זה ממש לא נראה לי הוגן. "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם... לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ." (דברים כג ד-ז). האם אני לא הייתי "אח"? הרי אברהם היה דודי. אני הצטרפתי אליו בהרפתקה הגדולה שלו, כשהוא יצא מחרן לכנען. יתר על כן, כדי לשמור על שלום במשפחה, הסכמתי להפריד את ביתי ואת מקני משלו. וברור שהוא התייחס לקשר בינינו ברצינות, כשסיכן את עצמו פעמיים עבורי: כשהציל אותי משבי כדרלעומר, וכשהתעמת עם אלהים על הכוונה להחריב את עירי.
כמובן, אני יודע שהיחס שלי לבנותיי מעורר מידה של אי-נחת. אבל מה כבר יכולתי לעשות? מהומת רשעי סדום מול הדלת, מאיימת להמיט אסון על משפחתי ואף על האורחים שהייתי מחויב להגנתם. לא היה מוצא אחר; לא היתה לי ברירה. תודה לאל (!) הן ניצלו ברגע האחרון; אבל הנטל של בחירתי לעולם לא הוסר משכמי – או משכמן של בנותיי. הנקמה שלהן היתה מרה ואירונית, כשהשקו אותי עד שיכרון ופיתו אותי לגילוי עריות - ולהולדת מואב ועמון.
כן, אני יודע, אתם חושבים, "למה בכלל הוא המשיך להתגורר שם, בסדום?" אולי יש בזה משהו. רציתי להתרחק מדוד אברהם (ויש לציין שלא היה כל כך קל לחיות איתו), והנה ככר הירדן המושקה בלט כמיקום מושלם. אמנם נכון שאנשי סדום היו "רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג יג), אבל אינני נביא ולא בן של נביא (רק אחיין), ולא הרגשתי אחריות – או יכולת – "לתקן" את סדום. כן, כן, אני יודע שיום אחד יצהירו חז"ל "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו." (שבת נד עב) אבל אני גם יודע שהם יגידו "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע." (יבמות סה עב)
שמרנו מרחק מסוים והתעלמנו מהגועל שלהם, גלגלנו עיניים ושתקנו, ושגשגנו שם. אולי לא לגמרי השתלבנו, אבל עם הזמן צברנו חברים, ולמרות הסתייגויותינו על מוסר המקום, התחלנו לאהוב אותו – יופיו, נוחיותו. לא עלה בדעתנו לעזוב. היינו בבית.
אולי הייתי צריך לראות את הכתובת על הקיר – אבל מי אי פעם רואה אותה? וכשבא היום האיום ההוא, כרעם ביום בהיר, בעצם, אפשר להגיד שלא לגמרי הופתענו. ההלם בא מ- "הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?" (בראשית יט ט). הסתבר שהרדמנו את עצמנו, מאמינים שהיינו בטוחים, בבית. אבל התברר שתמיד היינו זרים שם, חיים בשלווה על ידי שמירה על פרופיל נמוך. וכשהגיעו מים עד נפש, כשכבר לא יכולתי להסיט את מבטי, גיליתי שאף פעם לא היינו בטוחים, אף פעם לא היינו שייכים. ובכל זאת, כאב לעזוב. היה קשה לא להביט אחורה, בגעגוע למה שהיה לנו, מול הפחד ממה שחיכה לנו בעתיד.
ובכן, אולי זה היה באמת מקום רע, אבל אנחנו התייחסנו אליו כמקום שלנו. עד לרגע ההוא לא חווינו את הרוע על בשרנו. ולכן, כאשר "הם באו לקחת אותי" לא הייתי מוכן, הרגשתי חסר אונים, בלי מוצא טוב. וכבר היה מאוחר מדי מלתקן את כל ההחלטות שזרמנו איתן בשנים שקדמו לרגע זה.
האם האשמה שלי נובעת מההחלטה להתיישב בסדום מלכתחילה?
האם התעלמות היא שיתוף פעולה?
האם יכולתי לשנות את התרבות, למנוע את האסון?
האם הבחירות שלי מצדיקות הענשת משפחתי לאורך הדורות?
יאללה, שפטו אותי! מה אתם הייתם עושים?
ומה תעשו עכשיו?
