פרשות השבוע הזה נשמעות כמו קללה, ועוסקות בצרות גופניות הנופלות על האדם ומחייבות היטהרות. הפרשות נדמות כאילו נכתבו בספר רפואה קדום ובו הכהן, שנתפש כמרפא, הוא האחראי על הבידוד ועל תהליך ההיטהרות/ הריפוי. הכל הגיוני יחסית לזמן ולתקופה.
אבל למה לנו לקרוא דווקא פרק על נגעים כחלק מהמהלך השנתי שלנו? למה לא לדלג? על חלקים גדולים מהנביאים ומהכתובים דילגו מורי העם. כאשר בחרו לקרוא את המגילות בחגים, בחרו את ההפטרות, בחרו בתהילים כספר התפילה הגדול. בחרו גם מה לא. אז ראשית- ברצוני להחזיר לידינו את כוח הבחירה. אנחנו לא מוחקים שום חלק בתורה או בתנ"ך אבל בהחלט זכאים לבחור במה להתעסק ובמה פחות.
ועכשיו, במפתיע, אבחר בכל זאת לציין את הנגעים השונים המוזכרים ב"תזריע מצורע": נגעי האדם- שאת, ספחת ובהרת, צרעת הכוויה, צרעת הראש/הזקן, נגעי הבגדים- על סוגי הלבוש השונים- פשתן, צמר, עור. נגעי הבית- צרעת הבית. בעידן הרפואה המודרנית- זהו עניין שבין החולה לרופאו או רופאתו.
אבל אנו....ענייננו לא נגעי הגוף אלא נגעי הרוח. וכאלו מצויים בשפע גם היום. נגעי האדם- התנשאות, מרירות, קמצנות, עצלנות. נגעי הבגד- לכלוך, פזרנות, ניקור עיניים. נגעי הבית (במובן הרחב של קהילה ומדינה) –גזענות, אלימות, שקרנות.
והריני להציע מתנ"כנו, הפעם בעיקר מספר משלי (שדווקא הוא לא נבחר להיקרא "על הסדר") ,את ההתיחסות הערכית לנגעים הללו. את זו שאם ננהג לפיה- יתרפאו הנגעים:
תרופה להתנשאות: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ" משלי ט"ז, י"ח
תרופה למרירות: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטֹוב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" קהלת יא ז
תרופה לקמצנות: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" משלי כב ט
תרופה לעצלנות וחוסר פעולה: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" משלי ו', ו'
תרופה ללכלוך: " וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ" דברים כג טו
תרופה לפזרנות וניקור עיניים:" דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ". משלי כה טז
תרופות לגזענות: " וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." דברים י יט ובמקומות רבים נוספים.
תרופות לאלימות ולאהבת המלחמה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָלוֹם" משלי ג יז "שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה" משלי י' יב', "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם, מִגִּבּוֹר; וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, מִלֹּכֵד עִיר". משלי טז לב
תרופות לשקרנות: "כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ, וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ " משלי ב כא , "חֶסֶד וְאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ"! משלי ג גב "ְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ, הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" משלי ד יד, "שֶׁשׁ-הֵנָּה, שָׂנֵא יְהוָה; וְשֶׁבַע, תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם, שֹׁפְכוֹת דָּם-נָקִי. לֵב--חֹרֵשׁ, מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים, עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים, בֵּין אַחִים. משלי ו טז-יט עֵד שְׁקָרִים, לֹא יִנָּקֶה; וְיָפִיחַ כְּזָבִים, לֹא יִמָּלֵט". משלי יט ה.
ולצד המלחמה בנגעים, הפוגעים בבריאות האדם, העם, החברה והמדינה, יש לחזק שוב את החזון. גם זה ממשלי: " בְּאֵין חָזוֹן, יִפָּרַע עָם "! משלי כט יח
כשבגבנו נושף חג הפסח, עם תביעת וקריאת החירות הגדולה, ולפנינו הימים הלאומיים על עצבונם לצד התקווה והשמחה הטמונות בהם, הבה נאמץ חזון ופעולה ההפוכים לנגעים שלעיל.
חזון של שיוויון בני האדם, תקווה וחיוך, נתינה, חריצות, אכפתיות לסביבה, מידתיות חומרית, דאגה לאחר ולחלש, אורך רוח והידברות, עשיית ודיבור אמת, עשיית טוב ורדיפת השלום. כל אלו במדינתנו, מדינת ישראל, על כל אזרחיה ואורחיה.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה רינת בר חיים היא רבה חילונית הומניסטית, מכהנת היום כיו"ר מרח"ב. אשת חינוך, מנחה ומרצה, חברת המושב שרונה שבגליל התחתון, נשואה ואם לארבעה- שלוש בנות ובן. נולדה בקבוצת כנרת ,שם ספגה תרבות יהודית חילונית והושפעה מכתביהם ודמותם של אנשי ונשות העלייה השנייה. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה כללית ומזרחנות מאונ' ת"א, תואר שני בתרבות יהודית מאונ' חיפה, ומוסמכת כמובילת קהילה מהמדרשה באורנים. לאורך שנים רבות עסקה בחינוך והוראת היסטוריה בתיכון, ניהלה בית ספר יסודי, והיום מובילה פרויקטים תרבותיים- חינוכיים ב"מכון שיטים", מנחה מורים ומבוגרים לצד נוער במכינות. חברה במושב שרונה ובין מובילות תחום התרבות במושב שנים רבות – קבלות שבת, הנחיית בני ובנות מצווה בכתיבת דרשותיהם, עריכת ברי מצווה, הובלת אירועי שיח-שיר- סיפור, הובלת טקסים וחגים, ולעיתים אף קבורה וליווי בטקס פרידה מאהובים שהלכו לעולמם.
