פרשת "תצווה" ניצבת במרכז שתיים וחצי הפרשיות הפורשות את ציוויי הקמת המשכן. קודמת לה פרשת "תרומה" ומשלימה אותה מחצית פרשת "כי תישא". בניית המשכן היא מעשה חד פעמי, שאין לו לכאורה השלכה על חיי העם לדורות. ובכל זאת, התורה מוסרת לקוראיה תוכנית בניה דקדקנית עד מאוד. כל רכיב מתואר בקפידה; כל הליך מעוצב לפרטי פרטיו.
במערך זה בולט ייחוד דמותו ותפקידו של משה. הוא מנהיג העם; הוא המנצח על המלאכה; הוא הנביא המקבל אל ההוראות; הוא יהיה אף אחראי להכתיר את אהרון ובניו ולצקת שמן על ראשם. אבל כשכל זה יסתיים, משה לא יכהן במשכן. סמכות הכהונה ושגרת העבודה לא תהיה נחלתו ולצאצאיו לא נודע שום תפקיד. המנהיג הנערץ ואדון הנביאים נתבע לכונן הנהגה שלא יהיו לו בה חלק. ממש כשם שלא יבוא אל הארץ שאליה הוא מוביל את עמו, כך לא הוא ייוותר מחוץ לסדר החיים המקודש של המשכן שהוא מקימו והוא מעצב דמותו. אלא שבהקשר זה לא מדובר בעונש, אלא במהות מנהיגותו של משה. הוטל עליו לשרת ולכונן, לעצב ולהדריך, אך לא להיות חלק מעילית ממסדית שתיהנה משררה ומכיבודי השילטון. זו דרכו, זו אישיותו, זו שליחותו.
ביטוי נחרץ לשליחות זו נותנות פרשות "תצווה" ו"כי תישא" בשימוש החוזר ונשנה במילה "ואתה", המופיעה בפרשות אלה באינטנסיביות יתרה העולה על כל יתר פרשיות התורה. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פותחת הפרשה (שמות כז, כ); "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (שמות כח, א), היא ממשיכה; ושוב "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב ... וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן" (שמות כח, ג). ומחרה מחזיקה אחריה פרשת "כי תישא": "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ ...וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" (שמות ל, כג-כה); "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות לא, יג). ואתה ... ואתה ... ואתה. זהו תפקידך הייחודי, החורג מסדרי ממלכה וכהונה, שלטון וכבוד. זו שליחותך שלך. זה מקומך בהיסטוריה המתהווה של העם.
מעמד חד פעמי וייחודי זה הוא גם התשתית לאמירתו הקשה נוכח מעשה העגל. בחילוף אות אחת הוא מבקש לעשות ייחוד זה לבסיס לתוכנית השמדה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י). משה, שהיה שרוי עד לפני הרף עין בהתרוממות הרוח של קבלת הלוחות והעמידה האינטימית עם אלוהיו, צריך להתייצב ולהתמודד עם האל ועם זעמו. בכך מתמצית מלוא משמעותה של עמידת ה"ואתה". מי שנקרא לשליחות מנהיגותית, מי שוויתר מראש על תפקיד וכהונה, כבוד ומעמד, יצטרך עתה לעמוד גם נוכח אלוהיו, לסרב לו. עמידתו האיתנה תציל את עמו, תאפשר להמשיך במאבק על דרכו לפני אלוהיו, למרות חולשותיו, למרות חטאיו, למרות שפעם אחר פעם יסטה מן הדרך.
ואמנם, משה מבין היטב את עומק משמעותו של צמד המילים "ואתה – ועתה". למחרת אותו יום מר ונמהר, לאחר ששיבר את הלוחות ודיכא באלימות את המרד, הוא שב ופונה אל אלוהיו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה": (שמות לג, יב-יג).
הפעם לא האל הוא הקורא 'ואתה' ותובע שמכאן ינבע גם 'ועתה' רדיקלי. הפעם משה תובע דבר מאת אלוהיו. 'אתה' הוא זה שציווה עלי את השליחות; אתה הוא זה שגזר עליי לקיימה בלא שתשלח עמי שותפים; אתה הוא זה שאמר שידעתני בשם ושמצאתי חן בעיניך. אם כך הוא, דין הוא שכל זה יתבטא גם ב"'ועתה". דין הוא שתודיעני את דרכיך. דין הוא שאדעך כשם שידעת אותי. אם אכן אני הוא זה הנתבע פעם אחר פעם במילה "ואתה"; אם על "ואתה" זה איים "ועתה" של השמדה, הרי חובה עליי להתייצב ולשאת בפניך –אתגר כפול של "ואתה" ושל "ועתה".
איננו נתבעים להיות כמשה. אבל אנו מצווים ללמוד ממנו, לראות במנהיגותו הייחודית כוכב צפון שלאורו נלך. במציאות של הפקרה וביזה, של עגל זהב ושל אובדן דרך, של מנהיגות ריקה וחטאה, מציב לנו משה את עמוד האד שילך לפנינו.
כל אחת ואחד ממנו נתבעים למידה של "ואתה", להתייצבות אל מול המציאות. וכל אחד ואחת נתבעים לחצוב את הכוח להתריס, להתנגד, לתבוע, לשבר לוחות ולבנות לוחות. גם מול אלוהינו; על אחת כמה וכמה מול מלכות בשר ודם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב הפרופ' יהוידע עמיר עומד בראש בית המדרש לרבנות ליברלית (רפורמית) על שם הרבה רגינה יונאס בפוטסדם, גרמניה. הוא פרופ' (אמריטוס) למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג', רב רפורמי ותאולוג. עמד בראש מועצת הרבנות המתקדמת בישראל והיה חבר הוועד המנהל של קול רבני. ספרו "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" ראה אור בשנת 2009.
