רכבת ההרים שאנחנו חיים בה דוהרת מידי שבוע ומאתגרת את התקוה המפעמת לשחרור חטופים משבי החמס בעזה. העיניים דומעות שוב ושוב מהתרגשות על איחוד משפחה, על ידיעות טובות או על בשורות נוראות שמחכות לפדוי השבי. כולנו חיים במתח בלתי נסבל ואי ודאות אם ממשלת ישראל תמשיך את העיסקה, או החמס יסטה מההבנות. אנחנו תושבי הצפון ממשיכים כבר יותר מ-500 ימים לחוות אי ידיעה מה יעלה בגורל ישובינו החרבים והנטושים, ומתי ואיך נשוב לבתינו. בימים בהם כולנו עסוקים בגורלו או גורלה של פדויית השבי, אנחנו מגיעים לקרוא את פרשת משפטים ובה מצוות רבות המתייחסות ישירות לימינו אלה.
פרשת משפטים נפתחת במצוה לשחרר עבד עברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם": (שמות כא, ב). החוק הוא פשוט: עבד עברי לא נדון להיות עבד כל חייו. עברי המעביד עבד עברי חייב לאפשר לו לצאת ממצריים ולהיות בן חורין. פרשנים רבים תהו מדוע פרשת משפטים המרחיבה את הדיברות ממתן תורה, פותחת בעבד עברי.
לפי המדרש: "פתח במשפט [עבד] עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקדוש ברוך הוא ונתן להם חירות, לפיכך צוה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך ולא לשעבדו [לדורות], כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי וגו' (ויקרא כה מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי". (מדרש אגדה (בובר) שמות (פרשת משפטים) כא, ב).
לא רק שנדרש לשחרר עבד לאחר שבע שנים, אלא יש לקנותו, כלומר – האדון לא יכול סתם כך למצוא אדם ולשעבדו. הקניין מסדיר את העבדות ובו זמנית הופך את האדון לדמוי אלוהים קונה שמים וארץ. התורה באה להגביל את השרירות והכוח של בעלי העבד. אך יותר מזה יש בחוק העבד גם גילוי דעת התורה כי לכל אדם הזכות לצאת ממעגל העוני והשעבוד.
מצווה נוספת: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, כב, כ), מסבירה מדוע יש להמנע בהונאה ולחץ הגר. כאות לזכרון היותנו עבדים במצרים. בן החורין מחוייב לזכור את היותו עבד במצריים ולהזדהות עם הגר ועם חווית הזרות שלו.
המדרש מרחיב את הציווי: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה. שתי אונאות בדבר: אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים. ולא תלחצנו שתי לחיצות בדבר: אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות כב כ). התורה מבקשת לראות בגר אדם שיש לחמול עליו, ויותר מזה לראות בגר את עצמי– היות ואני הייתי עבד במצרים, עלי להמנע מלהונות או ללחוץ את הגר. הגר, כמו העבד ראוי להיות בן חורין.
קבוצה של מצוות מזהירה מנהירה אחר שמועות ומקובלות: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:" (שמות, כג, א - ג). התורה מזהירה מפני הגררות אחר שמועות שוא ולשונות רעות. היא מתריעה כנגד הנטיה ללכת עם הרוב עם הזרם עם המקובל, כמו גם נגד הנטיה להגן על אדם בשל מצבו החברתי כלכלי.
קשה להמעיט בחשיבות המצווה הזו כשאנחנו חשופות יום יום לשמועות שוא המופצות בכוונה תחילה. זאת ועוד, התורה מזהירה מפני ההליכה בזרם, שלרוב פוגעת במישהו: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות, כג, ב). הרבים מטים את הכף ועלינו כבנות חורין להמנע מלפגוע באחר רק בכדי לזכות בהנאה מלהיות הרוב.
