לִגְדֹל
וְשֶׁהַלֵּב יִוָּתֵר עָנָו.
לִגְדֹל פֵּרוּשׁוֹ
גַּם לָעֹמֶק
לִקְרָב שָׁרָשִׁים
לִגְדֹל
שֶׁהַקְּלִפָּה תִּדַּקֵּק
הָעָרְלָה תּוּסַר
לִגְדֹל כְּדֵי יִגְדַּל,
כְּמֶחֱוַת אַהֲבָה לְגַרְעִין הַחַיִּים
שֶׁנָּטַעְתָּ בִּי
לֹא כִּלְאַחַר יָד.
סיון הר שפי / יגדל
מתוך: זרקא הוצאת הקיבוץ המאוחד עמוד 66
לקראת שבת הגדול בימים רועדים של מלחמה, תיכף נשאל כמנהג הדורות מה נשתנה. וכל כך הרבה השתנה. כולנו השתנינו בשנים האלה. העולם בתהליכי השתנות כוחניים ועצומים. יש בזה משהו שמשתק מאד את האמונה והרוח. ובתוך זה, שבת הגדול היא סירוב להשתתק. היא צו יהודי עתיק ונצחי להקשיב מבעד למלחמה לשליחות עתיקה ונמשכת שלקחנו עלינו, לגדול ולגדל חיים קדושים וראויים, גם בתנאים הכי כואבים. כמו שמתארת זאת סיון הר שפי, לגדול ושהלב יותר ענו.
אז מה המשמעות של שבת הגדול? מה היא באמת דורשת מאיתנו?
בדרשתו לשבת הגדול בשנת תרל"ב לימד השפת אמת את קהילתו תורה מופלאה בשם אביו: אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשבת הגדול ע"ש שמשבית גיאות וגדלות אשר לא לה' ע"ש. שבת הגדול, מלמד השפת אמת, היא לא תואר אלא פעולה, להשבית בנו גיאות וגדלות. כמעט אפשר לומר שהיא לשון סגי נהור, היא מבקשת מאיתנו לקטון, להצטמצם ולפנות בנו מקום, לא רק בארונות אלא בעבודת ה' בעבודת מידות שלנו כיחידים וכציבור, למען גדילת העם והעולם לאשר לה' יתברך. עבודת לפני יום ה', היא עבודה של פנים ופנימיות, של יחיד ויחידה ושל עם ואומה, עבודת גבור הכובש את יצרו למען יוצרו, עבודת מוסר ששומרת את הלב ענו, כדי שיוכל לעבוד את ה' ולקחת חלק במה שגדול ונורא ממנו.
גדול הוא בודאי לא האגו הפרטי שהוא ממכשולי חיינו, גדול הוא אפילו לא עם ישראל שעשוי חס ושלום להיכשל בכך בשליחות ברית הייחוד שקיבלנו עלינו, גדול הוא רק ה' יתברך.
צריך להיזכר בגדול הזה. לדבוק בו בכל מצב. להתפלל אותו בכל זמן. ללמוד ולקיים אותו. להאמין. לכן, מלמד רבי עזריה פיג'ו, מגדולי חכמי איטליה במאה ה17 בבינה לעיתים דרוש כג, מילות ההפטרה של הנביא מלאכי בשבת הגדול הן דרישה לעבודת ה' של אמונה גדולה: כי העצומה שבנפלאות היום ההוא המקווה, תהיה ההכרה הכוללת לכל בני העולם באלהותו יתברך..... וכאמרו [צפניה ג ט]: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד".... ואחר כך יבוא היום הגדול, שכל האומות יראו את ישראל מאמינים בני מאמינים ומהם ילמדו כל העולם; באופן שלסיבת התפרסם שם ה' והתפרסם יכלתו כי זה הוא יום ה', רצה לומר: יום המתייחס ונוגע אליו יתברך לפיכך נקרא גדול.
