בחרתי לכתוב על פרשת מטות-מסעי כי התזמון התאים לי, לא בגלל תוכן שהכרתי מראש. אבל כשישבתי כדי לקרוא בעיון ולכתוב על הפרשה, ידעתי שאני לא צריכה לקרוא יותר מהפרק השני של מטות (במדבר ל"א), כדי למצוא את הנושא שלי – נושא קשה, אבל איך אני יכולה שלא להתייחס לזה במציאות הנוכחית שלנו?
פרשתנו מתרחשת לאחר סיפורו של פנחס, שהרג את זמרי, איש מבני ישראל, על כך שקיים יחסי מין עם כזבי, אישה מדיינית (שגם אותה פנחס הרג). זהו הסיום של מגפה שנקבעה על ידי אלוהים (בגלל ״קנאת״ אלוהים), שבה גברים ישראלים, שהשתתפו באורגיית פולחן אלילי עם בנות מדיין ומואב, מתו.
אלוהים משבח את פנחס על קנאותו, וממנה אותו לנהל מלחמת נקמה נגד המדיינים, שבה בני ישראל יהרגו את כל המדיינים, כולל נשים וילדים. וכאשר החיילים לוקחים נשים וילדים בשבי במקום להרוג אותם, אלוהים מצווה אותם להרוג את הזכרים, ואת כל הנקבות חוץ מאלה שאינן מבוגרות מספיק כדי לקיים יחסי מין. את אלה, אלוהים מצווה אותם "לשמור לעצמם".
סטיבן פינקר, בספרו, ״המלאכים הטובים של טבענו״, כותב על מלחמה זו ואחרות בתנ"ך, כדוגמאות למידת האלימות האכזרית של העולם העתיק - לא מפני שהסיפורים האלה בהכרח מדוייקים היסטורית, אלא מכיוון שהם נכתבו בתור דוגמאות להתנהגות ראויה במלחמה נגד אויב.
לאחר מכן, פינקר טוען שכיום איננו משתמשים בתנ"ך כמצפן המוסרי שלנו, אלא "אנשים דתיים כיום מחלקים את יחסם לתנ"ך. הם משלמים לזה מס שפתיים כסמל למוסר, תוך שהם מקבלים את המוסר האמיתי שלהם מעקרונות מודרניים יותר."
התזה של פינקר היא שהחברה התקדמה מאז התקופה העתיקה, והפכה להרבה פחות אלימה וברברית. וכאשר ברבריות כזו - כמו אונס ככלי מלחמה - מתנהלת היום, העולם הנאור מגנה אותה. הספר הזה נכתב בשנת 2012. אני תוהה מה פינקר היה אומר היום.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד עכשיו שהאמירה של פינקר על "אנשים דתיים כיום" היא מדויקת. לדאבוני, הקנאות של פנחס שזוכה לשבחים בתנ"ך עדיין לא רק חיה וקיימת בתרבות הדתית שלנו כיום, אלא נראה שהיא אפילו שולטת כיום באזורנו ובמקומות רבים אחרים בעולם. זה מטריד מאוד.
מה שעוד מטריד מאוד הוא הקולות המשתמשים בדת לא רק כדי לקדם אלימות נקמנית, אלא גם כדי להשתיק את מי שמעז להתבטא נגדה, ולהאשים אותנו בגרימת פילוג בזמן מלחמה. יש מגמה עכשווית לנצל את הסוגיה בתלמוד על שנאת חינם בקרב עם ישראל כגורם לחורבן – במקום קנאות, שהיא קריאה יותר מדויקת של ההיסטוריה – כדי לשמר את כוחם של הדתיים הקנאים הדוחפים לעוד מלחמה, מוות וחורבן.
זה בניגוד לאלה שמעדיפים מקור אחר בתנ״ך" "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב […] סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל״ד יג-טו).
אנחנו האזרחים שאכן מתאימים לתיאור של פינקר של "דתיים כיום" - במיוחד רבנים, שהם המנהיגים הדתיים והרוחניים של אותה אוכלוסייה - חייבים וחייבות להתבטא נגד אותם גורמים שבוחרים להשתמש בקטעים בתנ״ך כמו בפרשה שלנו כמדריך מוסרי, במקום לקרוא נגד הטקסט, כפי שאפילו חכמי התלמוד נהגו לעשות לעתים קרובות. אני גאה להיות חלק מארגון כמו קול רבני לזכויות אדם, שנמצא בחזית עשיית עבודת הקודש הזו.
