גם בפרשת תרומה וגם בהפטרתה ישנם שותפים רבים בבניית המשכן/הבית. ראשיתה של פרשת תרומה היא בקשת התרומה – "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה ב) – כל תרומה היא חשובה ומתקבלת. העם כולו נרתם ותורם לבנייתו של המשכן. בהפטרה יש פחות שותפות – התרומה הופכת למס, ובוני המקדש הם עבדים...
המבנה הפיזי של המשכן הוא גדול, מפואר, מלא בפרטי פרטים, שאולי מעניינים בעיקר את מי שעיסוקם הוא עיצוב או ארכיטקטורה. פרשת תרומה מתחילה רצף של פרשות, שעוסקות ברובן בפרטי הפרטים של בניית המשכן – החומרים, המידות, המבנה, הכלים, עד בגדי הכהן הגדול. בצלאל ואהליהב מתמלאים ברוח אלוהים על מנת לדעת כיצד בדיוק יש לבנות וליצור את כל החלקים השונים של המשכן. אבל כל ההוראות נמצאות לנו כאן.
וכמעט מאליה עולה השאלה – איזה בית ראוי לבנות? איזה בית ראוי לבנות לאלוהים, ואיזה בית ראוי לבנות לבני ובנות אדם? האם יש הבדל בין בניית בית חדש לגמרי לבין בניית בית אשר נחרב? מה קורה לנו, בתוכנו פנימה, כשעלינו לבנות מחדש בית שכבר איננו – אילו תוספות וחיזוקים יתווספו לבית החדש, שלא היו קיימים בבית הקודם?
ומה לגבי בית שלא חרב אלא הוחרב?
ומה לגבי בית שאנחנו החרבנו אותו? מה תפקידנו בבנייתו המחודשת?
ישראל ברייט, בשיר של להקת השמחות "אדם צריך בית" שואל:
"מה זה בית?
המיטה, הכסא, השולחן, החלון
העולם שמסביבו"
בית יכול להיות תוכניות מפורטות מאוד על חומרים וגדלים, סוגי חיבורים ובנייה וכלים מיוחדים. אבל בלי תוכן, הבית הזה נשאר ריק. אין לו מילוי.
אבל מה קורה בתוך הבית פנימה – מי ומה ממלא אותו? מה המשמעות של קיומו של בית בכלל ושל בית שכזה בפרט?
בית הוא חיבור של חומר ורוח. של יצירת חיים מלאים.
בית הוא מקום ההגנה, ומקום ההתמלאות לפני היציאה החוצה. הוא המקום שבו אפשר להיות באמת אנחנו בלי הגנות ומגננות.
עבור רבים מידי, המילים הללו על בית הן מילים כואבות מידי וקשות מידי בימים אלה.
אם לא נדע לחזור הביתה, אם לא נדע לבנות בית שבו אפשר לחיות, נמצא את עצמנו שוב חסרי בית – בגלות, בין אם פיזית או נפשית, או חלילה שתיהן גם יחד.
ולכן, כמו אלוהים המצווה על בניית בית על מנת לשכון בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, עלינו לדמיין בימים אלה את בניית הבתים השונים, בעוטף, בצפון, בעזה, של החטופים.
לבנות בית, על מנת שיהיה מקום לשכינה לשכון בתוכנו.
"הביתה / אהוד מנור ויאיר קליגר
הביתה, הביתה,
באה עת לחזור,
מן ההרים
משדות זרים.
היום דועך ואין סימן.
הביתה, הביתה,
כי עוד לא ניתן
כל מה שהובטח לנו מזמן."
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה נועה מזור מוסמכת לרבנות מאז שנת 2016. עבודתה הרבנית הראשונה היתה ניהול המחלקה הבין דתית בארגון (אז: רבנים לזכויות אדם). נועה היא אשת חינוך ואקטיביסטית, הפועלת בדרכים שונות למען שינוי תפיסות חברתיות, מתוך אמונה ביצירת קשרים וגשרים בין א/נשים מזרמים, עדות ודתות שונות. בעלת תואר ראשון במסגרת תוכנית "אופקים" ללימודי יהדות כתרבות מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בחינוך יהודי פלורליסטי מהאוניברסיטה העברית וההיברו יוניון קולג'.
