פרק מו. יוסף חושש מאוד. פתאום הוא שואל את עצמו: למה התחייבתי? השתגעתי? מי אני בכלל לקבל החלטות כאלה? רגע, רגע.... נלך צעד אחורה. במה מדובר?
כזכור, בתחילת פרשת "ויגש" יוסף התרגש מאוד מנאומו של יהודה. הוא פרץ בבכי, חיבק את אחיו, ובפרץ של התלהבות הזמין את אביו וכל משפחתו, 70 נפש, לבוא לחיות במצרים, ואף נקב במקום ספציפי: "וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל-תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְץ וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ." (בראשית, מה, ח-יא).
חתיכת התחייבות. לרגע שכח יוסף שיש מישהו מעליו (פרעה), על אף שהוא, יוסף, "מושל בכל ארץ מצרים". ועל כן, בסוף פרק מו אנחנו פוגשים אותו במצב רוח שונה מאוד. פתאום הוא מבין שהוא הבטיח הבטחות על דעת עצמו, בלי לבקש את רשותו של פרעה. המשפחה כבר מתקרבת למצרים, ויוסף מבין שהנה הנה הם מגיעים, ופרעה יגלה שיוסף חרג מגבולות הסמכות שלו.
מה עושים? מציגים את הדברים כבקשה, לא כעובדה. יוסף מומחה בכך – הרי כשהעלוהו מן הבור לבוא ולפתור את חלומותיו של פרעה, גם אז הוא הציע בתמימות: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית, מא, לג). אתה, פרעה, תחליט מי חכם, אתה תחליט את מי תמנה כמושל על הארץ. גם כאן, צריך להציג את העניינים כך שפרעה יחוש שהיו רעיון שלו.
יוסף מחליט לקבל את פני אחיו לפני הגיעם למצרים, לפני שפרעה יפגוש את משפחתו, ולהכין אותם לפגישה:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי." (בראשית, מו, לא)
חכו רגע, אני צריך להכין את פרעה נפשית... אני צריך לבשר לו שהגעתם "לבקר אותי". כאן מוסיפה לנו התורה מידע בסוגריים, שיהיה חשוב מאוד בהמשך הסיפור: "וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. " (בראשית, מו, לב).
אופס... המשפחה הגיעה עם כל הצאן. לא באים לבקר עם כל העדרים... זה גם עושה רעש ובלגן, ריחות, לכלוך. יוסף מחליט למנף את זה. הוא מבקש ממשפחתו להציג את עצמם כרועים, מה שנכון, ודווקא להבליט את מקצועם. מדוע? "כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן."(בראשית, מו, לד).
ובכן, מהי התוכנית? לגרום לפרעה לרצות להרחיקם לחבל ארץ מרוחק (אך פורה וירוק!), אותם ואת עדריהם.
וכך היה. יוסף נכנס אל פרעה להכין אותו נפשית להגעת המשפחה, בהציגו אותם כרועי צאן. חמישה מן האחים מצטרפים אליו, ומסבירים שעקב הבצורת הקשה הם נאלצו להביא איתם את עדריהם, בתקווה שפרעה יסכים שיתגוררו בארץ גושן, בה יש מרעה בשפע.
החשש גדול מזעמו של פרעה – על הגעת האחים, על כך שהם מציבים עובדות בשטח ומגיעים עם העדרים, על כך שהם מבקשים חבל ארץ ספציפי. איך יגיב שליט מצרים על החוצפה הגדולה? תגובתו של פרעה מפתיעה מאוד:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ, יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי. "(בראשית, מז, ה-ו).
כמובן שמשפחתך התאחדה איתך! איזה יופי! – אומר פרעה. הם מוזמנים לשבת בכל מקום שתרצה, במיטב הארץ, אם אתה רוצה את ארץ גושן – בבקשה, ארץ גושן. ולא עוד, אלא שאשמח שבעלי המקצוע הטובים שבהם ינהלו גם את העדרים שלי.