במערך זה בולט ייחוד דמותו ותפקידו של משה. הוא מנהיג העם; הוא המנצח על המלאכה; הוא הנביא המקבל אל ההוראות; הוא יהיה אף אחראי להכתיר את אהרון ובניו ולצקת שמן על ראשם. אבל כשכל זה יסתיים, משה לא יכהן במשכן. סמכות הכהונה ושגרת העבודה לא תהיה נחלתו ולצאצאיו לא נודע שום תפקיד. המנהיג הנערץ ואדון הנביאים נתבע לכונן הנהגה שלא יהיו לו בה חלק. ממש כשם שלא יבוא אל הארץ שאליה הוא מוביל את עמו, כך לא הוא ייוותר מחוץ לסדר החיים המקודש של המשכן שהוא מקימו והוא מעצב דמותו. אלא שבהקשר זה לא מדובר בעונש, אלא במהות מנהיגותו של משה. הוטל עליו לשרת ולכונן, לעצב ולהדריך, אך לא להיות חלק מעילית ממסדית שתיהנה משררה ומכיבודי השילטון. זו דרכו, זו אישיותו, זו שליחותו.
ביטוי נחרץ לשליחות זו נותנות פרשות "תצווה" ו"כי תישא" בשימוש החוזר ונשנה במילה "ואתה", המופיעה בפרשות אלה באינטנסיביות יתרה העולה על כל יתר פרשיות התורה. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פותחת הפרשה (שמות כז, כ); "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (שמות כח, א), היא ממשיכה; ושוב "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב ... וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן" (שמות כח, ג). ומחרה מחזיקה אחריה פרשת "כי תישא": "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ ...וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ" (שמות ל, כג-כה); "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שמות לא, יג). ואתה ... ואתה ... ואתה. זהו תפקידך הייחודי, החורג מסדרי ממלכה וכהונה, שלטון וכבוד. זו שליחותך שלך. זה מקומך בהיסטוריה המתהווה של העם.
מעמד חד פעמי וייחודי זה הוא גם התשתית לאמירתו הקשה נוכח מעשה העגל. בחילוף אות אחת הוא מבקש לעשות ייחוד זה לבסיס לתוכנית השמדה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י). משה, שהיה שרוי עד לפני הרף עין בהתרוממות הרוח של קבלת הלוחות והעמידה האינטימית עם אלוהיו, צריך להתייצב ולהתמודד עם האל ועם זעמו. בכך מתמצית מלוא משמעותה של עמידת ה"ואתה". מי שנקרא לשליחות מנהיגותית, מי שוויתר מראש על תפקיד וכהונה, כבוד ומעמד, יצטרך עתה לעמוד גם נוכח אלוהיו, לסרב לו. עמידתו האיתנה תציל את עמו, תאפשר להמשיך במאבק על דרכו לפני אלוהיו, למרות חולשותיו, למרות חטאיו, למרות שפעם אחר פעם יסטה מן הדרך.
ואמנם, משה מבין היטב את עומק משמעותו של צמד המילים "ואתה – ועתה". למחרת אותו יום מר ונמהר, לאחר ששיבר את הלוחות ודיכא באלימות את המרד, הוא שב ופונה אל אלוהיו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי: וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה": (שמות לג, יב-יג).
הפעם לא האל הוא הקורא 'ואתה' ותובע שמכאן ינבע גם 'ועתה' רדיקלי. הפעם משה תובע דבר מאת אלוהיו. 'אתה' הוא זה שציווה עלי את השליחות; אתה הוא זה שגזר עליי לקיימה בלא שתשלח עמי שותפים; אתה הוא זה שאמר שידעתני בשם ושמצאתי חן בעיניך. אם כך הוא, דין הוא שכל זה יתבטא גם ב"'ועתה". דין הוא שתודיעני את דרכיך. דין הוא שאדעך כשם שידעת אותי. אם אכן אני הוא זה הנתבע פעם אחר פעם במילה "ואתה"; אם על "ואתה" זה איים "ועתה" של השמדה, הרי חובה עליי להתייצב ולשאת בפניך –אתגר כפול של "ואתה" ושל "ועתה".
איננו נתבעים להיות כמשה. אבל אנו מצווים ללמוד ממנו, לראות במנהיגותו הייחודית כוכב צפון שלאורו נלך. במציאות של הפקרה וביזה, של עגל זהב ושל אובדן דרך, של מנהיגות ריקה וחטאה, מציב לנו משה את עמוד האד שילך לפנינו.
כל אחת ואחד ממנו נתבעים למידה של "ואתה", להתייצבות אל מול המציאות. וכל אחד ואחת נתבעים לחצוב את הכוח להתריס, להתנגד, לתבוע, לשבר לוחות ולבנות לוחות. גם מול אלוהינו; על אחת כמה וכמה מול מלכות בשר ודם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב הפרופ' יהוידע עמיר עומד בראש בית המדרש לרבנות ליברלית (רפורמית) על שם הרבה רגינה יונאס בפוטסדם, גרמניה. הוא פרופ' (אמריטוס) למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג', רב רפורמי ותאולוג. עמד בראש מועצת הרבנות המתקדמת בישראל והיה חבר הוועד המנהל של קול רבני. ספרו "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" ראה אור בשנת 2009.