עקרון בולט אחד משותף לכל המצוות הללו והוא קדושת חיי אדם, ולא איש ישראל בלבד אלא כל אדם. כבר כאן בקובץ החוקתי הראשון בתורה, אנו רואים איך עקרון שחרור העבדים מתרחב לכלל עקרון ערך חיי אדם. וזכותו של כל אדם לממש את חייו, חיי כל אדם בן אם הוא עבד או גר!
התורה מעודדת אותנו לראות כל חטוף וחטופה כבני אדם שחייהם שווים יקרים וקדושים. היא מניחה את התשתית לחשיבות פדיון השבויים. אך יותר מכך התורה קוראת לנו לראות בגרים בני אדם כמונו, וזו מצווה קשה יותר. לראות את מצוקת האחרים החיים לצידנו כאן בארץ, אפילו אם הם האויבים המרים שלנו. בתוך שיח האהבה לחטופים, התמיכה במשפחותיהם, והדאגה לשחרור כמה שיותר מהם, עלינו לזכור "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם (=היינו) בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י, יט) ועלינו להתייחס למרים שבאויבינו כאל בני אדם, ולשאוף להבין גם אותם, כי רק בכך נצא כולנו ממיצרי הסכסוך המר.
מה שנכון ביחסים בין אישיים נכון עוד יותר ביחסים בין קבוצות ועמים.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אורית רוזנבליט, ילידת 1960, נולדה וגדלה בקבוצת דברת כבת רביעית למייסדי הקבוצה והתחנכה במסגרות החינוך הקיבוציות. היא בוגרת אורנים עם הסמכה להוראת מחשבת ישראל וספרות, ובעלת תואר שני בתורה שבע"פ מטעם אוניברסיטת חיפה. בשנת 2000 התיישבה עם משפחתה במטולה, ומאז היא פועלת לקידום התחדשות יהודית באצבע הגליל. בצד זה פעלה במשך כעשור למימוש חזון הישיבה המעורבת, ככלי להעמקת ההתחדשות היהודית. חזון זה, שבא להעמיד תלמידי חכמים מחדשי תורה מכל שכבות העם, הביא אותה ללימודי רבנות בהיברו יוניון קולג'. רבה מייסדת של קהילה מסורתית שויונית בקריית שמונה. אורית נשואה לניצן, אם לבת ושלושה בנים בוגרים ויש לה שש נכדות. תושבת מטולה המפונה מביתה זה כשנה וחצי, וכך גם מרבית חברי הקהילה.
פרשת משפטים נפתחת במצוה לשחרר עבד עברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם": (שמות כא, ב). החוק הוא פשוט: עבד עברי לא נדון להיות עבד כל חייו. עברי המעביד עבד עברי חייב לאפשר לו לצאת ממצריים ולהיות בן חורין. פרשנים רבים תהו מדוע פרשת משפטים המרחיבה את הדיברות ממתן תורה, פותחת בעבד עברי.
לפי המדרש: "פתח במשפט [עבד] עברי, לפי שהיו עבדים במצרים, ופדאם הקדוש ברוך הוא ונתן להם חירות, לפיכך צוה לישראל בראשונה שלא לשעבד באחיהו בפרך ולא לשעבדו [לדורות], כי אם עד השנה השביעית, שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי וגו' (ויקרא כה מב), לפיכך פתח במשפט עבד עברי". (מדרש אגדה (בובר) שמות (פרשת משפטים) כא, ב).
לא רק שנדרש לשחרר עבד לאחר שבע שנים, אלא יש לקנותו, כלומר – האדון לא יכול סתם כך למצוא אדם ולשעבדו. הקניין מסדיר את העבדות ובו זמנית הופך את האדון לדמוי אלוהים קונה שמים וארץ. התורה באה להגביל את השרירות והכוח של בעלי העבד. אך יותר מזה יש בחוק העבד גם גילוי דעת התורה כי לכל אדם הזכות לצאת ממעגל העוני והשעבוד.
