטייה הרווחת היא שככל שמישהו חזק יותר - כך הוא נוטה להיות פחות צודק וישר. יש לו אינספור סיבות לעקם את המשפט כדי לשמר את כוחו, רכושו ושליטתו. המדרש מזהה כאן מתח בסיסי שמקשה על אנשים לעשות את הדבר הנכון: פעולה צודקת עלולה לדרוש ויתור על כוח, ואילו שימור כוח עלול לדרוש פגיעה בצדק.
ואולם, כך לפי המדרש, אצל הקב״ה המתח הזה כלל אינו קיים. אצל הקב״ה אין סתירה בין כוח, עוצמה ומשפט. יתרה מזו — הכוח האלוהי מתגלה דווקא באהבת המשפט. עבור הקב״ה, אהבת צדק אינה חולשה או מגבלה; היא ביטוי של עוצמה.
מה המשמעות של תפיסה כזו עבור האופן שבו אנו חושבים על יחסי כוח וצדק בעולם האנושי, ועל המחסומים העומדים בפנינו בבניית עולם של צדקה? מצד אחד, המדרש מכיר בכך שקשה מאוד לבני אדם בעלי כוח — וגם לנו עצמנו — לפעול בצדק. אין זה מצב טבעי שבעלי כוח יהיו אלופי שוויון. חשוב מאוד לתת מקום לקושי הזה; הוא מאפשר לנו להתבונן באופן רגיש וביקורתי ברגעים שבהם הפחד שלנו מאובדן כוח והשפעה מונע מאיתנו לעשות את הדבר הנכון באמת. קל לראות זאת אצל אחרים, אך חשוב לא פחות לזהות את הדפוס הזה גם בתוכנו.
המדרש מציע כמה תובנות על המתח המתמשך בין כוח למשפט. ראשית, עצם ההכרה בקושי מסבירה מדוע סיסמאות כלליות כמו "כולנו נבראנו בצלם אלוהים" אינן מצליחות, כשלעצמן, לחולל שינוי חברתי — זה פשוט קשה. הוא גם מצביע על כך שבעולם האלוהי כן קיימת הרמוניה בין כוח לצדק. יש כאן חשיבות גדולה לתפיסה של אלוהות שמעבר לעולם האנושי ומן הקונפליקטים האנושיים: היא מאפשרת לנו לשמר אידיאל מוסרי גם לנוכח מציאות קשה. ייתכן שלא תמיד נצליח לממש אותו, אבל זהו האידיאל — וכך הקב״ה פועל. ואם אנו לוקחים ברצינות את רעיון של "ללכת בדרכיו", ייתכן שגם אנחנו נוכל להתקרב לשם עם הזמן.
המדרש ממשיך, תוך שהוא נאחז בסוף הפסוק - "אתה כוננת מישרים" - ומראה כיצד חוקי פרשת משפטים נועדו להוליך בני אדם בנתיב לקראת צדק, מבלי להתעלם מן הקושי שבדרך. הוא מספר סיפור המבוסס כולו על הדין של עזרה לאויב בספר שמות:
"מהו 'אתה כוננת מישרים'?
אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה רבץ לאחד מהן חמורו חבירו עובר ורואה ושרבץ תחת משאו אמר לא כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב (שמות כג).
מה עשה חזר וטען ומלוהו התחיל מסיח עמו עזוב קימעא מכאן העלת מכאן ערוק מכאן עד שיטעון עמו נמצאו עושין שלום ביניהם וחבירו אומר לא הייתי סבור שהוא שונאי ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה הוי אתה כוננת מישרים משפט וצדקה". (מדרש תנחומא משפטים כא:א).
ההתמקדות ב"שונא" בפסוק שעליו מבוסס הסיפור במדרש איננה מקרית; היא נוגעת בדיוק לסוג הקונפליקט שתואר קודם. כיצד הופכים מאנשים בעלי כוח שאינם מסוגלים לעשות צדק, לאנשים שכן? מתחילים בעזרה למי ששונאים — גם אם עושים זאת רק משום שהתורה מצווה כך. ברגע שמתחילים לפעול, גם אם מתוך מניע לא לגמרי טהור, משהו משתנה לאט: מתחילה תקשורת, מתעוררת תחושת אכפתיות, והדינמיקה הבסיסית בין הצדדים משתנה. במקום אויבים המתחרים על כוח ומשאבים, מתחילים להופיע בני אדם שווים — אחראים זה לרווחתו של זה.
הדרך מכוח משחית אל צדק תומך ומחיה איננה פשוטה, ויש בה מכשולים רבים. אבל פרשת משפטים מבקשת לומר: זה אפשרי. מתחילים בהכרה בקושי, ממשיכים בדמיון מוסרי שמעבר לו, ולוקחים צעדים קטנים. עושים את מה שהתורה מצווה, גם אם הכוונות אינן מושלמות — ובסופו של דבר, משהו בעולם משתנה.