"בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר,
וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר".
משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'
אנחנו עם למוד אובדני בתים. תשעה באב מזכיר לנו את שני בתי המקדש, ולמעשה את שני הבתים הלאומיים, שנחרבו ביום הזה. והוא גם תמרור אזהרה המתנוסס מעל כל בית שאנחנו בונים - קשה לבנות, קל יותר להרוס. מה שנבנה בעשרות שנים יכול להיחרב תוך שנים ספורות, אפילו פחות. אבל תמיד תמיד ידענו לקום, לשקם ולהשתקם, לבנות ולהיבנות, וגם הפעם עלינו לדבוק באמונה הזאת בכוחותינו. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים".
==================
ההיסטוריה שלנו מלאה אובדני בית. יהודים נושאים עמם, ב-DNA, את זכר הבתים שעזבו הם או אבותיהם - והרי התחלנו כולנו עם "לך לך…. ומבית אביך", ויוצאי מצרים זכרו את השומים והבצלים, גולי בבל שרו "בזכרנו את ציון" ו"אם אשכחך ירושלים", וכבר מאות דורות שאנחנו בוכים ביום הזה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה" (איכה, א 1), ויהודה הלוי בוכה על "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב", ופוגרומים, והגירה, מנדלי מוכר ספרים לועג באהבה לעיירה "בטלון", ועגנון זוכר את בוצ'אץ' וקזבלן שר "יש מקום רחוק אחרי הים". והשואה, וההתנתקות, והשבעה באוקטובר, וכל מה שעכשיו.
ולפעמים הבית עצמו נשאר, אבל אובדת התחושה שהוא שלך. מהי בעצם תחושת בית? נתן יונתן כתב פעם, בשיר הנפלא "צלילי קסֶטָה רחוקים" ששרה רונית אופיר:
"הַבַּיִת זֶה מָקוֹם שֶׁאִם אַתָּה חַיָּב לָשׁוּב אֵלָיו
תָּמִיד פְּתוּחָה בּוֹ דֶּלֶת לִקְרָאתְךָ".
הבית הוא מקום להרגיש רצוי, אהוב, שייך, נראה, נשמע, מורגש.
צריך להודות - ממשלת ישראל הנוכחית, הנוראה, כמו רבות מקודמותיה, נתנה מענה למיליוני ישראלים שחיפשו תחושת בית. כשם שערוץ 14 נתן קול למי שחשו שקולם אינו נשמע, שפניהם אינן נראות. שבשבילם היתה הליברליות ליברלית מדי.
שהרגישו שמערכת המשפט מאמצת ערכים חדשים ומערביים - פמיניזם, השכלה, חירות אישית ומגדרית, שוויון בפני החוק, חופש דת וחופש מדת - על חשבון מסורת, שמרנות, ולעתים על חשבון האדרה, גם אם מוסתרת, של כוח, כסף, וכבוד. שינוי הערכים והאתוס הוא איטי בהרבה משינוי השלטון, ורק בשנים האחרונות ממש הוא הלך וקיבל תאוצה.
ומי שזכו כבר מזמן ברוב הקואליציוני, אבל חשו שנים שהם עדיין כבולים במוסכמות הישנות, שחררו עכשיו את כל המחסומים, ולמרבה הצער בחרו בנקמה. "עכשיו אנחנו בעלי הבית" אמרו לעצמם ולנו "ועכשיו אנחנו נראה להם".
לעתים נדמה לי שחצי מדינה רואה צֶלֶם בהיכל, וחצי אחר רואה בעצמו את החשמונאים המטהרים אותו. של מי הבית הזה?
וארבע השנים האחרונות הן מלחמה עקשנית על תחושת הבית, על הזכות לאחוז בדגל ישראל. לא סתם יצאנו אתו לרחובות, צועקים "דֶ-מוֹ-קְרָ-טִיָה" אבל נאבקים לא רק נגד הרס הליברליזם ועקרונות המדינה המודרנית, אלא גם נגד מי ששוללים ומפרקים אותם כנקמה, כרצון לתקוע לחצי השני של המדינה אצבע בעין.
