מופלא הדבר, שאחרי מופע מרהיב של ברקים ורעמים, של עשן ורעש שופרות, מופע שאישש מחדש את הברית שכרת ה' עם עמו, מופע שבסופו הפכו משפחות ושבטים לעם במעמד מרגש ומלא הוד ופחד, אחרי המופע הזה קיבלו בני ישראל קורפוס חוקים ארציים, יבשים כמעט, אשר נועד להסדיר את חייהם האזרחיים, לכשיום אחד יכנסו לכנען. לא רק זאת אלא שמערכת החוקים ניתנה במדבר, בישימון, בשטח הפקר שאין החיים בו דומים בשום צורה ואופן לחיים שיחיו אחר כך, חופשיים על אדמתם. החוקים שניתנו במעמד הר סיני הם החלום הרטוב של כל פעיל ופעילה חברתיים, שכן הם מהווים את תשתית החברה הסוציאלית, רוצה לומר דמוקרטית, חברה המבקשת לדאוג לחלשיה, לזכויות הפרט והקניין של חבריה. חברה שמעוגנים בה חוקים המגינים על מערכת משפט הוגנת וצודקת. חברה המתחשבת במיעוטים שבה ויש בה התייחסות לשלטון הרוב.
נדמה שהמרחק שבין היווצרות קורפוס החוקים הזה לימינו רב לאין שיעור, לא רק משום פערי הזמן של אלפי השנים מזמן כתיבת החוקים לימינו אנו, אלא משום הפער החברתי והרוחני שבין ניסיון לכונן חברה סוציאלית המושתתת על ערכי הצדק, ההוגנות והחסד, לבין הנעשה כאן בשנה האחרונה טרם המלחמה. הרבה דיו נשפך על עקרונות ההפיכה השלטונית, המנוגדים לחלוטין לעקרונות חברה סוציאלית דמוקרטית, הרואה בכל אזרחיה כשווים, ממש כפי שקורפוס החוקים בפרשת משפטים מנסה להעמיד. אלמלא המלחמה, קרוב לוודאי שגם אני הייתי מצרפת את שאריות הדיו לדון בהיבטים החברתיים הטמונים בחוקי פרשת משפטים.
השבעה באוקטובר, רווי הזוועות, האובדן והכאב, הביא עימו סוגייה חברתית לאומית רחבת היקפים, שמעולם, לא אנחנו ולא אף מדינה בעולם, נאלצנו להתמודד עימה, והיא סוגיית החטופים והחטופות. נכון לרגע כתיבת הדרשה, יש 136 חטופים וחטופות הנמצאים בידי החמאס. על האויב האכזרי שקם לנו איני רוצה לדבר, אלא על מצווה שטוב היה לו נכנסה לקורפוס החוקים של פרשת משפטים בפרט ולקורפוס החוקים המשתנה תדיר של החברה הישראלית בכלל.
פדיון שבויים
מצוות פדיון שבויים, אליבא דרמב"ם, היא הֶלְחֵם של מצוות רבות הכתובות בתורה. על כל מצווה ומצווה ניתן לכתוב ספרים שלמים העוסקים בחסד, בערבות הדדית, בחשיבות של קהילה, בהבנה שכל איש ואשה נולדו בצלם אלוהים.
"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'), ועל "לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים." (רמב"ם, משנה תורה, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י')
בתורה מסופר על מקרים ספורים של שחרור שבויים, שנשבו בעת מלחמה, למשל, אברהם אבינו שיצא לשחרר את לוט: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן" (בראשית י"ד י"ד). אולם, אין חוק המורה על שחרור שבויים.
לא נוכל להכניס לפרשת משפטים את חוק פדיון שבויים, או כל חוק אחר. אולם, לו יכולנו להכניס אותו כחוק בימינו אנו, ולא רק כחוק לשחרור אסירים ביטחוניים (2014, עסקת שליט), הרי שערכי הערבות ההדדית וההגנה על אזרחי ואזרחיות המדינה באשר הם, היו נשמרים.
