השנה, בהיותה שנה פשוטה שניה ברצף, אנחנו קוראים את פרשת וילך לבדה בשבת שובה. ישנן שנים שבהן אנחנו קוראים את וילך הקצרה במיוחד יחד עם פרשת ניצבים, אך השנה קוראים אותה לבדה. לא כל שנה היא נקראית בשבת שובה, לפעמים היא נקראת בשבת שלפני ראש השנה, כשאין שבת בין יום כיפור לסוכות.
כמו הפרשות הקודמות לה, ניצבים וכי תבוא, וכמו שירת האזינו שבאה אחריה, פרשת וילך היא פרשה של תוכחה, פרשה שבה משה רבנו, לקראת סיום תפקידו, מנסה להטיף בנו מוסר שיספיק לדורות. כמו כל זקן, אולי, משה מזהיר את נציניו שימלאו אחר צוואתו. הוא מזהיר את ישראל שעלינו לציית למצוות ה', כי אם לא, נקבל על הראש.
בחודשים האחרונים אני לומד את הפרשה יחד עם ילד בר מצווה שיעלה לתורה בשבת. ההסתכלות על הפרשה ביחד עם ילד מביאה אותי להרהור על משמעותם של סגנונות חינוכיים שונים. מההרהורים הללו עולה השאלה, האם איומים והפחדות הם אסטרטגיה חינוכית מוצלחת?
מצד אחד, איומים לרוב מביאים תוצאות. מצד שני, הם יוצרים תרבות של הפחדה ואלימות, ואם האלימות המאוימת לא מתממשת, האימים עצמם מאבדים עד מהרה את היעילות שלהם, והילד לומד שאיומים הם חלולים וריקים ואין צורך לשים אליהם לב.
בדורות האחרונים, מסוף מלחמת העולם השניה ואילך, בערך, ברוב העולם חלה הקלה באופנה החינוכית המקובלת. אולי זה התחיל כבר מתחילת המאה העשרים, עם המחקרים של פרויד ובעיקר של תלמידיו. איומים ועונשים, בחזקת "חוסך שבטו שונא בנו" כדברי ספר משלי, כבר לא מקובלים. רס"ג, בפירושו לפסוק במשלי, מסביר את התפישה החינוכית העתיקה ככה: "אפשר שיחשוב שזו חמלה, ואינה אלא אכזריות, לפי שמנחהו אל הרשע והגנבה והשחיתות". אבל הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת אותנו שאותן שיטות המבוססות על איומים ומכות לא מבטיחות תוצאות טובות, אלא עלולות גם להזיק בטווח הארוך. לכן, ואולי גם בתגובת נגד תרבות מאד קשוחה במאה ה-19, היום האופנה מחייבת לחמול על ילדים רכים.
כך שהאיומים של משה (או של ה' דרך משה) בפרקים האחרונים של ספר דברים, נראים לנו שאולי לא יוצרים את המוטיבציה שהתכוון הכותב העתיק לתת (בין אם זה עתיק היומין בעצמו או משה בן ה120). השיא של האיום עוד לפנינו, בשירת האזינו, אבל הפרשות האחרונות – כי תבוא, ניצבים, וילך – כולן פרשות של תוכחה, של איומים והפחדות.
אי אפשר להשליך אחד לאחד מהיחס של אלהים לעם ישראל בתורה, אל היחס של מדינות מודרניות, אבל אני רואה משהו דומה בגישה הנוקשה והמאיימת שנשמעת בתקשורת בשנתיים האחרונות, זאת שמובילה הממשלה הישראלית הנוכחית בהרבה מהמדיניות שלה, בין אם זה הצהרות הקשורות למפגינים נגד מדיניותה, לבין בנושא המלחמה מול חמאס.
גם הקול הפופוליסטי התקשורתי שמהדהדת את המדיניות הזאת דוגל בנוקשות כזאת. לא אחת נשמעים איומים והבטחות לשימוש מופרז באלימות ובכח בתור "עונש" – בין אם מדובר להעניש אויבים, או להעניש עבריינים, או להעניש אזרחים שאך מבקשים להשמיע התנגדות למדיניות.
