בלעם מסיים את נבואתו האחרונה בפנייה אל העם הקיני:
"וַיַּרְא אֶת־הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ"
(במדבר כד:כא)
מי הם אותם קינים שבלעם מהלל את מושבם?
על פי ספר שופטים, הקינים הם בניו של יתרו חותן משה:"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים…" (שופטים א:טז). הם חיו בסמיכות לעם ישראל, השתלבו בתוכו, אך גם שמרו על זהותם כקבוצה נבדלת. הם מופיעים שוב ושוב בספרי שופטים, שמואל ודברי הימים - אנשים החיים בתוך המרחב הישראלי, אך לא נטמעים בו לחלוטין.
ספר דברי הימים מתאר אותם כ"סופרים יושבי יעבץ": "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב" (דברי הימים א ב:נה). וחכמים אף הפליגו בשבחם ואמרו על יתרו ש"זכו בניו לישב בלשכת הגזית ולהימנות עם ישראל" (פסיקתא דרב כהנא ג) - כלומר, צאצאיו של יתרו הגיעו אל לב ההנהגה הרוחנית של העם.
אך דמותם הייחודית של הקינים מתגלה במיוחד במפגש של ירמיהו עם בית רכב. בפרק לה בספר ירמיהו נשלח הנביא להביא את בני בית רכב אל בית המקדש ולהשקותם יין. ירמיהו עושה כן, אך לתדהמתו הם מסרבים: "לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן, כִּי יוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר: לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם" (ירמיה לה:ו)
ובהמשך הם מסבירים כי לא רק מן היין הם נמנעים. הם אינם בונים בתים, אינם זורעים שדות, אינם נוטעים כרמים, ואינם מחזיקים באדמה:"כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל־יְמֵיכֶם, לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם" (ירמיה לה:ז).
במילים אחרות, בית רכב הם משפחה של נוודים, אנשי אוהלים. במונחים בני זמננו אפשר לומר שהם מזכירים קהילה בדואית: אנשים שחייהם אינם בנויים סביב בית קבע, שדה וכרם, אלא סביב תנועה, אוהל, מסורת שבטית וקשר עמוק אל המרחב.
ירמיהו מתפעל מהם. לא מפני שהם יושבים בלשכת הגזית, ולא מפני שהם מחזיקים במוסדות כוח, אלא מפני שהם נאמנים למסורת אבותיהם. דווקא הם, בני הקיני, הופכים למראה שמציב הנביא בפני ישראל: "בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם... וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי" (ירמיה לה:יד).
ירמיהו אומר לישראל: הביטו בנוודים האלה. הביטו באנשים החיים באוהלים, בשולי החברה, מחוץ למרכזי הכוח. הם יודעים מהי נאמנות, מהי מסורת, מהי הקשבה. מהם יש לנו מה ללמוד.
ואולי על חיי האוהל הללו מברך בלעם כאשר הוא אומר: "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ". יש כאן פרדוקס עמוק. מה שנראה מבחוץ ארעי, שברירי וחסר ביטחון - האוהל, הנדודים, החיים ללא בית קבע - מתגלה דווקא כמקום של איתנות. לא החומה היא האיתנה, ולא הבית הבנוי מאבן; לעיתים דווקא האוהל הוא הנושא בתוכו מסורת עמוקה, חירות פנימית ונאמנות מוסרית.
מורשת זו לא נעלמה מן העולם. היא נשתמרה, בדרכים שונות, אצל שבטים ומשפחות בדואיים ברחבי המזרח התיכון - וגם כאן, בישראל ובגדה.
דווקא משום כך, מצבם של הבדואים הפלסטינים בגדה בשנים האחרונות צריך לזעזע אותנו. קהילות בדואיות במורדות מדבר יהודה, בבקעת הירדן ובדרום הר חברון חיות תחת מציאות קשה של אלימות, איומים, פגיעה בגוף וברכוש, חסימת גישה לאדמות מרעה ולמים, הריסות, ובנייה שכמעט בלתי אפשרי להסדיר בהיתר. התוצאה היא עקירה בפועל של קהילות שלמות ממקומות מושבן.
במקום להקשיב לקולם של הנוודים וללמוד לחיות לצדם, הפכנו כחברה למי שמסכנים את קיומם. במקום לראות באוהליהם עדות לאיתנות אחרת, אנו מאפשרים את הפיכתם לפגיעים, חשופים וחסרי הגנה.
לכן דווקא עכשיו חשוב לצאת, לפגוש ולשמוע את מי שחיים בצל האלימות. חשוב להצטרף לנוכחות מגינה, ללוות רועים, להיות שם בגופנו, ולומר בעצם הנוכחות שלנו: חיי אדם, גם אם אינם דומים לשלנו, אינם הפקר. אל מול יהדות של כוח, פחד ואלימות, עלינו להציב יהדות של שותפות, הקשבה והגנה. יהדות שמסוגלת ללמוד מחיי הנדודים שיעור בענווה, בחירות ובנאמנות.