אבל למה לנו לקרוא דווקא פרק על נגעים כחלק מהמהלך השנתי שלנו? למה לא לדלג? על חלקים גדולים מהנביאים ומהכתובים דילגו מורי העם. כאשר בחרו לקרוא את המגילות בחגים, בחרו את ההפטרות, בחרו בתהילים כספר התפילה הגדול. בחרו גם מה לא. אז ראשית- ברצוני להחזיר לידינו את כוח הבחירה. אנחנו לא מוחקים שום חלק בתורה או בתנ"ך אבל בהחלט זכאים לבחור במה להתעסק ובמה פחות.
ועכשיו, במפתיע, אבחר בכל זאת לציין את הנגעים השונים המוזכרים ב"תזריע מצורע": נגעי האדם- שאת, ספחת ובהרת, צרעת הכוויה, צרעת הראש/הזקן, נגעי הבגדים- על סוגי הלבוש השונים- פשתן, צמר, עור. נגעי הבית- צרעת הבית. בעידן הרפואה המודרנית- זהו עניין שבין החולה לרופאו או רופאתו.
אבל אנו....ענייננו לא נגעי הגוף אלא נגעי הרוח. וכאלו מצויים בשפע גם היום. נגעי האדם- התנשאות, מרירות, קמצנות, עצלנות. נגעי הבגד- לכלוך, פזרנות, ניקור עיניים. נגעי הבית (במובן הרחב של קהילה ומדינה) –גזענות, אלימות, שקרנות.
והריני להציע מתנ"כנו, הפעם בעיקר מספר משלי (שדווקא הוא לא נבחר להיקרא "על הסדר") ,את ההתיחסות הערכית לנגעים הללו. את זו שאם ננהג לפיה- יתרפאו הנגעים:
תרופה להתנשאות: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ" משלי ט"ז, י"ח
תרופה למרירות: "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטֹוב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" קהלת יא ז
תרופה לקמצנות: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" משלי כב ט
תרופה לעצלנות וחוסר פעולה: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" משלי ו', ו'
תרופה ללכלוך: " וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ" דברים כג טו
תרופה לפזרנות וניקור עיניים:" דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ". משלי כה טז
תרופות לגזענות: " וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." דברים י יט ובמקומות רבים נוספים.
תרופות לאלימות ולאהבת המלחמה: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָלוֹם" משלי ג יז "שִׂנְאָה, תְּעֹרֵר מְדָנִים; וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה" משלי י' יב', "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם, מִגִּבּוֹר; וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ, מִלֹּכֵד עִיר". משלי טז לב
תרופות לשקרנות: "כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ, וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ " משלי ב כא , "חֶסֶד וְאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ"! משלי ג גב "ְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ, הִדְרַכְתִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר" משלי ד יד, "שֶׁשׁ-הֵנָּה, שָׂנֵא יְהוָה; וְשֶׁבַע, תועבות (תּוֹעֲבַת) נַפְשׁוֹ. עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר; וְיָדַיִם, שֹׁפְכוֹת דָּם-נָקִי. לֵב--חֹרֵשׁ, מַחְשְׁבוֹת אָוֶן; רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת, לָרוּץ לָרָעָה. יָפִיחַ כְּזָבִים, עֵד שָׁקֶר; וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים, בֵּין אַחִים. משלי ו טז-יט עֵד שְׁקָרִים, לֹא יִנָּקֶה; וְיָפִיחַ כְּזָבִים, לֹא יִמָּלֵט". משלי יט ה.
ולצד המלחמה בנגעים, הפוגעים בבריאות האדם, העם, החברה והמדינה, יש לחזק שוב את החזון. גם זה ממשלי: " בְּאֵין חָזוֹן, יִפָּרַע עָם "! משלי כט יח
כשבגבנו נושף חג הפסח, עם תביעת וקריאת החירות הגדולה, ולפנינו הימים הלאומיים על עצבונם לצד התקווה והשמחה הטמונות בהם, הבה נאמץ חזון ופעולה ההפוכים לנגעים שלעיל.
חזון של שיוויון בני האדם, תקווה וחיוך, נתינה, חריצות, אכפתיות לסביבה, מידתיות חומרית, דאגה לאחר ולחלש, אורך רוח והידברות, עשיית ודיבור אמת, עשיית טוב ורדיפת השלום. כל אלו במדינתנו, מדינת ישראל, על כל אזרחיה ואורחיה.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה רינת בר חיים היא רבה חילונית הומניסטית, מכהנת היום כיו"ר מרח"ב. אשת חינוך, מנחה ומרצה, חברת המושב שרונה שבגליל התחתון, נשואה ואם לארבעה- שלוש בנות ובן. נולדה בקבוצת כנרת ,שם ספגה תרבות יהודית חילונית והושפעה מכתביהם ודמותם של אנשי ונשות העלייה השנייה. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה כללית ומזרחנות מאונ' ת"א, תואר שני בתרבות יהודית מאונ' חיפה, ומוסמכת כמובילת קהילה מהמדרשה באורנים. לאורך שנים רבות עסקה בחינוך והוראת היסטוריה בתיכון, ניהלה בית ספר יסודי, והיום מובילה פרויקטים תרבותיים- חינוכיים ב"מכון שיטים", מנחה מורים ומבוגרים לצד נוער במכינות. חברה במושב שרונה ובין מובילות תחום התרבות במושב שנים רבות – קבלות שבת, הנחיית בני ובנות מצווה בכתיבת דרשותיהם, עריכת ברי מצווה, הובלת אירועי שיח-שיר- סיפור, הובלת טקסים וחגים, ולעיתים אף קבורה וליווי בטקס פרידה מאהובים שהלכו לעולמם.