בספר המונומנטלי "השחר של הכל – היסטוריה חדשה של האנושות" מאת דייוויד גרייבר ודייוויד ונגרו (2021, יצא בעברית במרץ 2025 בהוצאת רדיקל), המחברים מגוללים ניתוח מרתק של ההיסטוריה האנושית, אבל גם של הרעיונות העיקריים שמובילים את הבנת ההיסטוריה של העידן המודרני. גרייבר, שנפטר ב-2021, מעט אחרי שהשניים סיימו את הכתיבה, היה כלכלן והיסטוריון. ונגרו הוא אנתרופולוג וארכיאולוג. הם מנתחים את המשיכה של האינטליגנציה הצרפתית בעידן הנאורות שקדם למהפכה ומראים כמה הרעיונות של התקופה (שהובילו למושגי היסוד של המדינה המודרנית) הושפעו על ידי אינטלקטואל ילידי מאזור שהיום בדרום קנדה. חלק גדול מהתרבות הילידית ההיא, לטענתם, נוצר בתגובה לתרבות קדומה, אלימה וכפייתית, ששלטה במרכזה של צפון אמריקה לפני אלף שנה, מממלכה של עיר גדולה שנקראה קהוקיה. קהוקיה היתה ידועה בתרבות שכללה קורבנות אדם והיתה כובשת את העמים סביבה באלימות כדי לספק את הטקסים האיומים האלו. העמים מסביב כל כך נפגעו מהאלימות והכפייתיות של קהוקיה שהם פיתחו תרבויות שבהן החופש של היחיד ההיה האידיאל המרכזי, והדיון הקהילתי היה הביטוי המובהק של הריבונות, ולא היתה אפשרות של הכלל לחייב את היחיד לעשות דבר ללא שכנוע מילולי. כמובן המשפטים האחדים הללו לא יכולים לתמצת בבירור רעיונות שמפורסמים בספר של מאות עמודים, אבל הרעיון הזה יכול לעזור לנו להבין טיפה מה קורה סביבנו.
כל חברה מגדירה את עצמה כנגד חברה שהיא לא. כך שאם הדור האחרון היה דור מתירני, הדור הנוכחי, כדי להבדיל את עצמו ולעצב את עצמו, הוא עלול לאמץ מרד במתירנות, מרד שמקדש את הנוקשות האיומים וההפחדות. מנהיגים עלולים לתפוס טרמפ על גבי תהליכים חברתיים כאלה כדי לחזק את עמדתם, ללא קשר לפרטים. כלומר, היה צפוי שתתפתח מנהיגות נוקשה ואלימה לאחר דור השלום והאופטימיות של שנות ה90, ללא קשר לזהות של מנהיג זה או אחר.
הערה על ההפטרה
"מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם"׃ (מיכה ז יח-כ)
שלושת הפסוקים האלה, האחרונות בספר מיכה, הם חלק חשוב בהפטרה של שבת שובה. הנביא מתחנן בה' "וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם" – ואני רוצה לומר – איך אפשר להשליך את החטאים? האם באמת אפשר להשליך דברים רעים לים כדי שהם ייעלמו? המסורת שלנו בונה את טקס "תשליך" על בסיס הפסוק הזה, אבל איך אפשר להבין את זה בימינו?
קודם כל, אנחנו יודעים היום שאין מקום שהוא לגמרי אחר – בתנועה הסביבתית יש ביטוי יפה באנגלית – there is no away – הינו, אין מקום שאפשר לברוח אליו, להשליך אליו, שהוא לא בעצם גם פה. העולם הוא עגול.
קהלת כבר מלמד אותנו "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת." (קהלת א ז) כלומר, כל מה שננסה להשליך, יחזור אלינו בבוא היום. לדוגמא, המים והפסולת שזורמים לים דרך נחל הבשור, הלא הוא ואדי עזה, מתחיל בהר הנגב, זורם לתוך ישראל, ואז לחלק הצפוני של רצועת עזה, ושם נשפך לים התיכון. הזרמים של ים התיכון מביאים את המים לחופיה הדרומיים של ישראל, עד תל אביב. מה שקורה בעזה משפיע ישירות על תל אביב (אחת ההתארגנויות המשמעותיות והמצליחות לצדק סביבתי במסגרת המלחמה הנוראית בעזה היא מובלת ע"י מכון הערבה ללימודי הסביבה יחד עם שורה של ארגונים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים).
בחשיבה אסוציאטיבית, עלה לי ביטוי מהזוהר הקדוש – לית אתר פנוי מניא (אין מקום פנוי ממנו). כלומר, אלהים גם בתוך החטאים שלנו, אלהים גם בים, אלהים גם בדגים וביצורי הים – וכאן אני מוצא סיבה לאופטימיות, דווקא.