כלומר: את עבודת המוסר הפנימית של ענוה אותה לימד השפת אמת, משלימה עבודת אמונה של דמיון רוחני ומוסרי על היום המקווה הגדול לכל בני העולם כולם. זאת עבודת אמונה גדולה של צדיקות וגבורה רוחנית ומוסרית, כי היא מבקשת מאיתנו לגדול להיות עם-אמונה, שיצדיק וידמיין טוב לכל מי שנבראו בצלם אלקים, ושמירה ושלום לעצמם ולכל האדם והעמים.
זאת הדרישה. תמיד ובמיוחד עכשיו כשאנחנו בארץ האהובה. להשבית גיאות וגדלות בעבודת מידות ולהשיב את תקוות היום הגדול בעבודת אמונה וגבורה. זאת ההכנה ליציאת מצרים שבכל דור וזאת ההכנה לבניין ירושלים והארץ האהובה שבכל זמן.
וכך בליל הסדר עצמו, יהודים בכל הדורות, מסרבים להילכד במצרים שאורבת בכל מקום, ומדגימים בדבקות קדושה איך בונים את בניין ירושלים וארעא דישראל. מתוך היחץ של העולם השבור והחצוי עולה המגיד בליל הסדר ונפתח בהכרזת העצמאות האמונית של עם ישראל: הא לחמא עניא כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָֽכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין. שליחות האמונה הגדולה היא כל דכפין. היא לראות ולהזמין ולדאוג לרעבים כולם כמו שמלמד רבי יעקב עמדן בסדור עמודי ושערי שמים. כמו שמלמד הרב ג'ונתן זקס: להיות היפוכה של מצרים, האנטי-טיפוס שלה.... לא לשלול את אנושיותו של האחר האנושי. (הרב ג'ונתן זקס, מועדים לשיחה, עמ' 222-223).
בתוך כל מה ששבור וכואב, גאולת היציאה ממצרים ובניין ארעא דישראל טמונה ביכולת לכוון את המבט לזולת, כל זולת, כל יהודי, כל ישראלי, כל פלסטיני איראני לבנוני סורי שמבקשים טוב, כל אדם שמבקש חיים, כל דכפין.
לכן הסדר נגמר במילים לשנה הבאה בירושלים הבנויה, שבמצרים בנו פירמדות של שעבוד בין אדם לאדם, ואנחנו, לנו יש שליחות ישראל ישרה, לבנות עולם של ראיית פנים והושטת יד של ערבות וחסד ורחמים - ומזה ירושלים בנויה.
אנחנו בימים קשים ומאתגרים. הכוח שנדרש מאיתנו מחלחל עמוק פנימה ועולה על גדותיו. הגדות הולכות ומתרחקות בתוך העם והחברה ובין העמים. מפלס היאוש הקהות והאלימות עולה. מפלס הרגישות והעדינות יורד ונתפס כחולשה מסוכנת. אין קשב לעבודת מידות. אין קשב לעבודת אמונה ולברית היום הגדול. את התיקון לאלה לא תביא אלימות משום סוג שהוא. לא שנאה לאף אדם. לא למתיישבים. לא לפלסטינים. לא ליהודי. לא לאנושי. עבודת העוז והשלום דורשת מאיתנו דרישה אצילית ונצחית: להאמין שלכולם יש מקום. להתאמן בכל דכפין. להגן על כולם. להאמין במה שגדול מכולנו. לגדול ושהלב יותר ענו.
