רק השנה הצלחתי להבין מה מפריע לי כל כך במדרש החביב והמוכר עוד מימי גן הילדים על ארבעת המינים. מבין המדרשים הרבים ידוע במיוחד זה המסביר את האיכויות השונות של כל אחד מהמינים, ותכונותיהם:
"פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים" (ויקרא רבה ל, יב). הריח, אם כן, מסמל מעשים טובים והטעם את התורה. זוכרות איך זה ממשיך, נכון? ללולב (כלומר, לתמר) יש טעם אבל לא ריח, להדס ריח אבל לא טעם ולערבה האומללה אין כלום.
והנה הפאנץ' המדרשי, איך להתמודד עם היכולות הכל-כך לא שוויוניות הללו? הדרשן עונה: "וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ".
איזה מדרש יפה על ערבות הדדית ושיתוף. הטעימים והריחניים יערבו למי שגורלם לא כל כך שפר עליהם. המעשים הטובים והגדולה בתורה מתחלקים בין כולם. והנה חוסר השקט שלי עוד מימי הגן – האם באמת יש מי שהם ריקים מתכונות חיוביות, נעדרות ברק כלשהו? ומה עם אנשים שיש להם ברק אבל הוא מזיק, טעם אבל הוא מסוכן?
זיכרונות מבית האריזה לתמרים
הייתה לי מורה לערבית בתיכון שניהלה רשימה מדוקדקת של התלמידים ויכולותיהם לפי קטגוריות, "מופרע", "שתקנית", "אינטליגנט", "שקדנית" וכו' (אגב, שמתם לב שהתואר הזה ניתן רק לבנות?). במקרים נדירים זכה תלמיד לעבור מטור אחד למשנהו, רובנו נשארנו בטור "שלנו" עד סיום הלימודים. לְמה גרמה מורתי כשחילקה אותנו ל"סוגים", ומה הפונקציה של החלוקה הזו במדרש? צמצום מהותני של כוליותנו ואנושיותנו לתכונה ספציפית אחת מקטינה את היותנו נבראים בצלם.
זאת ועוד, לאן לוקחת אותנו הדרישה להיות ארוזים ומאוחדים ב"אגודה אחת", חבילה של אחדות והסכמה? היטב למדנו בשנים האחרונות את הצד המשתיק והמשתק של הדרישה לאחדות. ואולי צריך ללכת הלאה ולשאול מהו בכלל "סוג".
כשהייתי חברה בקיבוץ לוטן זכיתי לשעות רבות של מיון תמרים בבית האריזה. גיליתי שאי אפשר לדבר על "התמר", ישנם תמרים רבים - מג'הול המלך (שמאז השתלט על השוק) דקל נור הזהוב, חדרווי הצנוע ועוד.
אבל גם בתוך המינים יש שונות רבה, תלוי כמה שמש וכמה מים קיבל האשכול, ומתי גדדו אותו והאם טיפלו בו ביד עדינה או שצורתו קווצ'צ'ה ללא הכר. לכל תמר סיפור משלו, כך גיליתי בשעות רבות שבהן עברו לפני התמרים על הסרט כבני מרון.
ואכן, מדוע שלא נחגוג את ריבוי הטעמים והריחות, המראה והמגע – את התכונות המיוחדות של כל מין. מדוע להכניסם בסד מגביל?
הריבוי והאחריות ההדדית
תפקידנו ללמוד להיות ביחד לא כדי להחליש את הריבוי, לא רק כדי לכפר אלה על אלה, אלא כדי להעשיר ולהגדיל. השמחה בריבוי האנפין והתכונות אסור לה להשכיח מאתנו דבר חשוב – לא כל הטעמים ולא כל הריחות הם טובים, ולא את כולם נסכים לקבל.
בתלמוד הירושלמי יש הסבר מעניין מדוע נבחרו דווקא ארבעת המינים האלה מתוך כל המינים בטבע "עַל יְדֵי שֶׁאַרְבָּעַת מִינִין הַלָּלוּ גְדֵילִים עַל הַמַּיִם לְפִיכָךְ הֵן בָּאִין פְּרַקְלִיטִין לַמַּיִם" (תענית א, ב). כל אחד מהמינים קשור למים באופן משמעותי ולכן הן משמשים לנו כעורכי דין כשנבוא לבקש על המים בשמיני עצרת. גם שקשוק הענפים של ארבעת המינים מזכירה צליל גשם, ואולי זו הייתה פונקציה קמאית של הטקס.
הקישור המיוחד למים מלמד שעל אף השונות והריבוי והגיוון, יש מה שהוא משותף לכל המינים וכל הזנים ולכל גילוייהם – כולנו זקוקים וזקוקות למים, ובהרחבה, כולנו זקוקים לתנאי קיום יסודיים כדי להתקיים ולשגשג. גם באיזורנו היום המים הם מצרך חשוב, שמנוהל לא אחת באופן פוליטי, מנצל ומתוך הפלייה. ולכן, גם אם נרצה לחגוג את השונות והייחוד של כל אחד ואחת, לא נשכח שכל נברא זקוק לתנאים המאפשרים צמיחה, שאם פוגעים בה קיומו נמצא בסכנה.
כשנאגד השנה את ארבעת המינים, נשאל מה הם החלקים, התכונות והצדדים בנו שנרצה לאסוף לאגודה אחת, מה נשאיר בצד, נבחן מה עלינו לדחות בשאט נפש מתוך האגודה שלנו. ונמשיך להיאבק לקיום הוגן לכל באי עולם.