עסקת פדיון השבויים העתידית תכלול בתוכה ויתורים רבים וכואבים לכולנו. עסקה שכזו תהיה קשה וכואבת, אולם הכרחית ומחוייבת המציאות. זוהי חובה מוסרית במעלה לא רק למשפחות שיקיריהן ויקיריהם חטופים וחטופות בשבי חמאס, אלא חובה מוסרית כלפי כל אזרח ואזרחית במדינה. החוסן הלאומי שלנו תלוי בהחזרתם של 136 החטופים והחטופות, כמו גם זכותנו הדמוקרטית כאן, שכן מדינה קיימת עבור אזרחיה, וככזו היא פרויקט מוסרי המחויב למי שבחרו לחיות בה. החובה המוסרית מועצמת, שכן ערך כבוד האיש והאשה כולל בתוכו את חיי האדם כערך ראשון במעלה. מדינה חייבת לדאוג לשלמות אזרחיה ואזרחיותיה, על אחת כמה וכמה, כאשר נחטפו עם שחר מתוך גבולות המדינה שבה בחרו לחיות. זה הסכם בלתי כתוב ביננו לבין המדינה, ואם יופר ההסכם הזה, הרי שאין למדינה זכות קיום.
לכשהמלחמה תסתיים, לכשכל החטופים והחטופות יוחזרו הביתה, נתחיל להשתקם. שיקום פיזי ונפשי, כלכלי וחברתי. בתוך ימי השיקום, נצטרך להגדיר מחדש את הציביון היהודי והישראלי של המדינה שלנו. לא נוכל להגדיר את צביוננו, אלמלא יוחזרו הביתה כל החטופים והחטופות, שכן בבסיס הצביון היהודי והישראלי שלנו עומדת הידיעה - נולדנו בצלם אלוהים, ככאלה אנחנו שונים ומגוונים, מרחיבים את צלמו האינסופי של ה', ולא ניתן להחסיר ממנו 136 נשמות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אסנת אלדר, נשואה לדניאל ואם לשלוש בנות. רבה, אשת חינוך ומשוררת. מנהלת תכנית 'אשכולות' במכון כרם להסבת אקדמאיים להוראה, והרבה של קהילת 'סולם יעקב' בזיכרון יעקב. הוציאה שני ספרי שירה, 'בארה של מרים' ו'ברכי נפשך'.
נדמה שהמרחק שבין היווצרות קורפוס החוקים הזה לימינו רב לאין שיעור, לא רק משום פערי הזמן של אלפי השנים מזמן כתיבת החוקים לימינו אנו, אלא משום הפער החברתי והרוחני שבין ניסיון לכונן חברה סוציאלית המושתתת על ערכי הצדק, ההוגנות והחסד, לבין הנעשה כאן בשנה האחרונה טרם המלחמה. הרבה דיו נשפך על עקרונות ההפיכה השלטונית, המנוגדים לחלוטין לעקרונות חברה סוציאלית דמוקרטית, הרואה בכל אזרחיה כשווים, ממש כפי שקורפוס החוקים בפרשת משפטים מנסה להעמיד. אלמלא המלחמה, קרוב לוודאי שגם אני הייתי מצרפת את שאריות הדיו לדון בהיבטים החברתיים הטמונים בחוקי פרשת משפטים.
השבעה באוקטובר, רווי הזוועות, האובדן והכאב, הביא עימו סוגייה חברתית לאומית רחבת היקפים, שמעולם, לא אנחנו ולא אף מדינה בעולם, נאלצנו להתמודד עימה, והיא סוגיית החטופים והחטופות. נכון לרגע כתיבת הדרשה, יש 136 חטופים וחטופות הנמצאים בידי החמאס. על האויב האכזרי שקם לנו איני רוצה לדבר, אלא על מצווה שטוב היה לו נכנסה לקורפוס החוקים של פרשת משפטים בפרט ולקורפוס החוקים המשתנה תדיר של החברה הישראלית בכלל.
