פרשת כי תבוא נפתחת באמירה החוזה את העתיד, את התקופה בא עם ישראל יושב על אדמתו ומגדל את פריה המצוות המוזכרות לאחר מכן הן הבאת ראשית התבואה אל הכהן, וטקסט אותו צריך לומר (דברים כו).
את הטקסט, אותו אנו מכירים גם מליל הסדר, המסורת מספרת לנו שאמרו בעת הבאת הביכורים אל הכהן.
אם רגע נשכח את שידוע לנו, ונחשוב על השאלה הרעיונית-עקרונית – מהו הסיפור, מהו הטקסט אותו יש לומר בעת הבאת הביכורים לכהן, מה הייתם חושבים שיש לומר? איזה סיפור אנו מספרים על עצמנו ועל חיינו בכל הבאת ביכורים?
בתוך מציאות כל כך מורכבת וקשה, כאשר בכל יום כמעט אנחנו הורגים ונהרגים, קריאה בפרשת כי תבוא יכולה להיות רגע קשה או דווקא רגע של נחמה, וגם זה קשור לסיפור אותו נספר – לעצמנו ולעולם. האם אנחנו בתוך החלק של הקללות, או שעוד לא? האם העובדה שיש דברים שמרגישים שהם כבר כאן, אבל עוד לא כולם – זה סימן טוב – כי יכול להיות יותר גרוע, או סימן רע – כי הקללות כבר ניתכות עלינו, וזה כנראה אומר שגם אלה שעדיין לא – כנראה יתגשמו בקרוב.
לנרטיב יש כוח עצום. הסיפור אותו אנו מספרים לעצמנו על חיינו, על התגלגלות האירועים, על הבחירות מאפשרת לנו להתמודד, לטוב ולרע, עם מהלך חיינו. לנרטיב של עם יש כוח מגבש, מאחד, מחזק, או לפחות זה תפקידו. אך מה קורה כאשר הנרטיב נשבר, או מתגלה כבעייתי? האם ניתן להמשיך ולהחזיק באותו הסיפור? האם הצורך ביצירת סיפור אחר או משלים, יכולה להמשיך לייצר את הסיפור המשותף?
הסיפור אותו סיפרו בעת הבאת הביכורים לא הסתפק בסיפור האישי של האדם המביא את הביכורים. גם לא בהתיישבות על האדמה אחרי הכניסה לארץ. הסיפור חוזר אל נקודת הראשית, עזיבת הארץ, העבדות במצרים, יציאת מצרים והחזרה לארץ. גם אדם שחי אלפי שנים אחרי אותה חזרה לארץ המשיך לספר את הסיפור הזה. גם אנחנו היום ממשיכים לספר ולהזכיר אותו, גם אם ההקשר הוא אחר.
בעיצומו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, אפשר להתחיל לשאול כיחידים, כמשפחות, כקהילה, כארגון, כעיר, כמדינה – איזו סיפור נספר? איזה סיפורים – איזה מציאויות נסכים לשמוע ולהשמיע? מהו הסיפור הראוי והנכון לנו?
מהי נקודת הראשית ממנה כל הסיפור מתפתח? האם אפשר למצוא נקודות ראשית חדשות? האם אפשר לייצר נרטיבים חדשים? האם אפשר לקראת השנה החדשה לחשוב על סיפור אחר?
האם טוב לנו בתוך הסיפור שאנו מספרים, או שיש רצון וצורך לבדוק אפשרויות לסיפורים אחרים? האם יש בכוחנו עדיין ליצור סיפור חדש – מציאות אחרת – בתוך הטירוף שסביבנו?
סיפורים, כמו שפה, יוצרים את דרך ההתבוננות שלנו בחיים.
שנדע ליצור את הסיפור הראוי.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה נועה מזור מוסמכת לרבנות מאז שנת 2016. עבודתה הרבנית הראשונה הייתה ניהול המחלקה הבין דתית בקול רבני לזכויות אדם. נועה היא אשת חינוך ואקטיביסטית, הפועלת בדרכים שונות למען שינוי תפיסות חברתיות, מתוך אמונה ביצירת קשרים וגשרים בין א/נשים מזרמים, עדות, ודתות שונות. בעלת תואר ראשון במסגרת תוכנית "אופקים" ללימודי יהדות כתרבות מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בחינוך יהודי פלורליסטי מהאוניברסיטה העברית וההיברו יוניון קולג'.