האם מאוחר מדי לתקן את כל ההחלטות שזרמנו איתן לאורך השנים?
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב מרק רוזנשטיין גר במושב שורשים בגליל, שם ניהל במשך 20 שנה את "עמותת הגליל לחינוך ערכי." לתקופה גם ניהל את התכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג'.
כמובן, אני יודע שהיחס שלי לבנותיי מעורר מידה של אי-נחת. אבל מה כבר יכולתי לעשות? מהומת רשעי סדום מול הדלת, מאיימת להמיט אסון על משפחתי ואף על האורחים שהייתי מחויב להגנתם. לא היה מוצא אחר; לא היתה לי ברירה. תודה לאל (!) הן ניצלו ברגע האחרון; אבל הנטל של בחירתי לעולם לא הוסר משכמי – או משכמן של בנותיי. הנקמה שלהן היתה מרה ואירונית, כשהשקו אותי עד שיכרון ופיתו אותי לגילוי עריות - ולהולדת מואב ועמון.
כן, אני יודע, אתם חושבים, "למה בכלל הוא המשיך להתגורר שם, בסדום?" אולי יש בזה משהו. רציתי להתרחק מדוד אברהם (ויש לציין שלא היה כל כך קל לחיות איתו), והנה ככר הירדן המושקה בלט כמיקום מושלם. אמנם נכון שאנשי סדום היו "רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג יג), אבל אינני נביא ולא בן של נביא (רק אחיין), ולא הרגשתי אחריות – או יכולת – "לתקן" את סדום. כן, כן, אני יודע שיום אחד יצהירו חז"ל "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו." (שבת נד עב) אבל אני גם יודע שהם יגידו "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע." (יבמות סה עב)
שמרנו מרחק מסוים והתעלמנו מהגועל שלהם, גלגלנו עיניים ושתקנו, ושגשגנו שם. אולי לא לגמרי השתלבנו, אבל עם הזמן צברנו חברים, ולמרות הסתייגויותינו על מוסר המקום, התחלנו לאהוב אותו – יופיו, נוחיותו. לא עלה בדעתנו לעזוב. היינו בבית.
אולי הייתי צריך לראות את הכתובת על הקיר – אבל מי אי פעם רואה אותה? וכשבא היום האיום ההוא, כרעם ביום בהיר, בעצם, אפשר להגיד שלא לגמרי הופתענו. ההלם בא מ- "הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?" (בראשית יט ט). הסתבר שהרדמנו את עצמנו, מאמינים שהיינו בטוחים, בבית. אבל התברר שתמיד היינו זרים שם, חיים בשלווה על ידי שמירה על פרופיל נמוך. וכשהגיעו מים עד נפש, כשכבר לא יכולתי להסיט את מבטי, גיליתי שאף פעם לא היינו בטוחים, אף פעם לא היינו שייכים. ובכל זאת, כאב לעזוב. היה קשה לא להביט אחורה, בגעגוע למה שהיה לנו, מול הפחד ממה שחיכה לנו בעתיד.
ובכן, אולי זה היה באמת מקום רע, אבל אנחנו התייחסנו אליו כמקום שלנו. עד לרגע ההוא לא חווינו את הרוע על בשרנו. ולכן, כאשר "הם באו לקחת אותי" לא הייתי מוכן, הרגשתי חסר אונים, בלי מוצא טוב. וכבר היה מאוחר מדי מלתקן את כל ההחלטות שזרמנו איתן בשנים שקדמו לרגע זה.
האם האשמה שלי נובעת מההחלטה להתיישב בסדום מלכתחילה?
האם התעלמות היא שיתוף פעולה?
האם יכולתי לשנות את התרבות, למנוע את האסון?
האם הבחירות שלי מצדיקות הענשת משפחתי לאורך הדורות?
יאללה, שפטו אותי! מה אתם הייתם עושים?
ומה תעשו עכשיו?
האם מאוחר מדי לתקן את כל ההחלטות שזרמנו איתן לאורך השנים?
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב מרק רוזנשטיין גר במושב שורשים בגליל, שם ניהל במשך 20 שנה את "עמותת הגליל לחינוך ערכי." לתקופה גם ניהל את התכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג'.