"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם" (שמות יג יז)
עַם שלם יוצא ממקום מושבו במצרים, עַם של עבדים צועד ליעד לא ברור.
את המסע הזה מלווים הקב"ה שמנחה את העם בדרכו ודואג לְדֶרֶךְ בה הפחד והבלבול לא יִגְבְּרוּ, ומשה שלוקח את עצמות יוסף, כפי שנשבעו ליוסף הדורות הקודמים. הקב"ה שומר שהפחד לא יחזיר את העם למקום העבדוּת המוכר והבטוח, ומשה נושא את זיכרון העבר, את ההבטחה, הסיפור והשורשים. "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שם, יח-יט).
בני ישראל חמושים בפני הָאִיּוּם הגלוי של אי הוודאות בכוח ונשק, והקב"ה מנחה אותם הרחק מאזורי מלחמה שעלולה להפחיד אותם, או שמא מְחַמֵּשׁ אותם על מנת לחזק את נפשם בתחושה שהם לא בורחים כעבדים, אלא יכולים להגן על עצמם.
שיירות של שבטים צועדות ביציאה ממצרים. אפשר לדמיין כיצד החימוש מסייע לתחושת הביטחון ברגעים כאלה, אבל איך עצמות יוסף קשורות למצב?
פעמים רבות אני חושבת מה הייתי לוקחת איתי אם... מה אנו שמים על לִבֵּנוּ ברגעים של פחד ודאגה, כאשר לא ברור לאן צריך ללכת, מה צפוי ומה ינחה אותנו בדרכנו? משה לוקח את עצמות יוסף.
הפרשן אברהם אזולאי, שכתב בעזה בתחילת המאה ה-17 לספירה, הציע כי נֵס קריעת הים, שיתרחש בהמשך הדרך, יתרחש בזכות יוסף: "שכיוון שאמר הכתוב ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף, מכיוון שהזכיר ים סוף יצטרכו לִזְכוּת שיעמוד להם ביום, והיינו זכותו של יוסף, כמו שאמרו (ב״ר פ׳ פ״ז): "הים ראה וינוס [...] וסיפר הכתוב שכולם עלו חמושים מזורזין ומזויינין. ולא נתנו לב לארונו של יוסף שהוא העיקר. אבל כל אחד היה טרוד בעסקיו. ומשה ע״ה הוא שנתן לִבּוֹ לדבר כמו שֶׁדָּרְשׁוּ (סוטה י״ג) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (בעלי ברית אברם, בשלח ט׳).
בהעלאת עצמות יוסף, משה מקיים את ההבטחה מסוף ספר בראשית - הבטחת בני יעקב להחזיר את עצמות יוסף לכנען. משה ממלא התחייבות עתיקה וסוגר מעגל. עצמות יוסף, טוען אזולאי, הן העיקר. העם חמוש בנשק, ומשה - בעצמות יוסף.
בימים אלה, כשהלב בעזה, הרגליים בכיכר החטופות והחטופים, וט"ו בשבט הגיע, ניתן למצוא דרך בדבריו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר:
"תְּקוּמָתוֹ שֶׁל הָעֵץ אֵינֶנָּה מֻשְׁרֶשֶׁת בַּעֲנָפִים וּבְעָלִים וּבְפֵרוֹת הַמְּפֹאָרִים, אֶלָּא בְּשָׁרָשָׁיו, שֶׁהֵם מְחֻזָּקִים בְּמָקוֹם אֲשֶׁר הָרוּחוֹת וְהַסְּעָרוֹת לֹא תַּגַּעְנָה שָׁמָּה. הֵם מִתְחַזְּקִים עַל מְקוֹר מַיִם חַיִּים שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת.
הָעֵץ אֵינֶנּוּ דּוֹאֵג בִּזְמַן שֶׁהַסְּעָרוֹת תּוֹפְסוֹת אוֹתוֹ, מְנַעְנְעוֹת אוֹתוֹ כּוֹפְפוֹת אוֹתוֹ, הוּא לֹא נָע וְלֹא זָע מִמְּקוֹמוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא לֹא נֶעֱקַר מִמְּקוֹמוֹ, הָיֹה תִּהְיֶה לוֹ תְּקוּמָה! וְעַל כֵּן נִמְצָא שֶׁהָאִילָן לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, וְאַדְּרַבָּא - הֶחֱלִיף כּוֹחַ בְּמַאֲבָק. כֵּן הוּא הָאָדָם. כָּל זְמַן שֶׁהוּא נִצְמָד לְשָׁרָשָׁיו הָרוּחָנִיִּים - שׁוּם רוּחַ לֹא תַּעֲקֹר אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. וְנַהֲפֹךְ הוּא, הַסְּעָרוֹת תְּעוֹרֵרְנָה אֶת כֹּחַ הַהִתְחַדְּשׁוּת" (במעגלי שנה, ט"ו בשבט בני ברק, תשכ"ו).