פדיון שבויים
מצוות פדיון שבויים, אליבא דרמב"ם, היא הֶלְחֵם של מצוות רבות הכתובות בתורה. על כל מצווה ומצווה ניתן לכתוב ספרים שלמים העוסקים בחסד, בערבות הדדית, בחשיבות של קהילה, בהבנה שכל איש ואשה נולדו בצלם אלוהים.
"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים, ט"ו, ז'), ועל "לא תעמוד על דם רעֶך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא, כ"ה, נ"ג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים, ט"ו, ח'), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא, כ"ה, ל"ו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, י"ט, י"ח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים." (רמב"ם, משנה תורה, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י')
בתורה מסופר על מקרים ספורים של שחרור שבויים, שנשבו בעת מלחמה, למשל, אברהם אבינו שיצא לשחרר את לוט: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד-דָּן" (בראשית י"ד י"ד). אולם, אין חוק המורה על שחרור שבויים.
לא נוכל להכניס לפרשת משפטים את חוק פדיון שבויים, או כל חוק אחר. אולם, לו יכולנו להכניס אותו כחוק בימינו אנו, ולא רק כחוק לשחרור אסירים ביטחוניים (2014, עסקת שליט), הרי שערכי הערבות ההדדית וההגנה על אזרחי ואזרחיות המדינה באשר הם, היו נשמרים.
עסקת פדיון השבויים העתידית תכלול בתוכה ויתורים רבים וכואבים לכולנו. עסקה שכזו תהיה קשה וכואבת, אולם הכרחית ומחוייבת המציאות. זוהי חובה מוסרית במעלה לא רק למשפחות שיקיריהן ויקיריהם חטופים וחטופות בשבי חמאס, אלא חובה מוסרית כלפי כל אזרח ואזרחית במדינה. החוסן הלאומי שלנו תלוי בהחזרתם של 136 החטופים והחטופות, כמו גם זכותנו הדמוקרטית כאן, שכן מדינה קיימת עבור אזרחיה, וככזו היא פרויקט מוסרי המחויב למי שבחרו לחיות בה. החובה המוסרית מועצמת, שכן ערך כבוד האיש והאשה כולל בתוכו את חיי האדם כערך ראשון במעלה. מדינה חייבת לדאוג לשלמות אזרחיה ואזרחיותיה, על אחת כמה וכמה, כאשר נחטפו עם שחר מתוך גבולות המדינה שבה בחרו לחיות. זה הסכם בלתי כתוב ביננו לבין המדינה, ואם יופר ההסכם הזה, הרי שאין למדינה זכות קיום.
לכשהמלחמה תסתיים, לכשכל החטופים והחטופות יוחזרו הביתה, נתחיל להשתקם. שיקום פיזי ונפשי, כלכלי וחברתי. בתוך ימי השיקום, נצטרך להגדיר מחדש את הציביון היהודי והישראלי של המדינה שלנו. לא נוכל להגדיר את צביוננו, אלמלא יוחזרו הביתה כל החטופים והחטופות, שכן בבסיס הצביון היהודי והישראלי שלנו עומדת הידיעה - נולדנו בצלם אלוהים, ככאלה אנחנו שונים ומגוונים, מרחיבים את צלמו האינסופי של ה', ולא ניתן להחסיר ממנו 136 נשמות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אסנת אלדר, נשואה לדניאל ואם לשלוש בנות. רבה, אשת חינוך ומשוררת. מנהלת תכנית 'אשכולות' במכון כרם להסבת אקדמאיים להוראה, והרבה של קהילת 'סולם יעקב' בזיכרון יעקב. הוציאה שני ספרי שירה, 'בארה של מרים' ו'ברכי נפשך'.