הנה אנכי שולח לכם. זאת השליחות. זאת חקלאות אמונה יום יום. כל יום מרחיק ומקרב אותנו. כל יום תלוי בעבודת האמונה וההנני שאנחנו. שבנו לציון לא כדי לשנוא בה. לא כדי להתייאש ממנה. שבנו לציון כדי לבנות בעולם השבור והחצוי הזה בית שקורא כל דכפין אפילו מתוך הצער הגדול. לבכות ולפתוח דלת אל הבית השכן ולהגן על צלם אלקים שבו ובנו. לבנות בתוך הטראומה והכאבים תקוה עדינה לירושלים הבנויה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה תמר אלעד-אפלבום היא בת ירושלים, נשואה ליוסי ואם להלל זיו ובארי. פועלת לחידוש חיי הקהילה והערבות, לאהבת ירושלים כעיר אמונה משותפת לכל מאמינות ומאמינים, לאקטיביזם רוחני ולהצמחת מנהיגות רבנית מחברת ומרפאת ברחבי הארץ והחברה. הרבה תמר היא מייסדת וראשת בית מדרש שותפה בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ומייסדת קהילת ציון: קהילה ארצישראלית בירושלים. עבודתה של הרבה תמר, מבקשת להעמיק חיבורים בחברה הישראלית מתוך שפת האמונה והמסורת, מתוך תשומת לב ודאגה ליחיד למשפחה לקהילה ולציבור, תוך הצמחת מנהיגות רבנית מרפאת משותפת, המבקשת לשמור על אהבת אדם ועל כבוד כל הבריות והבריאה. הרבה תמר כיהנה כרבה של קהילת מגן אברהם בנגב; כרבת קהילה בפרברי ניו יורק, לצד הרב גורדון טאקר; וכסגנית דיקן בסמינר שכטר לרבנים בירושלים. חברת הנהלת תג מאיר, מגילת הייעוד המשותף, המועצה הציבורית של 929, המועצה הבינלאומית היהודית לשיח בינדתי עם הותיקן ועוד. מחברת פירוש זהב הארץ למסכת אבות בספר לב שלם, עורכת-שותפה של ציפור האש: אנתולוגיה לשירת ירושלים מבית משיב הרוח. בשנת 2010 הכתיר אותה המגזין Forward כאחת מחמש המנהיגות הדתיות המשפיעות ביותר בישראל על פועלה לקידום כבוד האדם פלורליזם חירות ואחריות יהודית.
וְשֶׁהַלֵּב יִוָּתֵר עָנָו.
לִגְדֹל פֵּרוּשׁוֹ
גַּם לָעֹמֶק
לִקְרָב שָׁרָשִׁים
לִגְדֹל
שֶׁהַקְּלִפָּה תִּדַּקֵּק
הָעָרְלָה תּוּסַר
לִגְדֹל כְּדֵי יִגְדַּל,
כְּמֶחֱוַת אַהֲבָה לְגַרְעִין הַחַיִּים
שֶׁנָּטַעְתָּ בִּי
לֹא כִּלְאַחַר יָד.
סיון הר שפי / יגדל
מתוך: זרקא הוצאת הקיבוץ המאוחד עמוד 66
לקראת שבת הגדול בימים רועדים של מלחמה, תיכף נשאל כמנהג הדורות מה נשתנה. וכל כך הרבה השתנה. כולנו השתנינו בשנים האלה. העולם בתהליכי השתנות כוחניים ועצומים. יש בזה משהו שמשתק מאד את האמונה והרוח. ובתוך זה, שבת הגדול היא סירוב להשתתק. היא צו יהודי עתיק ונצחי להקשיב מבעד למלחמה לשליחות עתיקה ונמשכת שלקחנו עלינו, לגדול ולגדל חיים קדושים וראויים, גם בתנאים הכי כואבים. כמו שמתארת זאת סיון הר שפי, לגדול ושהלב יותר ענו.
אז מה המשמעות של שבת הגדול? מה היא באמת דורשת מאיתנו?