המדרש מוסיף נדבך נוסף למורשת בית רכב:"בוא וראה כמה היה צדקן של בני יתרו - שהרי יונדב בן רכב שמע מפי הנביא שבית המקדש עתיד ליחרב, ועמד וגזר על בניו שלש גזירות.". (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יתרו יח)
לפי המדרש, גזירות הנוודות של בית רכב נולדו מתוך ידיעה מוקדמת על החורבן. עוד לפני שהמקדש חרב, הם הבינו שעולמם עומד להשתנות. לכן הם בחרו לחיות חיים שאינם תלויים בבית, בכרם, בשדה או בבעלות על קרקע. הם הכינו את עצמם לחיים שבהם שום דבר אינו מובטח.
זוהי איננה קריאה לוותר על הבית, על הארץ או על המאבק למען צדק. להפך. נעשה כל שביכולתנו כדי למנוע את החורבן המוסרי ההולך ומתקרב. אך לצד המאבק, אולי עלינו ללמוד מבני יתרו החיים לצידנו גם שיעור אחר: כיצד לשחרר מעט מן האחיזה, כיצד להקשיב למי שחייהם מתנהלים באוהל, וכיצד להכין את רוחנו לענווה של נוודים.
אולי זהו פירוש חדש לברכתו של בלעם:
אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ" - לא מפני שאינך זז ממקומך, אלא מפני שגם בתוך הנדודים אתה נושא איתך מורשת, נאמנות וברכה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דוד גודמן הוא רב קהילת מורשת אברהם, הקהילה המסורתית בארמון הנציב בירושלים. בהובלה רוחנית משותפת עם אשתו, הרבה אמירית רוזן. דוד חבר בועד המנהל של 'קול רבני לזכויות אדם' ומשתתף בפורום הבין-דתי לזכויות אדם. דוד פעיל בדיאלוג הבין-דתי בארץ ובעולם ומנחה קבוצות של לימוד ומפגש בין מאמינים ומאמינות מדתות שונות. ומאמין שדווקא השיחה המשותפת עוזרת לנו ליצור את הקול הדתי הייחודי והנדרש לעת הזו.
"וַיַּרְא אֶת־הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ, וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ"
(במדבר כד:כא)
מי הם אותם קינים שבלעם מהלל את מושבם?
על פי ספר שופטים, הקינים הם בניו של יתרו חותן משה:"וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים…" (שופטים א:טז). הם חיו בסמיכות לעם ישראל, השתלבו בתוכו, אך גם שמרו על זהותם כקבוצה נבדלת. הם מופיעים שוב ושוב בספרי שופטים, שמואל ודברי הימים - אנשים החיים בתוך המרחב הישראלי, אך לא נטמעים בו לחלוטין.
ספר דברי הימים מתאר אותם כ"סופרים יושבי יעבץ": "הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב" (דברי הימים א ב:נה). וחכמים אף הפליגו בשבחם ואמרו על יתרו ש"זכו בניו לישב בלשכת הגזית ולהימנות עם ישראל" (פסיקתא דרב כהנא ג) - כלומר, צאצאיו של יתרו הגיעו אל לב ההנהגה הרוחנית של העם.
אך דמותם הייחודית של הקינים מתגלה במיוחד במפגש של ירמיהו עם בית רכב. בפרק לה בספר ירמיהו נשלח הנביא להביא את בני בית רכב אל בית המקדש ולהשקותם יין. ירמיהו עושה כן, אך לתדהמתו הם מסרבים: "לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן, כִּי יוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר: לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד־עוֹלָם" (ירמיה לה:ו)
ובהמשך הם מסבירים כי לא רק מן היין הם נמנעים. הם אינם בונים בתים, אינם זורעים שדות, אינם נוטעים כרמים, ואינם מחזיקים באדמה:"כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל־יְמֵיכֶם, לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם" (ירמיה לה:ז).
במילים אחרות, בית רכב הם משפחה של נוודים, אנשי אוהלים. במונחים בני זמננו אפשר לומר שהם מזכירים קהילה בדואית: אנשים שחייהם אינם בנויים סביב בית קבע, שדה וכרם, אלא סביב תנועה, אוהל, מסורת שבטית וקשר עמוק אל המרחב.
ירמיהו מתפעל מהם. לא מפני שהם יושבים בלשכת הגזית, ולא מפני שהם מחזיקים במוסדות כוח, אלא מפני שהם נאמנים למסורת אבותיהם. דווקא הם, בני הקיני, הופכים למראה שמציב הנביא בפני ישראל: "בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן־רֵכָב שָׁמְעוּ אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם... וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי" (ירמיה לה:יד).