מצווה נוספת: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות, כב, כ), מסבירה מדוע יש להמנע בהונאה ולחץ הגר. כאות לזכרון היותנו עבדים במצרים. בן החורין מחוייב לזכור את היותו עבד במצריים ולהזדהות עם הגר ועם חווית הזרות שלו.
המדרש מרחיב את הציווי: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה. שתי אונאות בדבר: אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים. ולא תלחצנו שתי לחיצות בדבר: אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות כב כ). התורה מבקשת לראות בגר אדם שיש לחמול עליו, ויותר מזה לראות בגר את עצמי– היות ואני הייתי עבד במצרים, עלי להמנע מלהונות או ללחוץ את הגר. הגר, כמו העבד ראוי להיות בן חורין.
קבוצה של מצוות מזהירה מנהירה אחר שמועות ומקובלות: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:" (שמות, כג, א - ג). התורה מזהירה מפני הגררות אחר שמועות שוא ולשונות רעות. היא מתריעה כנגד הנטיה ללכת עם הרוב עם הזרם עם המקובל, כמו גם נגד הנטיה להגן על אדם בשל מצבו החברתי כלכלי.
קשה להמעיט בחשיבות המצווה הזו כשאנחנו חשופות יום יום לשמועות שוא המופצות בכוונה תחילה. זאת ועוד, התורה מזהירה מפני ההליכה בזרם, שלרוב פוגעת במישהו: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות, כג, ב). הרבים מטים את הכף ועלינו כבנות חורין להמנע מלפגוע באחר רק בכדי לזכות בהנאה מלהיות הרוב.
עקרון בולט אחד משותף לכל המצוות הללו והוא קדושת חיי אדם, ולא איש ישראל בלבד אלא כל אדם. כבר כאן בקובץ החוקתי הראשון בתורה, אנו רואים איך עקרון שחרור העבדים מתרחב לכלל עקרון ערך חיי אדם. וזכותו של כל אדם לממש את חייו, חיי כל אדם בן אם הוא עבד או גר!
התורה מעודדת אותנו לראות כל חטוף וחטופה כבני אדם שחייהם שווים יקרים וקדושים. היא מניחה את התשתית לחשיבות פדיון השבויים. אך יותר מכך התורה קוראת לנו לראות בגרים בני אדם כמונו, וזו מצווה קשה יותר. לראות את מצוקת האחרים החיים לצידנו כאן בארץ, אפילו אם הם האויבים המרים שלנו. בתוך שיח האהבה לחטופים, התמיכה במשפחותיהם, והדאגה לשחרור כמה שיותר מהם, עלינו לזכור "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם (=היינו) בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י, יט) ועלינו להתייחס למרים שבאויבינו כאל בני אדם, ולשאוף להבין גם אותם, כי רק בכך נצא כולנו ממיצרי הסכסוך המר.
מה שנכון ביחסים בין אישיים נכון עוד יותר ביחסים בין קבוצות ועמים.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אורית רוזנבליט, ילידת 1960, נולדה וגדלה בקבוצת דברת כבת רביעית למייסדי הקבוצה והתחנכה במסגרות החינוך הקיבוציות. היא בוגרת אורנים עם הסמכה להוראת מחשבת ישראל וספרות, ובעלת תואר שני בתורה שבע"פ מטעם אוניברסיטת חיפה. בשנת 2000 התיישבה עם משפחתה במטולה, ומאז היא פועלת לקידום התחדשות יהודית באצבע הגליל. בצד זה פעלה במשך כעשור למימוש חזון הישיבה המעורבת, ככלי להעמקת ההתחדשות היהודית. חזון זה, שבא להעמיד תלמידי חכמים מחדשי תורה מכל שכבות העם, הביא אותה ללימודי רבנות בהיברו יוניון קולג'. רבה מייסדת של קהילה מסורתית שויונית בקריית שמונה. אורית נשואה לניצן, אם לבת ושלושה בנים בוגרים ויש לה שש נכדות. תושבת מטולה המפונה מביתה זה כשנה וחצי, וכך גם מרבית חברי הקהילה.