את הטקסט, אותו אנו מכירים גם מליל הסדר, המסורת מספרת לנו שאמרו בעת הבאת הביכורים אל הכהן.
אם רגע נשכח את שידוע לנו, ונחשוב על השאלה הרעיונית-עקרונית – מהו הסיפור, מהו הטקסט אותו יש לומר בעת הבאת הביכורים לכהן, מה הייתם חושבים שיש לומר? איזה סיפור אנו מספרים על עצמנו ועל חיינו בכל הבאת ביכורים?
בתוך מציאות כל כך מורכבת וקשה, כאשר בכל יום כמעט אנחנו הורגים ונהרגים, קריאה בפרשת כי תבוא יכולה להיות רגע קשה או דווקא רגע של נחמה, וגם זה קשור לסיפור אותו נספר – לעצמנו ולעולם. האם אנחנו בתוך החלק של הקללות, או שעוד לא? האם העובדה שיש דברים שמרגישים שהם כבר כאן, אבל עוד לא כולם – זה סימן טוב – כי יכול להיות יותר גרוע, או סימן רע – כי הקללות כבר ניתכות עלינו, וזה כנראה אומר שגם אלה שעדיין לא – כנראה יתגשמו בקרוב.
לנרטיב יש כוח עצום. הסיפור אותו אנו מספרים לעצמנו על חיינו, על התגלגלות האירועים, על הבחירות מאפשרת לנו להתמודד, לטוב ולרע, עם מהלך חיינו. לנרטיב של עם יש כוח מגבש, מאחד, מחזק, או לפחות זה תפקידו. אך מה קורה כאשר הנרטיב נשבר, או מתגלה כבעייתי? האם ניתן להמשיך ולהחזיק באותו הסיפור? האם הצורך ביצירת סיפור אחר או משלים, יכולה להמשיך לייצר את הסיפור המשותף?
הסיפור אותו סיפרו בעת הבאת הביכורים לא הסתפק בסיפור האישי של האדם המביא את הביכורים. גם לא בהתיישבות על האדמה אחרי הכניסה לארץ. הסיפור חוזר אל נקודת הראשית, עזיבת הארץ, העבדות במצרים, יציאת מצרים והחזרה לארץ. גם אדם שחי אלפי שנים אחרי אותה חזרה לארץ המשיך לספר את הסיפור הזה. גם אנחנו היום ממשיכים לספר ולהזכיר אותו, גם אם ההקשר הוא אחר.
בעיצומו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, אפשר להתחיל לשאול כיחידים, כמשפחות, כקהילה, כארגון, כעיר, כמדינה – איזו סיפור נספר? איזה סיפורים – איזה מציאויות נסכים לשמוע ולהשמיע? מהו הסיפור הראוי והנכון לנו?
מהי נקודת הראשית ממנה כל הסיפור מתפתח? האם אפשר למצוא נקודות ראשית חדשות? האם אפשר לייצר נרטיבים חדשים? האם אפשר לקראת השנה החדשה לחשוב על סיפור אחר?
האם טוב לנו בתוך הסיפור שאנו מספרים, או שיש רצון וצורך לבדוק אפשרויות לסיפורים אחרים? האם יש בכוחנו עדיין ליצור סיפור חדש – מציאות אחרת – בתוך הטירוף שסביבנו?
סיפורים, כמו שפה, יוצרים את דרך ההתבוננות שלנו בחיים.
שנדע ליצור את הסיפור הראוי.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה נועה מזור מוסמכת לרבנות מאז שנת 2016. עבודתה הרבנית הראשונה הייתה ניהול המחלקה הבין דתית בקול רבני לזכויות אדם. נועה היא אשת חינוך ואקטיביסטית, הפועלת בדרכים שונות למען שינוי תפיסות חברתיות, מתוך אמונה ביצירת קשרים וגשרים בין א/נשים מזרמים, עדות, ודתות שונות. בעלת תואר ראשון במסגרת תוכנית "אופקים" ללימודי יהדות כתרבות מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בחינוך יהודי פלורליסטי מהאוניברסיטה העברית וההיברו יוניון קולג'.