רבים מאתנו חשים כמי שנבעטו החוצה מביתם, נבגדים על ידי ממשלה שפונה בגסות נגדם, ושוללת אחד לאחד, לעתים תוך ימים או שעות, את ההישגים המבניים והחוקיים עליהם נאבקו ואותם השיגו במהלך עשרות שנים - שֵׁרוּת נשים בצבא, עיתונות חופשית, חינוך מתקדם, זכויות למיעוטים, איזון בין רשויות, חלוקה הוגנת של משאבים, ועוד. רבים מהמאבקים שלנו, ב"קול רבני למען זכויות אדם", הם מאבקים על דמותו של הבית הזה, על דמותה של היהדות ושל המדינה היהודית. בכוחות מועטים אבל נחושים אנחנו נלחמים למען יהדות של צדק, רווחה ועזרה לחלשים, יהדות רודפת שלום, יהדות שזוכרת "ואהבת את הגר". ולצידנו, רבים הישראלים שמתחילים לדבר על בית אחר, במקום אחר, מתוך תחושה שעמל חייהם יורד לטמיון, שהסיקריקים החליטו, מטאפורית, לשרוף את הבית.
וכמובן, שגם פיזית נשרפו בתים. אין לי דרך לתאר לעצמי מה חש מי שביתו נשרף, שלא לדבר על מי שביתו נשרף עליו. אבל כולנו, כולנו שמענו איך נחדרו הבתים ונפרצו הגבולות, כולנו ראינו את תמונות הבתים הנשרפים והנחרבים בעוטף, תמונות הבתים המופגזים בצפון, הבתים נפגעי הטילים, הרחובות השרופים. והרי לחוש בבית פירושו לחוש מוגן, שמור, בטוח. לחוש בבית במדינה פירושו לדעת שמגן דוד אדום יגיע, שהצבא יבוא, שהמשטרה תגן, שהצדק ינצח. לא הכל אבד, תודה לאל, אבל הפחד שהבית אינו מספק יותר את תחושת הביטחון וההגנה שהוא אמור לתת לנו, מקיף ישראלים וישראליות רבים מאי פעם. אנחנו נועלים את הדלת שפעם לא נעלנו, מוסיפים בריח, בונים ממ"ד. ישנים בחניון התת-קרקעי. מבינים שהצבא לא יכול, או לא תמיד רוצה. שהמשטרה צבועה פוליטית. כמו שאומר הנביא עמוס- "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ׃" (עמוס, ה', 19)
בתשעה באב השנה, אולי יותר מאשר בכל שנה אחרת, חריפה תחושת האיום על הבית, תחושה ששוב חורבן הבית הוא אפשרי. שלא כולנו רצויים. ישראלים, ואני ביניהם, שעבודתם הביאה אותם אל מחוץ לגבולת המדינה, מתארגנים כמו מעפילים מול ממשלת המנדט, המתארגנת כדי למנוע מישראלים לבוא הביתה להצביע; מרחיקה את הקלפיות מבתי האבות; מכינה את זרועות השלטון - הכנסת, המשטרה, השב"כ, הייעוץ המשפטי - לאפשרות שלא תקבל את תוצאות הבחירות, כשם שאינה מקבלת את הנחיות היועמ"ש ואת פסיקות בג"ץ.
אבל תמיד תמיד ידענו לקום, לשקם ולהשתקם. וזה יקרה לנו גם הפעם. כמו שאומר לנו אותו עמוס בסיום ספרו: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת־פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם׃" (עמוס, ט, 11) והמשך נבואת הנחמה שלו היה 'להמנון', ששרו בימי ילדותי בהתישבות העובדת, בלחן של דוד זהבי מנען - (שם, פסוקים 13-15, כשהסיום מקוצץ….)
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים
[נְאֻם־ה' - את זה הוא לא הלחין…]
וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע
וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכׇל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה׃
וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ
וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם
וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶם׃
וּנְטַעְתִּים עַל־אַדְמָתָם
וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם"
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אמנון ריבק שירת עד לאחרונה בקהילת "מעלות טבעון" בקריית טבעון וכעת משרת בקהילה העברית המאוחדת בסינגפור. מוסמך של ההיברו יוניון קולג' בירושלים, זו הקריירה השלישית של אמנון, אחרי שנים של חיי קיבוץ ו-26 שנה כמדען מחשבים במחלקת המחקר של IBM. כאשר הוא בישראל, אמנון מתנדב עם קול רבני לזכויות אדם ועם הדרך להחלמה. נשוי לתרצה, אב לשלושה וסב לשניים.
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר,
וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר".
משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'
אנחנו עם למוד אובדני בתים. תשעה באב מזכיר לנו את שני בתי המקדש, ולמעשה את שני הבתים הלאומיים, שנחרבו ביום הזה. והוא גם תמרור אזהרה המתנוסס מעל כל בית שאנחנו בונים - קשה לבנות, קל יותר להרוס. מה שנבנה בעשרות שנים יכול להיחרב תוך שנים ספורות, אפילו פחות. אבל תמיד תמיד ידענו לקום, לשקם ולהשתקם, לבנות ולהיבנות, וגם הפעם עלינו לדבוק באמונה הזאת בכוחותינו. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים".
==================
ההיסטוריה שלנו מלאה אובדני בית. יהודים נושאים עמם, ב-DNA, את זכר הבתים שעזבו הם או אבותיהם - והרי התחלנו כולנו עם "לך לך…. ומבית אביך", ויוצאי מצרים זכרו את השומים והבצלים, גולי בבל שרו "בזכרנו את ציון" ו"אם אשכחך ירושלים", וכבר מאות דורות שאנחנו בוכים ביום הזה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה" (איכה, א 1), ויהודה הלוי בוכה על "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב", ופוגרומים, והגירה, מנדלי מוכר ספרים לועג באהבה לעיירה "בטלון", ועגנון זוכר את בוצ'אץ' וקזבלן שר "יש מקום רחוק אחרי הים". והשואה, וההתנתקות, והשבעה באוקטובר, וכל מה שעכשיו.
ולפעמים הבית עצמו נשאר, אבל אובדת התחושה שהוא שלך. מהי בעצם תחושת בית? נתן יונתן כתב פעם, בשיר הנפלא "צלילי קסֶטָה רחוקים" ששרה רונית אופיר:
"הַבַּיִת זֶה מָקוֹם שֶׁאִם אַתָּה חַיָּב לָשׁוּב אֵלָיו
תָּמִיד פְּתוּחָה בּוֹ דֶּלֶת לִקְרָאתְךָ".
הבית הוא מקום להרגיש רצוי, אהוב, שייך, נראה, נשמע, מורגש.
צריך להודות - ממשלת ישראל הנוכחית, הנוראה, כמו רבות מקודמותיה, נתנה מענה למיליוני ישראלים שחיפשו תחושת בית. כשם שערוץ 14 נתן קול למי שחשו שקולם אינו נשמע, שפניהם אינן נראות. שבשבילם היתה הליברליות ליברלית מדי.
שהרגישו שמערכת המשפט מאמצת ערכים חדשים ומערביים - פמיניזם, השכלה, חירות אישית ומגדרית, שוויון בפני החוק, חופש דת וחופש מדת - על חשבון מסורת, שמרנות, ולעתים על חשבון האדרה, גם אם מוסתרת, של כוח, כסף, וכבוד. שינוי הערכים והאתוס הוא איטי בהרבה משינוי השלטון, ורק בשנים האחרונות ממש הוא הלך וקיבל תאוצה.
ומי שזכו כבר מזמן ברוב הקואליציוני, אבל חשו שנים שהם עדיין כבולים במוסכמות הישנות, שחררו עכשיו את כל המחסומים, ולמרבה הצער בחרו בנקמה. "עכשיו אנחנו בעלי הבית" אמרו לעצמם ולנו "ועכשיו אנחנו נראה להם".
לעתים נדמה לי שחצי מדינה רואה צֶלֶם בהיכל, וחצי אחר רואה בעצמו את החשמונאים המטהרים אותו. של מי הבית הזה?
וארבע השנים האחרונות הן מלחמה עקשנית על תחושת הבית, על הזכות לאחוז בדגל ישראל. לא סתם יצאנו אתו לרחובות, צועקים "דֶ-מוֹ-קְרָ-טִיָה" אבל נאבקים לא רק נגד הרס הליברליזם ועקרונות המדינה המודרנית, אלא גם נגד מי ששוללים ומפרקים אותם כנקמה, כרצון לתקוע לחצי השני של המדינה אצבע בעין.