המבנה הפיזי של המשכן הוא גדול, מפואר, מלא בפרטי פרטים, שאולי מעניינים בעיקר את מי שעיסוקם הוא עיצוב או ארכיטקטורה. פרשת תרומה מתחילה רצף של פרשות, שעוסקות ברובן בפרטי הפרטים של בניית המשכן – החומרים, המידות, המבנה, הכלים, עד בגדי הכהן הגדול. בצלאל ואהליהב מתמלאים ברוח אלוהים על מנת לדעת כיצד בדיוק יש לבנות וליצור את כל החלקים השונים של המשכן. אבל כל ההוראות נמצאות לנו כאן.
וכמעט מאליה עולה השאלה – איזה בית ראוי לבנות? איזה בית ראוי לבנות לאלוהים, ואיזה בית ראוי לבנות לבני ובנות אדם? האם יש הבדל בין בניית בית חדש לגמרי לבין בניית בית אשר נחרב? מה קורה לנו, בתוכנו פנימה, כשעלינו לבנות מחדש בית שכבר איננו – אילו תוספות וחיזוקים יתווספו לבית החדש, שלא היו קיימים בבית הקודם?
ומה לגבי בית שלא חרב אלא הוחרב?
ומה לגבי בית שאנחנו החרבנו אותו? מה תפקידנו בבנייתו המחודשת?
ישראל ברייט, בשיר של להקת השמחות "אדם צריך בית" שואל:
"מה זה בית?
המיטה, הכסא, השולחן, החלון
העולם שמסביבו"
בית יכול להיות תוכניות מפורטות מאוד על חומרים וגדלים, סוגי חיבורים ובנייה וכלים מיוחדים. אבל בלי תוכן, הבית הזה נשאר ריק. אין לו מילוי.
אבל מה קורה בתוך הבית פנימה – מי ומה ממלא אותו? מה המשמעות של קיומו של בית בכלל ושל בית שכזה בפרט?
בית הוא חיבור של חומר ורוח. של יצירת חיים מלאים.
בית הוא מקום ההגנה, ומקום ההתמלאות לפני היציאה החוצה. הוא המקום שבו אפשר להיות באמת אנחנו בלי הגנות ומגננות.
עבור רבים מידי, המילים הללו על בית הן מילים כואבות מידי וקשות מידי בימים אלה.
אם לא נדע לחזור הביתה, אם לא נדע לבנות בית שבו אפשר לחיות, נמצא את עצמנו שוב חסרי בית – בגלות, בין אם פיזית או נפשית, או חלילה שתיהן גם יחד.
ולכן, כמו אלוהים המצווה על בניית בית על מנת לשכון בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, עלינו לדמיין בימים אלה את בניית הבתים השונים, בעוטף, בצפון, בעזה, של החטופים.
לבנות בית, על מנת שיהיה מקום לשכינה לשכון בתוכנו.
"הביתה / אהוד מנור ויאיר קליגר
הביתה, הביתה,
באה עת לחזור,
מן ההרים
משדות זרים.
היום דועך ואין סימן.
הביתה, הביתה,
כי עוד לא ניתן
כל מה שהובטח לנו מזמן."
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה נועה מזור מוסמכת לרבנות מאז שנת 2016. עבודתה הרבנית הראשונה היתה ניהול המחלקה הבין דתית בארגון (אז: רבנים לזכויות אדם). נועה היא אשת חינוך ואקטיביסטית, הפועלת בדרכים שונות למען שינוי תפיסות חברתיות, מתוך אמונה ביצירת קשרים וגשרים בין א/נשים מזרמים, עדות ודתות שונות. בעלת תואר ראשון במסגרת תוכנית "אופקים" ללימודי יהדות כתרבות מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני בחינוך יהודי פלורליסטי מהאוניברסיטה העברית וההיברו יוניון קולג'.