בדרשתו לשבת הגדול בשנת תרל"ב לימד השפת אמת את קהילתו תורה מופלאה בשם אביו: אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשבת הגדול ע"ש שמשבית גיאות וגדלות אשר לא לה' ע"ש. שבת הגדול, מלמד השפת אמת, היא לא תואר אלא פעולה, להשבית בנו גיאות וגדלות. כמעט אפשר לומר שהיא לשון סגי נהור, היא מבקשת מאיתנו לקטון, להצטמצם ולפנות בנו מקום, לא רק בארונות אלא בעבודת ה' בעבודת מידות שלנו כיחידים וכציבור, למען גדילת העם והעולם לאשר לה' יתברך. עבודת לפני יום ה', היא עבודה של פנים ופנימיות, של יחיד ויחידה ושל עם ואומה, עבודת גבור הכובש את יצרו למען יוצרו, עבודת מוסר ששומרת את הלב ענו, כדי שיוכל לעבוד את ה' ולקחת חלק במה שגדול ונורא ממנו.
גדול הוא בודאי לא האגו הפרטי שהוא ממכשולי חיינו, גדול הוא אפילו לא עם ישראל שעשוי חס ושלום להיכשל בכך בשליחות ברית הייחוד שקיבלנו עלינו, גדול הוא רק ה' יתברך.
צריך להיזכר בגדול הזה. לדבוק בו בכל מצב. להתפלל אותו בכל זמן. ללמוד ולקיים אותו. להאמין. לכן, מלמד רבי עזריה פיג'ו, מגדולי חכמי איטליה במאה ה17 בבינה לעיתים דרוש כג, מילות ההפטרה של הנביא מלאכי בשבת הגדול הן דרישה לעבודת ה' של אמונה גדולה: כי העצומה שבנפלאות היום ההוא המקווה, תהיה ההכרה הכוללת לכל בני העולם באלהותו יתברך..... וכאמרו [צפניה ג ט]: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד".... ואחר כך יבוא היום הגדול, שכל האומות יראו את ישראל מאמינים בני מאמינים ומהם ילמדו כל העולם; באופן שלסיבת התפרסם שם ה' והתפרסם יכלתו כי זה הוא יום ה', רצה לומר: יום המתייחס ונוגע אליו יתברך לפיכך נקרא גדול.
כלומר: את עבודת המוסר הפנימית של ענוה אותה לימד השפת אמת, משלימה עבודת אמונה של דמיון רוחני ומוסרי על היום המקווה הגדול לכל בני העולם כולם. זאת עבודת אמונה גדולה של צדיקות וגבורה רוחנית ומוסרית, כי היא מבקשת מאיתנו לגדול להיות עם-אמונה, שיצדיק וידמיין טוב לכל מי שנבראו בצלם אלקים, ושמירה ושלום לעצמם ולכל האדם והעמים.
זאת הדרישה. תמיד ובמיוחד עכשיו כשאנחנו בארץ האהובה. להשבית גיאות וגדלות בעבודת מידות ולהשיב את תקוות היום הגדול בעבודת אמונה וגבורה. זאת ההכנה ליציאת מצרים שבכל דור וזאת ההכנה לבניין ירושלים והארץ האהובה שבכל זמן.
וכך בליל הסדר עצמו, יהודים בכל הדורות, מסרבים להילכד במצרים שאורבת בכל מקום, ומדגימים בדבקות קדושה איך בונים את בניין ירושלים וארעא דישראל. מתוך היחץ של העולם השבור והחצוי עולה המגיד בליל הסדר ונפתח בהכרזת העצמאות האמונית של עם ישראל: הא לחמא עניא כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָֽכָא לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין. שליחות האמונה הגדולה היא כל דכפין. היא לראות ולהזמין ולדאוג לרעבים כולם כמו שמלמד רבי יעקב עמדן בסדור עמודי ושערי שמים. כמו שמלמד הרב ג'ונתן זקס: להיות היפוכה של מצרים, האנטי-טיפוס שלה.... לא לשלול את אנושיותו של האחר האנושי. (הרב ג'ונתן זקס, מועדים לשיחה, עמ' 222-223).