פרשת בשלח מתארת בפסוק אחד את הטלטלה והסערה ממנה הקב"ה מגן על עמו, מהרצון הבסיסי לחזור, לגלגל את הסרט לאחור, מהקושי בלבטים ואי הידיעה השלמה. "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג טז).
הרש"ר מציע לחזק את השורשים - "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (משלי י ח), לחזק את המקום ממנו נשאב הכוח, מקום בו מתרחשת ההתחדשות שוב ושוב, גם אם לא נראית לעין. כל כך מאתגר להאמין בכוח השורשים ברגעים אלה, השורשים שלא נראים לעין. אולי לכן משה לא מסתפק באמונה, באל המגן והמנחה. הוא לוקח את עצמות יוסף, את השורשים ההם, שבהם טמון זיכרון הדורות הנותן משמעות לדרך ולאתגרים שהיא מביאה איתה.
המילה בְּשַׁלַּח עשויה לרמז על מהלך פסיבי - פרעה הוא המפתח לשחרור והעם תלוי בו, אך ניתן לפרש בְּשַׁלַּח מלשון שליחות, התעוררות פנימית למשימה משותפת, לדרך חדשה. מקור מים של התחדשות. שליחות השואבת את כוחה משורשים עמוקים אותם יש לקחת לדרך המטלטלת.
אבקש לסיים בתפילה, שנצליח בסערות המטלטלות של החודשים הארוכים אלה לעורר את כוחות ההתחדשות שבנו, שניתן את ליבנו לעצמות יוסף, אל האמונה שיש דברים שלא ניתן לעקור בכוח, אל השורשים האוחזים במקומות אליהם הסערות לא מגיעות, שנהיה כמו הכלניות, המחכות מתחת לאדמה, ויודעות כי יגיע זמנן לפרוח.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרַבָּה חן בן אור צפוני, רבָּת הקהילה הרפורמית ברעננה - קהילת רענן.
עַם שלם יוצא ממקום מושבו במצרים, עַם של עבדים צועד ליעד לא ברור.
את המסע הזה מלווים הקב"ה שמנחה את העם בדרכו ודואג לְדֶרֶךְ בה הפחד והבלבול לא יִגְבְּרוּ, ומשה שלוקח את עצמות יוסף, כפי שנשבעו ליוסף הדורות הקודמים. הקב"ה שומר שהפחד לא יחזיר את העם למקום העבדוּת המוכר והבטוח, ומשה נושא את זיכרון העבר, את ההבטחה, הסיפור והשורשים. "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שם, יח-יט).
בני ישראל חמושים בפני הָאִיּוּם הגלוי של אי הוודאות בכוח ונשק, והקב"ה מנחה אותם הרחק מאזורי מלחמה שעלולה להפחיד אותם, או שמא מְחַמֵּשׁ אותם על מנת לחזק את נפשם בתחושה שהם לא בורחים כעבדים, אלא יכולים להגן על עצמם.
שיירות של שבטים צועדות ביציאה ממצרים. אפשר לדמיין כיצד החימוש מסייע לתחושת הביטחון ברגעים כאלה, אבל איך עצמות יוסף קשורות למצב?
פעמים רבות אני חושבת מה הייתי לוקחת איתי אם... מה אנו שמים על לִבֵּנוּ ברגעים של פחד ודאגה, כאשר לא ברור לאן צריך ללכת, מה צפוי ומה ינחה אותנו בדרכנו? משה לוקח את עצמות יוסף.
הפרשן אברהם אזולאי, שכתב בעזה בתחילת המאה ה-17 לספירה, הציע כי נֵס קריעת הים, שיתרחש בהמשך הדרך, יתרחש בזכות יוסף: "שכיוון שאמר הכתוב ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף, מכיוון שהזכיר ים סוף יצטרכו לִזְכוּת שיעמוד להם ביום, והיינו זכותו של יוסף, כמו שאמרו (ב״ר פ׳ פ״ז): "הים ראה וינוס [...] וסיפר הכתוב שכולם עלו חמושים מזורזין ומזויינין. ולא נתנו לב לארונו של יוסף שהוא העיקר. אבל כל אחד היה טרוד בעסקיו. ומשה ע״ה הוא שנתן לִבּוֹ לדבר כמו שֶׁדָּרְשׁוּ (סוטה י״ג) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (בעלי ברית אברם, בשלח ט׳).