אמנם המחשבה שאין לאן להשליך את החטאים יכולה להיות מחשבה פסימית, אני בוחר לראות אותה כמחשבה מאפשרת ומשחררת. כיצד? כי אני לא לבד בעולם. אמנם אין מקום שאפשר לברוח אליו – כמו שמסיק יונה מנסיון הבריחה שלו אל לב הים, אבל, מתברר, אני לא לבד בעולם – אין אדם לבד בעולם. לא מבחינה אישית – יש אנשים אחרים, אך גם לא מבחינה כללית – יש מינים אחרים של חיים בעולם. ומאחרים, אפשר לבקש עזרה. אפשר לבקש עזרה מאנשים – כמו יונה, שמבקש מהמלחים באונייה להשליך אותו אל הים הסוער, נעזר בדג שפולט אותו אל החוף, ולבסוף נעזר גם בקיקיון, שמצל עליו. ודרך העזרה של הקיקיון, יונה לומד את השיעור שלו מה' בכבודו ובעצמו,"וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה"? (יונה ד י-יא)
כך גם אנחנו יכולים ללמוד שיעור באופטימיות, הן בקשר למקומנו בעולם, והן בקשר לפסולת שלנו – לחטאים שלנו: אנחנו לא לבד בעולם. כשאנחנו מבקשים מה' להשליך את חטאינו אל הים, אפשר להבין שהם יחזרו אלינו. אבל אפשר גם להבין שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם חטאנו לבדנו – אנחנו זקוקים לעזרה. ה' יעזור לנו לאזור אומץ להתמודד, אולי, אבל גם שאר יצוריו וברואיו יעזרו לנו – לעבד, לזקק, ולנקות את הכתם.
מי יתן ונצליח להפנים את המסר של הימים הנוראים האלה – שאנחנו נצליח להתקיים בעולם רק בזכות שיתוף פעולה – עם אנשים אחרים, עם עמים אחרים, אף עם יצורים אחרים. מה חסר לנו? רק הענווה להבין שאנחנו לא לבד, לכן עלינו לצאת מעצמנו, לבקש עזרה מאחרים, ולקבל עזרה מאחרים כשהם מציעים. מי יתן והמלחמה תיפסק, החטופים ישוחררו, והחיים יחזרו למסלול של בניה ועשייה, למען העתיד.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דניאל בורשטיין הוא חבר קיבוץ לוטן משנת 1990. משנת 2019, משרת את הערבה כרב אזורי של התנועה הרפורמית. מורה רוחני ומעשי, מנחה בתי מדרש וזמר מצטיין. הוא מלמד בני נוער ומבוגרים בקיבוצי וישובי הערבה.
כמו הפרשות הקודמות לה, ניצבים וכי תבוא, וכמו שירת האזינו שבאה אחריה, פרשת וילך היא פרשה של תוכחה, פרשה שבה משה רבנו, לקראת סיום תפקידו, מנסה להטיף בנו מוסר שיספיק לדורות. כמו כל זקן, אולי, משה מזהיר את נציניו שימלאו אחר צוואתו. הוא מזהיר את ישראל שעלינו לציית למצוות ה', כי אם לא, נקבל על הראש.
בחודשים האחרונים אני לומד את הפרשה יחד עם ילד בר מצווה שיעלה לתורה בשבת. ההסתכלות על הפרשה ביחד עם ילד מביאה אותי להרהור על משמעותם של סגנונות חינוכיים שונים. מההרהורים הללו עולה השאלה, האם איומים והפחדות הם אסטרטגיה חינוכית מוצלחת?
מצד אחד, איומים לרוב מביאים תוצאות. מצד שני, הם יוצרים תרבות של הפחדה ואלימות, ואם האלימות המאוימת לא מתממשת, האימים עצמם מאבדים עד מהרה את היעילות שלהם, והילד לומד שאיומים הם חלולים וריקים ואין צורך לשים אליהם לב.
בדורות האחרונים, מסוף מלחמת העולם השניה ואילך, בערך, ברוב העולם חלה הקלה באופנה החינוכית המקובלת. אולי זה התחיל כבר מתחילת המאה העשרים, עם המחקרים של פרויד ובעיקר של תלמידיו. איומים ועונשים, בחזקת "חוסך שבטו שונא בנו" כדברי ספר משלי, כבר לא מקובלים. רס"ג, בפירושו לפסוק במשלי, מסביר את התפישה החינוכית העתיקה ככה: "אפשר שיחשוב שזו חמלה, ואינה אלא אכזריות, לפי שמנחהו אל הרשע והגנבה והשחיתות". אבל הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת אותנו שאותן שיטות המבוססות על איומים ומכות לא מבטיחות תוצאות טובות, אלא עלולות גם להזיק בטווח הארוך. לכן, ואולי גם בתגובת נגד תרבות מאד קשוחה במאה ה-19, היום האופנה מחייבת לחמול על ילדים רכים.