***
מהלך הסיפור הוא שיעור חשוב לחיים. החוקר ד"ר אשר כהן מבחין בין "זהות" – הזהות הפנימית שלנו, לבין "זיהוי" – האופן שבו אנו מזוהים ומזוהות בעיני החברה. פעמים רבות הזהות שלנו מתגמדת מול הזיהוי החיצוני. פעמים רבות החברה מוחקת ברגל גסה את הזהות שלנו, באמצעות "זיהוי" סטראוטיפי, גזעני, מדיר. פה קורה משהו הפוך – יוסף חושש מאוד מהזהות הזרה של משפחתו – הם נראים אחרת, מדברים בשפה אחרת, יש להם מנהגים ודת שונים מאלו של המצרים. יוסף בוחר להתמקד בזיהוי החיצוני הנחות, זה שהוא "תועבה למצרים" – היותם רועי צאן. הוא מקווה שזה דווקא יעבוד לטובת המשפחה, אך בכך גוזר עליהם מראש ניתוק, בידוד, דחייה מהחברה המצרית. דווקא פרעה הוא זה שפותח את זרועותיו, ארצו וליבו אליהם. הוא רואה בהם קודם כל בני אדם – משפחתו האבודה של יוסף. הוא רוצה להיטיב איתם, ואף הופך את הזיהוי הנחות – רועי צאן נתעבים – למקצוע שהוא מגדיר כחשוב ודרוש לו. דווקא פרעה הוא זה המנסה בכל כוחו לתת למשפחתו של יוסף תחושת שייכות וערך, להעביר להם את המסר שהם רצויים בממלכתו ויכולים להועיל לה.
פרעה מלמד אותנו לא להתרפס, לא להפחית מערכנו על מנת להתקבל, לא להניח מראש שכולם מסביבנו שונאים אותנו, מתנשאים עלינו, גזענים. הוא מלמד אותנו שחברה יכולה להכיל את כולם, ושעלינו להיות גאים במורשת שלנו ובמה שאנחנו יכולות ויכולים לתרום לחברה. והוא מזכיר לנו, שאם נהיה בטוחים ובטוחות בזהותנו ובברכה שיש בנו, יהיה לנו קל יותר להכיל את השונה, אפילו את "הנתעב" לכאורה. ולוואי ונוכל גם אנו להיות מכילות, רגישים, מקבלות ונדיבים, כפרעה זה, של פרק מז. שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה גליה סדן היא רבת קהילת בית דניאל בתל-אביב, אם בית הדין של התנועה הרפורמית בישראל.
כזכור, בתחילת פרשת "ויגש" יוסף התרגש מאוד מנאומו של יהודה. הוא פרץ בבכי, חיבק את אחיו, ובפרץ של התלהבות הזמין את אביו וכל משפחתו, 70 נפש, לבוא לחיות במצרים, ואף נקב במקום ספציפי: "וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל-תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְץ וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ." (בראשית, מה, ח-יא).
חתיכת התחייבות. לרגע שכח יוסף שיש מישהו מעליו (פרעה), על אף שהוא, יוסף, "מושל בכל ארץ מצרים". ועל כן, בסוף פרק מו אנחנו פוגשים אותו במצב רוח שונה מאוד. פתאום הוא מבין שהוא הבטיח הבטחות על דעת עצמו, בלי לבקש את רשותו של פרעה. המשפחה כבר מתקרבת למצרים, ויוסף מבין שהנה הנה הם מגיעים, ופרעה יגלה שיוסף חרג מגבולות הסמכות שלו.
מה עושים? מציגים את הדברים כבקשה, לא כעובדה. יוסף מומחה בכך – הרי כשהעלוהו מן הבור לבוא ולפתור את חלומותיו של פרעה, גם אז הוא הציע בתמימות: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית, מא, לג). אתה, פרעה, תחליט מי חכם, אתה תחליט את מי תמנה כמושל על הארץ. גם כאן, צריך להציג את העניינים כך שפרעה יחוש שהיו רעיון שלו.
יוסף מחליט לקבל את פני אחיו לפני הגיעם למצרים, לפני שפרעה יפגוש את משפחתו, ולהכין אותם לפגישה:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וְאֶל-בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית-אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ-כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי." (בראשית, מו, לא)
חכו רגע, אני צריך להכין את פרעה נפשית... אני צריך לבשר לו שהגעתם "לבקר אותי". כאן מוסיפה לנו התורה מידע בסוגריים, שיהיה חשוב מאוד בהמשך הסיפור: "וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי-אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. " (בראשית, מו, לב).