בהעלאת עצמות יוסף, משה מקיים את ההבטחה מסוף ספר בראשית - הבטחת בני יעקב להחזיר את עצמות יוסף לכנען. משה ממלא התחייבות עתיקה וסוגר מעגל. עצמות יוסף, טוען אזולאי, הן העיקר. העם חמוש בנשק, ומשה - בעצמות יוסף.
בימים אלה, כשהלב בעזה, הרגליים בכיכר החטופות והחטופים, וט"ו בשבט הגיע, ניתן למצוא דרך בדבריו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר:
"תְּקוּמָתוֹ שֶׁל הָעֵץ אֵינֶנָּה מֻשְׁרֶשֶׁת בַּעֲנָפִים וּבְעָלִים וּבְפֵרוֹת הַמְּפֹאָרִים, אֶלָּא בְּשָׁרָשָׁיו, שֶׁהֵם מְחֻזָּקִים בְּמָקוֹם אֲשֶׁר הָרוּחוֹת וְהַסְּעָרוֹת לֹא תַּגַּעְנָה שָׁמָּה. הֵם מִתְחַזְּקִים עַל מְקוֹר מַיִם חַיִּים שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת.
הָעֵץ אֵינֶנּוּ דּוֹאֵג בִּזְמַן שֶׁהַסְּעָרוֹת תּוֹפְסוֹת אוֹתוֹ, מְנַעְנְעוֹת אוֹתוֹ כּוֹפְפוֹת אוֹתוֹ, הוּא לֹא נָע וְלֹא זָע מִמְּקוֹמוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא לֹא נֶעֱקַר מִמְּקוֹמוֹ, הָיֹה תִּהְיֶה לוֹ תְּקוּמָה! וְעַל כֵּן נִמְצָא שֶׁהָאִילָן לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, וְאַדְּרַבָּא - הֶחֱלִיף כּוֹחַ בְּמַאֲבָק. כֵּן הוּא הָאָדָם. כָּל זְמַן שֶׁהוּא נִצְמָד לְשָׁרָשָׁיו הָרוּחָנִיִּים - שׁוּם רוּחַ לֹא תַּעֲקֹר אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ. וְנַהֲפֹךְ הוּא, הַסְּעָרוֹת תְּעוֹרֵרְנָה אֶת כֹּחַ הַהִתְחַדְּשׁוּת" (במעגלי שנה, ט"ו בשבט בני ברק, תשכ"ו).
פרשת בשלח מתארת בפסוק אחד את הטלטלה והסערה ממנה הקב"ה מגן על עמו, מהרצון הבסיסי לחזור, לגלגל את הסרט לאחור, מהקושי בלבטים ואי הידיעה השלמה. "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא־נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן־יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג טז).
הרש"ר מציע לחזק את השורשים - "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (משלי י ח), לחזק את המקום ממנו נשאב הכוח, מקום בו מתרחשת ההתחדשות שוב ושוב, גם אם לא נראית לעין. כל כך מאתגר להאמין בכוח השורשים ברגעים אלה, השורשים שלא נראים לעין. אולי לכן משה לא מסתפק באמונה, באל המגן והמנחה. הוא לוקח את עצמות יוסף, את השורשים ההם, שבהם טמון זיכרון הדורות הנותן משמעות לדרך ולאתגרים שהיא מביאה איתה.
המילה בְּשַׁלַּח עשויה לרמז על מהלך פסיבי - פרעה הוא המפתח לשחרור והעם תלוי בו, אך ניתן לפרש בְּשַׁלַּח מלשון שליחות, התעוררות פנימית למשימה משותפת, לדרך חדשה. מקור מים של התחדשות. שליחות השואבת את כוחה משורשים עמוקים אותם יש לקחת לדרך המטלטלת.
אבקש לסיים בתפילה, שנצליח בסערות המטלטלות של החודשים הארוכים אלה לעורר את כוחות ההתחדשות שבנו, שניתן את ליבנו לעצמות יוסף, אל האמונה שיש דברים שלא ניתן לעקור בכוח, אל השורשים האוחזים במקומות אליהם הסערות לא מגיעות, שנהיה כמו הכלניות, המחכות מתחת לאדמה, ויודעות כי יגיע זמנן לפרוח.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרַבָּה חן בן אור צפוני, רבָּת הקהילה הרפורמית ברעננה - קהילת רענן.