כך שהאיומים של משה (או של ה' דרך משה) בפרקים האחרונים של ספר דברים, נראים לנו שאולי לא יוצרים את המוטיבציה שהתכוון הכותב העתיק לתת (בין אם זה עתיק היומין בעצמו או משה בן ה120). השיא של האיום עוד לפנינו, בשירת האזינו, אבל הפרשות האחרונות – כי תבוא, ניצבים, וילך – כולן פרשות של תוכחה, של איומים והפחדות.
אי אפשר להשליך אחד לאחד מהיחס של אלהים לעם ישראל בתורה, אל היחס של מדינות מודרניות, אבל אני רואה משהו דומה בגישה הנוקשה והמאיימת שנשמעת בתקשורת בשנתיים האחרונות, זאת שמובילה הממשלה הישראלית הנוכחית בהרבה מהמדיניות שלה, בין אם זה הצהרות הקשורות למפגינים נגד מדיניותה, לבין בנושא המלחמה מול חמאס.
גם הקול הפופוליסטי התקשורתי שמהדהדת את המדיניות הזאת דוגל בנוקשות כזאת. לא אחת נשמעים איומים והבטחות לשימוש מופרז באלימות ובכח בתור "עונש" – בין אם מדובר להעניש אויבים, או להעניש עבריינים, או להעניש אזרחים שאך מבקשים להשמיע התנגדות למדיניות.
בספר המונומנטלי "השחר של הכל – היסטוריה חדשה של האנושות" מאת דייוויד גרייבר ודייוויד ונגרו (2021, יצא בעברית במרץ 2025 בהוצאת רדיקל), המחברים מגוללים ניתוח מרתק של ההיסטוריה האנושית, אבל גם של הרעיונות העיקריים שמובילים את הבנת ההיסטוריה של העידן המודרני. גרייבר, שנפטר ב-2021, מעט אחרי שהשניים סיימו את הכתיבה, היה כלכלן והיסטוריון. ונגרו הוא אנתרופולוג וארכיאולוג. הם מנתחים את המשיכה של האינטליגנציה הצרפתית בעידן הנאורות שקדם למהפכה ומראים כמה הרעיונות של התקופה (שהובילו למושגי היסוד של המדינה המודרנית) הושפעו על ידי אינטלקטואל ילידי מאזור שהיום בדרום קנדה. חלק גדול מהתרבות הילידית ההיא, לטענתם, נוצר בתגובה לתרבות קדומה, אלימה וכפייתית, ששלטה במרכזה של צפון אמריקה לפני אלף שנה, מממלכה של עיר גדולה שנקראה קהוקיה. קהוקיה היתה ידועה בתרבות שכללה קורבנות אדם והיתה כובשת את העמים סביבה באלימות כדי לספק את הטקסים האיומים האלו. העמים מסביב כל כך נפגעו מהאלימות והכפייתיות של קהוקיה שהם פיתחו תרבויות שבהן החופש של היחיד ההיה האידיאל המרכזי, והדיון הקהילתי היה הביטוי המובהק של הריבונות, ולא היתה אפשרות של הכלל לחייב את היחיד לעשות דבר ללא שכנוע מילולי. כמובן המשפטים האחדים הללו לא יכולים לתמצת בבירור רעיונות שמפורסמים בספר של מאות עמודים, אבל הרעיון הזה יכול לעזור לנו להבין טיפה מה קורה סביבנו.
כל חברה מגדירה את עצמה כנגד חברה שהיא לא. כך שאם הדור האחרון היה דור מתירני, הדור הנוכחי, כדי להבדיל את עצמו ולעצב את עצמו, הוא עלול לאמץ מרד במתירנות, מרד שמקדש את הנוקשות האיומים וההפחדות. מנהיגים עלולים לתפוס טרמפ על גבי תהליכים חברתיים כאלה כדי לחזק את עמדתם, ללא קשר לפרטים. כלומר, היה צפוי שתתפתח מנהיגות נוקשה ואלימה לאחר דור השלום והאופטימיות של שנות ה90, ללא קשר לזהות של מנהיג זה או אחר.