חג שמח ומלא ברכה
עוד על ארבעת המינים וסמליותם, כאן:
https://youtu.be/7D-jZQERhqg?si=UXAmDAoPOpV92Y0Y
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה דליה מרקס, פרופ' לליטורגיה בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בקרו באתר שלה:
www.dalia-marx.com
"פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים" (ויקרא רבה ל, יב). הריח, אם כן, מסמל מעשים טובים והטעם את התורה. זוכרות איך זה ממשיך, נכון? ללולב (כלומר, לתמר) יש טעם אבל לא ריח, להדס ריח אבל לא טעם ולערבה האומללה אין כלום.
והנה הפאנץ' המדרשי, איך להתמודד עם היכולות הכל-כך לא שוויוניות הללו? הדרשן עונה: "וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ".
איזה מדרש יפה על ערבות הדדית ושיתוף. הטעימים והריחניים יערבו למי שגורלם לא כל כך שפר עליהם. המעשים הטובים והגדולה בתורה מתחלקים בין כולם. והנה חוסר השקט שלי עוד מימי הגן – האם באמת יש מי שהם ריקים מתכונות חיוביות, נעדרות ברק כלשהו? ומה עם אנשים שיש להם ברק אבל הוא מזיק, טעם אבל הוא מסוכן?
זיכרונות מבית האריזה לתמרים
הייתה לי מורה לערבית בתיכון שניהלה רשימה מדוקדקת של התלמידים ויכולותיהם לפי קטגוריות, "מופרע", "שתקנית", "אינטליגנט", "שקדנית" וכו' (אגב, שמתם לב שהתואר הזה ניתן רק לבנות?). במקרים נדירים זכה תלמיד לעבור מטור אחד למשנהו, רובנו נשארנו בטור "שלנו" עד סיום הלימודים. לְמה גרמה מורתי כשחילקה אותנו ל"סוגים", ומה הפונקציה של החלוקה הזו במדרש? צמצום מהותני של כוליותנו ואנושיותנו לתכונה ספציפית אחת מקטינה את היותנו נבראים בצלם.
זאת ועוד, לאן לוקחת אותנו הדרישה להיות ארוזים ומאוחדים ב"אגודה אחת", חבילה של אחדות והסכמה? היטב למדנו בשנים האחרונות את הצד המשתיק והמשתק של הדרישה לאחדות. ואולי צריך ללכת הלאה ולשאול מהו בכלל "סוג".
כשהייתי חברה בקיבוץ לוטן זכיתי לשעות רבות של מיון תמרים בבית האריזה. גיליתי שאי אפשר לדבר על "התמר", ישנם תמרים רבים - מג'הול המלך (שמאז השתלט על השוק) דקל נור הזהוב, חדרווי הצנוע ועוד.
אבל גם בתוך המינים יש שונות רבה, תלוי כמה שמש וכמה מים קיבל האשכול, ומתי גדדו אותו והאם טיפלו בו ביד עדינה או שצורתו קווצ'צ'ה ללא הכר. לכל תמר סיפור משלו, כך גיליתי בשעות רבות שבהן עברו לפני התמרים על הסרט כבני מרון.
ואכן, מדוע שלא נחגוג את ריבוי הטעמים והריחות, המראה והמגע – את התכונות המיוחדות של כל מין. מדוע להכניסם בסד מגביל?
הריבוי והאחריות ההדדית
תפקידנו ללמוד להיות ביחד לא כדי להחליש את הריבוי, לא רק כדי לכפר אלה על אלה, אלא כדי להעשיר ולהגדיל. השמחה בריבוי האנפין והתכונות אסור לה להשכיח מאתנו דבר חשוב – לא כל הטעמים ולא כל הריחות הם טובים, ולא את כולם נסכים לקבל.
בתלמוד הירושלמי יש הסבר מעניין מדוע נבחרו דווקא ארבעת המינים האלה מתוך כל המינים בטבע "עַל יְדֵי שֶׁאַרְבָּעַת מִינִין הַלָּלוּ גְדֵילִים עַל הַמַּיִם לְפִיכָךְ הֵן בָּאִין פְּרַקְלִיטִין לַמַּיִם" (תענית א, ב). כל אחד מהמינים קשור למים באופן משמעותי ולכן הן משמשים לנו כעורכי דין כשנבוא לבקש על המים בשמיני עצרת. גם שקשוק הענפים של ארבעת המינים מזכירה צליל גשם, ואולי זו הייתה פונקציה קמאית של הטקס.
הקישור המיוחד למים מלמד שעל אף השונות והריבוי והגיוון, יש מה שהוא משותף לכל המינים וכל הזנים ולכל גילוייהם – כולנו זקוקים וזקוקות למים, ובהרחבה, כולנו זקוקים לתנאי קיום יסודיים כדי להתקיים ולשגשג. גם באיזורנו היום המים הם מצרך חשוב, שמנוהל לא אחת באופן פוליטי, מנצל ומתוך הפלייה. ולכן, גם אם נרצה לחגוג את השונות והייחוד של כל אחד ואחת, לא נשכח שכל נברא זקוק לתנאים המאפשרים צמיחה, שאם פוגעים בה קיומו נמצא בסכנה.
כשנאגד השנה את ארבעת המינים, נשאל מה הם החלקים, התכונות והצדדים בנו שנרצה לאסוף לאגודה אחת, מה נשאיר בצד, נבחן מה עלינו לדחות בשאט נפש מתוך האגודה שלנו. ונמשיך להיאבק לקיום הוגן לכל באי עולם.
חג שמח ומלא ברכה
עוד על ארבעת המינים וסמליותם, כאן:
https://youtu.be/7D-jZQERhqg?si=UXAmDAoPOpV92Y0Y
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה דליה מרקס, פרופ' לליטורגיה בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בקרו באתר שלה:
www.dalia-marx.com