נאמר לנו בפרשת פנחס כי אלוהים כורת "ברית שלום" עם פנחס. רש"י מפרש זאת כהבטחה שאלוהים יתנהג בעין יפה לפנחס וצאצאיו, כשכר על קנאותו. ברוחו האופטימית של פינקר, אבחר לקרוא נגד הטקסט ולפרש את אותה "ברית שלום" כהבטחה אלוהית לעתיד טוב יותר, כאשר מעגלי דמים לא יהיו הדרך שבה נפתור סכסוכים בין עמים. אבל העתיד הזה יבוא רק אם נדבר נגד אותם הכוחות הקנאיים שקטעים אלה בתנ״ך משבחים.
פינקר קורא לזה תשלום מס שפתיים לתנ"ך. אחרים קוראים לזה אפולוגטיקה. אני קוראת לזה פרשנות מחודשת בגילוי וגאווה, ובעיניים פקוחות ולב פתוח.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
חביבה נר-דוד היא רבה, סופרת ואקטיביסטית. היא הרבה המייסדת של שמיא: מקווה לנפש, לגוף ולנשמה, בקיבוץ חנתון – המקווה היחיד בישראל הפתוח לכל בני האדם לטבול לפי בחירתם – שם היא עורכת ויוצרת טקסי טבילה ומנחה סדנאות טבילה. חביבה, מלווה רוחנית, עובדת עם מגוון לקוחות, לרבות רבנים/ות ותלמידי/ות רבנות רבים, ומשתמשת בעבודת חלומות ובשיטות גשטאלט אחרות בעבודתה כאשר הדבר מתאים. ספריה של חביבה כוללים סיפורת וממואר. במשך שנים חביבה פעילה בנושאים שהרגישה הכי דחופים באותה תקופה, ביניהם: זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, פלורליזם דתי, יחסים בין-דתיים ויחסי פלסטינים-יהודים. היא עדיין מאמינה בשלום. תוכלו ללמוד עוד על עבודתה ועל ספריה בכתובת https://rabbihaviva.com/.
פרשתנו מתרחשת לאחר סיפורו של פנחס, שהרג את זמרי, איש מבני ישראל, על כך שקיים יחסי מין עם כזבי, אישה מדיינית (שגם אותה פנחס הרג). זהו הסיום של מגפה שנקבעה על ידי אלוהים (בגלל ״קנאת״ אלוהים), שבה גברים ישראלים, שהשתתפו באורגיית פולחן אלילי עם בנות מדיין ומואב, מתו.
אלוהים משבח את פנחס על קנאותו, וממנה אותו לנהל מלחמת נקמה נגד המדיינים, שבה בני ישראל יהרגו את כל המדיינים, כולל נשים וילדים. וכאשר החיילים לוקחים נשים וילדים בשבי במקום להרוג אותם, אלוהים מצווה אותם להרוג את הזכרים, ואת כל הנקבות חוץ מאלה שאינן מבוגרות מספיק כדי לקיים יחסי מין. את אלה, אלוהים מצווה אותם "לשמור לעצמם".
סטיבן פינקר, בספרו, ״המלאכים הטובים של טבענו״, כותב על מלחמה זו ואחרות בתנ"ך, כדוגמאות למידת האלימות האכזרית של העולם העתיק - לא מפני שהסיפורים האלה בהכרח מדוייקים היסטורית, אלא מכיוון שהם נכתבו בתור דוגמאות להתנהגות ראויה במלחמה נגד אויב.
לאחר מכן, פינקר טוען שכיום איננו משתמשים בתנ"ך כמצפן המוסרי שלנו, אלא "אנשים דתיים כיום מחלקים את יחסם לתנ"ך. הם משלמים לזה מס שפתיים כסמל למוסר, תוך שהם מקבלים את המוסר האמיתי שלהם מעקרונות מודרניים יותר."