בתוך כל מה ששבור וכואב, גאולת היציאה ממצרים ובניין ארעא דישראל טמונה ביכולת לכוון את המבט לזולת, כל זולת, כל יהודי, כל ישראלי, כל פלסטיני איראני לבנוני סורי שמבקשים טוב, כל אדם שמבקש חיים, כל דכפין.
לכן הסדר נגמר במילים לשנה הבאה בירושלים הבנויה, שבמצרים בנו פירמדות של שעבוד בין אדם לאדם, ואנחנו, לנו יש שליחות ישראל ישרה, לבנות עולם של ראיית פנים והושטת יד של ערבות וחסד ורחמים - ומזה ירושלים בנויה.
אנחנו בימים קשים ומאתגרים. הכוח שנדרש מאיתנו מחלחל עמוק פנימה ועולה על גדותיו. הגדות הולכות ומתרחקות בתוך העם והחברה ובין העמים. מפלס היאוש הקהות והאלימות עולה. מפלס הרגישות והעדינות יורד ונתפס כחולשה מסוכנת. אין קשב לעבודת מידות. אין קשב לעבודת אמונה ולברית היום הגדול. את התיקון לאלה לא תביא אלימות משום סוג שהוא. לא שנאה לאף אדם. לא למתיישבים. לא לפלסטינים. לא ליהודי. לא לאנושי. עבודת העוז והשלום דורשת מאיתנו דרישה אצילית ונצחית: להאמין שלכולם יש מקום. להתאמן בכל דכפין. להגן על כולם. להאמין במה שגדול מכולנו. לגדול ושהלב יותר ענו.
הנה אנכי שולח לכם. זאת השליחות. זאת חקלאות אמונה יום יום. כל יום מרחיק ומקרב אותנו. כל יום תלוי בעבודת האמונה וההנני שאנחנו. שבנו לציון לא כדי לשנוא בה. לא כדי להתייאש ממנה. שבנו לציון כדי לבנות בעולם השבור והחצוי הזה בית שקורא כל דכפין אפילו מתוך הצער הגדול. לבכות ולפתוח דלת אל הבית השכן ולהגן על צלם אלקים שבו ובנו. לבנות בתוך הטראומה והכאבים תקוה עדינה לירושלים הבנויה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה תמר אלעד-אפלבום היא בת ירושלים, נשואה ליוסי ואם להלל זיו ובארי. פועלת לחידוש חיי הקהילה והערבות, לאהבת ירושלים כעיר אמונה משותפת לכל מאמינות ומאמינים, לאקטיביזם רוחני ולהצמחת מנהיגות רבנית מחברת ומרפאת ברחבי הארץ והחברה. הרבה תמר היא מייסדת וראשת בית מדרש שותפה בבית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ומייסדת קהילת ציון: קהילה ארצישראלית בירושלים. עבודתה של הרבה תמר, מבקשת להעמיק חיבורים בחברה הישראלית מתוך שפת האמונה והמסורת, מתוך תשומת לב ודאגה ליחיד למשפחה לקהילה ולציבור, תוך הצמחת מנהיגות רבנית מרפאת משותפת, המבקשת לשמור על אהבת אדם ועל כבוד כל הבריות והבריאה. הרבה תמר כיהנה כרבה של קהילת מגן אברהם בנגב; כרבת קהילה בפרברי ניו יורק, לצד הרב גורדון טאקר; וכסגנית דיקן בסמינר שכטר לרבנים בירושלים. חברת הנהלת תג מאיר, מגילת הייעוד המשותף, המועצה הציבורית של 929, המועצה הבינלאומית היהודית לשיח בינדתי עם הותיקן ועוד. מחברת פירוש זהב הארץ למסכת אבות בספר לב שלם, עורכת-שותפה של ציפור האש: אנתולוגיה לשירת ירושלים מבית משיב הרוח. בשנת 2010 הכתיר אותה המגזין Forward כאחת מחמש המנהיגות הדתיות המשפיעות ביותר בישראל על פועלה לקידום כבוד האדם פלורליזם חירות ואחריות יהודית.