ירמיהו אומר לישראל: הביטו בנוודים האלה. הביטו באנשים החיים באוהלים, בשולי החברה, מחוץ למרכזי הכוח. הם יודעים מהי נאמנות, מהי מסורת, מהי הקשבה. מהם יש לנו מה ללמוד.
ואולי על חיי האוהל הללו מברך בלעם כאשר הוא אומר: "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ". יש כאן פרדוקס עמוק. מה שנראה מבחוץ ארעי, שברירי וחסר ביטחון - האוהל, הנדודים, החיים ללא בית קבע - מתגלה דווקא כמקום של איתנות. לא החומה היא האיתנה, ולא הבית הבנוי מאבן; לעיתים דווקא האוהל הוא הנושא בתוכו מסורת עמוקה, חירות פנימית ונאמנות מוסרית.
מורשת זו לא נעלמה מן העולם. היא נשתמרה, בדרכים שונות, אצל שבטים ומשפחות בדואיים ברחבי המזרח התיכון - וגם כאן, בישראל ובגדה.
דווקא משום כך, מצבם של הבדואים הפלסטינים בגדה בשנים האחרונות צריך לזעזע אותנו. קהילות בדואיות במורדות מדבר יהודה, בבקעת הירדן ובדרום הר חברון חיות תחת מציאות קשה של אלימות, איומים, פגיעה בגוף וברכוש, חסימת גישה לאדמות מרעה ולמים, הריסות, ובנייה שכמעט בלתי אפשרי להסדיר בהיתר. התוצאה היא עקירה בפועל של קהילות שלמות ממקומות מושבן.
במקום להקשיב לקולם של הנוודים וללמוד לחיות לצדם, הפכנו כחברה למי שמסכנים את קיומם. במקום לראות באוהליהם עדות לאיתנות אחרת, אנו מאפשרים את הפיכתם לפגיעים, חשופים וחסרי הגנה.
לכן דווקא עכשיו חשוב לצאת, לפגוש ולשמוע את מי שחיים בצל האלימות. חשוב להצטרף לנוכחות מגינה, ללוות רועים, להיות שם בגופנו, ולומר בעצם הנוכחות שלנו: חיי אדם, גם אם אינם דומים לשלנו, אינם הפקר. אל מול יהדות של כוח, פחד ואלימות, עלינו להציב יהדות של שותפות, הקשבה והגנה. יהדות שמסוגלת ללמוד מחיי הנדודים שיעור בענווה, בחירות ובנאמנות.
המדרש מוסיף נדבך נוסף למורשת בית רכב:"בוא וראה כמה היה צדקן של בני יתרו - שהרי יונדב בן רכב שמע מפי הנביא שבית המקדש עתיד ליחרב, ועמד וגזר על בניו שלש גזירות.". (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יתרו יח)
לפי המדרש, גזירות הנוודות של בית רכב נולדו מתוך ידיעה מוקדמת על החורבן. עוד לפני שהמקדש חרב, הם הבינו שעולמם עומד להשתנות. לכן הם בחרו לחיות חיים שאינם תלויים בבית, בכרם, בשדה או בבעלות על קרקע. הם הכינו את עצמם לחיים שבהם שום דבר אינו מובטח.
זוהי איננה קריאה לוותר על הבית, על הארץ או על המאבק למען צדק. להפך. נעשה כל שביכולתנו כדי למנוע את החורבן המוסרי ההולך ומתקרב. אך לצד המאבק, אולי עלינו ללמוד מבני יתרו החיים לצידנו גם שיעור אחר: כיצד לשחרר מעט מן האחיזה, כיצד להקשיב למי שחייהם מתנהלים באוהל, וכיצד להכין את רוחנו לענווה של נוודים.
אולי זהו פירוש חדש לברכתו של בלעם:
אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ" - לא מפני שאינך זז ממקומך, אלא מפני שגם בתוך הנדודים אתה נושא איתך מורשת, נאמנות וברכה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דוד גודמן הוא רב קהילת מורשת אברהם, הקהילה המסורתית בארמון הנציב בירושלים. בהובלה רוחנית משותפת עם אשתו, הרבה אמירית רוזן. דוד חבר בועד המנהל של 'קול רבני לזכויות אדם' ומשתתף בפורום הבין-דתי לזכויות אדם. דוד פעיל בדיאלוג הבין-דתי בארץ ובעולם ומנחה קבוצות של לימוד ומפגש בין מאמינים ומאמינות מדתות שונות. ומאמין שדווקא השיחה המשותפת עוזרת לנו ליצור את הקול הדתי הייחודי והנדרש לעת הזו.