התזה של פינקר היא שהחברה התקדמה מאז התקופה העתיקה, והפכה להרבה פחות אלימה וברברית. וכאשר ברבריות כזו - כמו אונס ככלי מלחמה - מתנהלת היום, העולם הנאור מגנה אותה. הספר הזה נכתב בשנת 2012. אני תוהה מה פינקר היה אומר היום.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד עכשיו שהאמירה של פינקר על "אנשים דתיים כיום" היא מדויקת. לדאבוני, הקנאות של פנחס שזוכה לשבחים בתנ"ך עדיין לא רק חיה וקיימת בתרבות הדתית שלנו כיום, אלא נראה שהיא אפילו שולטת כיום באזורנו ובמקומות רבים אחרים בעולם. זה מטריד מאוד.
מה שעוד מטריד מאוד הוא הקולות המשתמשים בדת לא רק כדי לקדם אלימות נקמנית, אלא גם כדי להשתיק את מי שמעז להתבטא נגדה, ולהאשים אותנו בגרימת פילוג בזמן מלחמה. יש מגמה עכשווית לנצל את הסוגיה בתלמוד על שנאת חינם בקרב עם ישראל כגורם לחורבן – במקום קנאות, שהיא קריאה יותר מדויקת של ההיסטוריה – כדי לשמר את כוחם של הדתיים הקנאים הדוחפים לעוד מלחמה, מוות וחורבן.
זה בניגוד לאלה שמעדיפים מקור אחר בתנ״ך" "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב […] סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהילים ל״ד יג-טו).
אנחנו האזרחים שאכן מתאימים לתיאור של פינקר של "דתיים כיום" - במיוחד רבנים, שהם המנהיגים הדתיים והרוחניים של אותה אוכלוסייה - חייבים וחייבות להתבטא נגד אותם גורמים שבוחרים להשתמש בקטעים בתנ״ך כמו בפרשה שלנו כמדריך מוסרי, במקום לקרוא נגד הטקסט, כפי שאפילו חכמי התלמוד נהגו לעשות לעתים קרובות. אני גאה להיות חלק מארגון כמו קול רבני לזכויות אדם, שנמצא בחזית עשיית עבודת הקודש הזו.
נאמר לנו בפרשת פנחס כי אלוהים כורת "ברית שלום" עם פנחס. רש"י מפרש זאת כהבטחה שאלוהים יתנהג בעין יפה לפנחס וצאצאיו, כשכר על קנאותו. ברוחו האופטימית של פינקר, אבחר לקרוא נגד הטקסט ולפרש את אותה "ברית שלום" כהבטחה אלוהית לעתיד טוב יותר, כאשר מעגלי דמים לא יהיו הדרך שבה נפתור סכסוכים בין עמים. אבל העתיד הזה יבוא רק אם נדבר נגד אותם הכוחות הקנאיים שקטעים אלה בתנ״ך משבחים.
פינקר קורא לזה תשלום מס שפתיים לתנ"ך. אחרים קוראים לזה אפולוגטיקה. אני קוראת לזה פרשנות מחודשת בגילוי וגאווה, ובעיניים פקוחות ולב פתוח.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
חביבה נר-דוד היא רבה, סופרת ואקטיביסטית. היא הרבה המייסדת של שמיא: מקווה לנפש, לגוף ולנשמה, בקיבוץ חנתון – המקווה היחיד בישראל הפתוח לכל בני האדם לטבול לפי בחירתם – שם היא עורכת ויוצרת טקסי טבילה ומנחה סדנאות טבילה. חביבה, מלווה רוחנית, עובדת עם מגוון לקוחות, לרבות רבנים/ות ותלמידי/ות רבנות רבים, ומשתמשת בעבודת חלומות ובשיטות גשטאלט אחרות בעבודתה כאשר הדבר מתאים. ספריה של חביבה כוללים סיפורת וממואר. במשך שנים חביבה פעילה בנושאים שהרגישה הכי דחופים באותה תקופה, ביניהם: זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, פלורליזם דתי, יחסים בין-דתיים ויחסי פלסטינים-יהודים. היא עדיין מאמינה בשלום. תוכלו ללמוד עוד על עבודתה ועל ספריה בכתובת https://rabbihaviva.com/.