אופס... המשפחה הגיעה עם כל הצאן. לא באים לבקר עם כל העדרים... זה גם עושה רעש ובלגן, ריחות, לכלוך. יוסף מחליט למנף את זה. הוא מבקש ממשפחתו להציג את עצמם כרועים, מה שנכון, ודווקא להבליט את מקצועם. מדוע? "כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רֹעֵה צֹאן."(בראשית, מו, לד).
ובכן, מהי התוכנית? לגרום לפרעה לרצות להרחיקם לחבל ארץ מרוחק (אך פורה וירוק!), אותם ואת עדריהם.
וכך היה. יוסף נכנס אל פרעה להכין אותו נפשית להגעת המשפחה, בהציגו אותם כרועי צאן. חמישה מן האחים מצטרפים אליו, ומסבירים שעקב הבצורת הקשה הם נאלצו להביא איתם את עדריהם, בתקווה שפרעה יסכים שיתגוררו בארץ גושן, בה יש מרעה בשפע.
החשש גדול מזעמו של פרעה – על הגעת האחים, על כך שהם מציבים עובדות בשטח ומגיעים עם העדרים, על כך שהם מבקשים חבל ארץ ספציפי. איך יגיב שליט מצרים על החוצפה הגדולה? תגובתו של פרעה מפתיעה מאוד:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא, בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ, יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי. "(בראשית, מז, ה-ו).
כמובן שמשפחתך התאחדה איתך! איזה יופי! – אומר פרעה. הם מוזמנים לשבת בכל מקום שתרצה, במיטב הארץ, אם אתה רוצה את ארץ גושן – בבקשה, ארץ גושן. ולא עוד, אלא שאשמח שבעלי המקצוע הטובים שבהם ינהלו גם את העדרים שלי.
***
מהלך הסיפור הוא שיעור חשוב לחיים. החוקר ד"ר אשר כהן מבחין בין "זהות" – הזהות הפנימית שלנו, לבין "זיהוי" – האופן שבו אנו מזוהים ומזוהות בעיני החברה. פעמים רבות הזהות שלנו מתגמדת מול הזיהוי החיצוני. פעמים רבות החברה מוחקת ברגל גסה את הזהות שלנו, באמצעות "זיהוי" סטראוטיפי, גזעני, מדיר. פה קורה משהו הפוך – יוסף חושש מאוד מהזהות הזרה של משפחתו – הם נראים אחרת, מדברים בשפה אחרת, יש להם מנהגים ודת שונים מאלו של המצרים. יוסף בוחר להתמקד בזיהוי החיצוני הנחות, זה שהוא "תועבה למצרים" – היותם רועי צאן. הוא מקווה שזה דווקא יעבוד לטובת המשפחה, אך בכך גוזר עליהם מראש ניתוק, בידוד, דחייה מהחברה המצרית. דווקא פרעה הוא זה שפותח את זרועותיו, ארצו וליבו אליהם. הוא רואה בהם קודם כל בני אדם – משפחתו האבודה של יוסף. הוא רוצה להיטיב איתם, ואף הופך את הזיהוי הנחות – רועי צאן נתעבים – למקצוע שהוא מגדיר כחשוב ודרוש לו. דווקא פרעה הוא זה המנסה בכל כוחו לתת למשפחתו של יוסף תחושת שייכות וערך, להעביר להם את המסר שהם רצויים בממלכתו ויכולים להועיל לה.
פרעה מלמד אותנו לא להתרפס, לא להפחית מערכנו על מנת להתקבל, לא להניח מראש שכולם מסביבנו שונאים אותנו, מתנשאים עלינו, גזענים. הוא מלמד אותנו שחברה יכולה להכיל את כולם, ושעלינו להיות גאים במורשת שלנו ובמה שאנחנו יכולות ויכולים לתרום לחברה. והוא מזכיר לנו, שאם נהיה בטוחים ובטוחות בזהותנו ובברכה שיש בנו, יהיה לנו קל יותר להכיל את השונה, אפילו את "הנתעב" לכאורה. ולוואי ונוכל גם אנו להיות מכילות, רגישים, מקבלות ונדיבים, כפרעה זה, של פרק מז. שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה גליה סדן היא רבת קהילת בית דניאל בתל-אביב, אם בית הדין של התנועה הרפורמית בישראל.