הערה על ההפטרה
"מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם"׃ (מיכה ז יח-כ)
שלושת הפסוקים האלה, האחרונות בספר מיכה, הם חלק חשוב בהפטרה של שבת שובה. הנביא מתחנן בה' "וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם" – ואני רוצה לומר – איך אפשר להשליך את החטאים? האם באמת אפשר להשליך דברים רעים לים כדי שהם ייעלמו? המסורת שלנו בונה את טקס "תשליך" על בסיס הפסוק הזה, אבל איך אפשר להבין את זה בימינו?
קודם כל, אנחנו יודעים היום שאין מקום שהוא לגמרי אחר – בתנועה הסביבתית יש ביטוי יפה באנגלית – there is no away – הינו, אין מקום שאפשר לברוח אליו, להשליך אליו, שהוא לא בעצם גם פה. העולם הוא עגול.
קהלת כבר מלמד אותנו "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת." (קהלת א ז) כלומר, כל מה שננסה להשליך, יחזור אלינו בבוא היום. לדוגמא, המים והפסולת שזורמים לים דרך נחל הבשור, הלא הוא ואדי עזה, מתחיל בהר הנגב, זורם לתוך ישראל, ואז לחלק הצפוני של רצועת עזה, ושם נשפך לים התיכון. הזרמים של ים התיכון מביאים את המים לחופיה הדרומיים של ישראל, עד תל אביב. מה שקורה בעזה משפיע ישירות על תל אביב (אחת ההתארגנויות המשמעותיות והמצליחות לצדק סביבתי במסגרת המלחמה הנוראית בעזה היא מובלת ע"י מכון הערבה ללימודי הסביבה יחד עם שורה של ארגונים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים).
בחשיבה אסוציאטיבית, עלה לי ביטוי מהזוהר הקדוש – לית אתר פנוי מניא (אין מקום פנוי ממנו). כלומר, אלהים גם בתוך החטאים שלנו, אלהים גם בים, אלהים גם בדגים וביצורי הים – וכאן אני מוצא סיבה לאופטימיות, דווקא.
אמנם המחשבה שאין לאן להשליך את החטאים יכולה להיות מחשבה פסימית, אני בוחר לראות אותה כמחשבה מאפשרת ומשחררת. כיצד? כי אני לא לבד בעולם. אמנם אין מקום שאפשר לברוח אליו – כמו שמסיק יונה מנסיון הבריחה שלו אל לב הים, אבל, מתברר, אני לא לבד בעולם – אין אדם לבד בעולם. לא מבחינה אישית – יש אנשים אחרים, אך גם לא מבחינה כללית – יש מינים אחרים של חיים בעולם. ומאחרים, אפשר לבקש עזרה. אפשר לבקש עזרה מאנשים – כמו יונה, שמבקש מהמלחים באונייה להשליך אותו אל הים הסוער, נעזר בדג שפולט אותו אל החוף, ולבסוף נעזר גם בקיקיון, שמצל עליו. ודרך העזרה של הקיקיון, יונה לומד את השיעור שלו מה' בכבודו ובעצמו,"וַיֹּאמֶר יְהוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה"? (יונה ד י-יא)
כך גם אנחנו יכולים ללמוד שיעור באופטימיות, הן בקשר למקומנו בעולם, והן בקשר לפסולת שלנו – לחטאים שלנו: אנחנו לא לבד בעולם. כשאנחנו מבקשים מה' להשליך את חטאינו אל הים, אפשר להבין שהם יחזרו אלינו. אבל אפשר גם להבין שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם חטאנו לבדנו – אנחנו זקוקים לעזרה. ה' יעזור לנו לאזור אומץ להתמודד, אולי, אבל גם שאר יצוריו וברואיו יעזרו לנו – לעבד, לזקק, ולנקות את הכתם.
מי יתן ונצליח להפנים את המסר של הימים הנוראים האלה – שאנחנו נצליח להתקיים בעולם רק בזכות שיתוף פעולה – עם אנשים אחרים, עם עמים אחרים, אף עם יצורים אחרים. מה חסר לנו? רק הענווה להבין שאנחנו לא לבד, לכן עלינו לצאת מעצמנו, לבקש עזרה מאחרים, ולקבל עזרה מאחרים כשהם מציעים. מי יתן והמלחמה תיפסק, החטופים ישוחררו, והחיים יחזרו למסלול של בניה ועשייה, למען העתיד.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דניאל בורשטיין הוא חבר קיבוץ לוטן משנת 1990. משנת 2019, משרת את הערבה כרב אזורי של התנועה הרפורמית. מורה רוחני ומעשי, מנחה בתי מדרש וזמר מצטיין. הוא מלמד בני נוער ומבוגרים בקיבוצי וישובי הערבה.