רבים מאתנו חשים כמי שנבעטו החוצה מביתם, נבגדים על ידי ממשלה שפונה בגסות נגדם, ושוללת אחד לאחד, לעתים תוך ימים או שעות, את ההישגים המבניים והחוקיים עליהם נאבקו ואותם השיגו במהלך עשרות שנים - שֵׁרוּת נשים בצבא, עיתונות חופשית, חינוך מתקדם, זכויות למיעוטים, איזון בין רשויות, חלוקה הוגנת של משאבים, ועוד. רבים מהמאבקים שלנו, ב"קול רבני למען זכויות אדם", הם מאבקים על דמותו של הבית הזה, על דמותה של היהדות ושל המדינה היהודית. בכוחות מועטים אבל נחושים אנחנו נלחמים למען יהדות של צדק, רווחה ועזרה לחלשים, יהדות רודפת שלום, יהדות שזוכרת "ואהבת את הגר". ולצידנו, רבים הישראלים שמתחילים לדבר על בית אחר, במקום אחר, מתוך תחושה שעמל חייהם יורד לטמיון, שהסיקריקים החליטו, מטאפורית, לשרוף את הבית.
וכמובן, שגם פיזית נשרפו בתים. אין לי דרך לתאר לעצמי מה חש מי שביתו נשרף, שלא לדבר על מי שביתו נשרף עליו. אבל כולנו, כולנו שמענו איך נחדרו הבתים ונפרצו הגבולות, כולנו ראינו את תמונות הבתים הנשרפים והנחרבים בעוטף, תמונות הבתים המופגזים בצפון, הבתים נפגעי הטילים, הרחובות השרופים. והרי לחוש בבית פירושו לחוש מוגן, שמור, בטוח. לחוש בבית במדינה פירושו לדעת שמגן דוד אדום יגיע, שהצבא יבוא, שהמשטרה תגן, שהצדק ינצח. לא הכל אבד, תודה לאל, אבל הפחד שהבית אינו מספק יותר את תחושת הביטחון וההגנה שהוא אמור לתת לנו, מקיף ישראלים וישראליות רבים מאי פעם. אנחנו נועלים את הדלת שפעם לא נעלנו, מוסיפים בריח, בונים ממ"ד. ישנים בחניון התת-קרקעי. מבינים שהצבא לא יכול, או לא תמיד רוצה. שהמשטרה צבועה פוליטית. כמו שאומר הנביא עמוס- "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ׃" (עמוס, ה', 19)
בתשעה באב השנה, אולי יותר מאשר בכל שנה אחרת, חריפה תחושת האיום על הבית, תחושה ששוב חורבן הבית הוא אפשרי. שלא כולנו רצויים. ישראלים, ואני ביניהם, שעבודתם הביאה אותם אל מחוץ לגבולת המדינה, מתארגנים כמו מעפילים מול ממשלת המנדט, המתארגנת כדי למנוע מישראלים לבוא הביתה להצביע; מרחיקה את הקלפיות מבתי האבות; מכינה את זרועות השלטון - הכנסת, המשטרה, השב"כ, הייעוץ המשפטי - לאפשרות שלא תקבל את תוצאות הבחירות, כשם שאינה מקבלת את הנחיות היועמ"ש ואת פסיקות בג"ץ.
אבל תמיד תמיד ידענו לקום, לשקם ולהשתקם. וזה יקרה לנו גם הפעם. כמו שאומר לנו אותו עמוס בסיום ספרו: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת־סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת־פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם׃" (עמוס, ט, 11) והמשך נבואת הנחמה שלו היה 'להמנון', ששרו בימי ילדותי בהתישבות העובדת, בלחן של דוד זהבי מנען - (שם, פסוקים 13-15, כשהסיום מקוצץ….)
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים
[נְאֻם־ה' - את זה הוא לא הלחין…]
וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע
וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכׇל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה׃
וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל
וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ
וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת־יֵינָם
וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת־פְּרִיהֶם׃
וּנְטַעְתִּים עַל־אַדְמָתָם
וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם"
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אמנון ריבק שירת עד לאחרונה בקהילת "מעלות טבעון" בקריית טבעון וכעת משרת בקהילה העברית המאוחדת בסינגפור. מוסמך של ההיברו יוניון קולג' בירושלים, זו הקריירה השלישית של אמנון, אחרי שנים של חיי קיבוץ ו-26 שנה כמדען מחשבים במחלקת המחקר של IBM. כאשר הוא בישראל, אמנון מתנדב עם קול רבני לזכויות אדם ועם הדרך להחלמה. נשוי לתרצה, אב לשלושה וסב לשניים.