"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא: [...] וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: [---] וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן": (ויקרא יב א-יד ב)
לכאורה, פרשות תזריע ומצורע עוסקות בשני הפכים: 'תזריע' פותחת בהולדתם של חיים חדשים – כי תזריע וילדה – וממשיכה בנגעי הצרעת, תופעה אשר נוגעת במוות – שהלא 'מצורע חשוב כמת'. אך נגע הצרעת נוגע גם בחיים – שהלא הוא על הגוף החי. ולא רק זאת, אלא שהנגע בבני אדם בא בעור הגוף, כלומר – במעטפת החיצונית שהיא שנמצאת במגע עם העולם. וכאשר פושה נגע בקיר הבית, אפשר לחשוב שהנגע עצמו חי הוא, והוא נדבק בקיר שחיים אין בו.
אם כן, כבר בהסתכלות ראשונית על הצדדים הפיזיים של הפרשות הללו, נראה שהן עוסקות בגבולות.
אם נחזור ליולדת, היא במובנים רבים נתונה בין חיים למוות- הן משום הסכנה הטמונה בלידה והן משום שבהביאה תינוקת לאוויר העולם היא מוציאה אותה מן הסמוי שאינו ניכר בעולם החיים וכמוהו כמוות, אל הגלוי והחי והזועק בנשימתו.
ומדוע מביאה היולדת קרבן חטאת? רבנו בחיי כותב: 'שאין הקֹרבן הזה מצד חטא של עצמה, רק מצד אִמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה [...] כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני'" (רבנו בחיי על התורה, ויקרא יב ז).
אלמלא חטאה אם כל חי אפוא היו בני האדם נולדים כפירות האילן, בלי הזדווגות ובלי תאווה – בלי מגע, בלי קשר, בלי הסכנה לחטוא, בלי התקווה לאהוב.
והצרעת? 'אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (בבלי ערכין טו ע"ב). ועוד מצויות מימרות ופרשנויות רבות ברוח זו, הן אשר לחומרה של לשון הרע והן אשר לקשר שלה לצרעת.
מדוע לשון הרע היא החטא שגורר צרעת? אולי משום שדברי רוע אמנם הם חיצוניים לדוברת ונפרדים ממנה בהבל הפה, אך הם באים מגופה פנימה, ומבטאים עמדה רוחנית פגומה. כך היא פגיעתם – לכאורה חיצונית לנפגעת ואינה משאירה בה-גופה סימן, אך הם מחלחלים ועושים רע בפנימיות, ברגש ובהכרת הערך העצמיים, וככאלה כוחם רב להזיק לאורך זמן. יותר מכך, פגיעות ממין זה גורמות תדיר להתפרצות אלימה של כאב, כזו שפוגעת רגשית וגופנית הן במי שממנה פרצה האלימות, הן במי שאִתרע מזלו לפגוש אותה.
בשיחתו של הרבי מליובוויטש לפרשות שלנו, הוא מצביע על כך שהצרעת ותהליך ההיטהרות ממנה באים לצורך הולדה חדשה ונעלה יותר של האדם, ובפרט של פנימיותו. עונש הצרעת והתהליך הקשה שנלווה לו, הם מעשה נסים שנועד לברר ולזכך את הרע ואת פסולת הרע החיצונית שניכרת בנגעים. (פרשת תזריע מצורע - הקשר בין הפרשות לגאולה | חב"ד). טמון כאן הקשר בין היולדת ובין המצורעת הנטהרת - שתיהן מוציאות חיים חדשים מן הכוח אל הפועל.
אפשר שצירוף תזריע ומצורע מלמד אותנו את החיבור בין פנים לחוץ, בין אדם לאדם, בין 'בכוח' ובין 'בפועל', בין לידה ללידה, בין עבודת ההזדככות וההיטהרות ובין היות טהורה, היות חיה.
אפשר שהצירוף הזה מורה לנו שלא להפריד בינינו ובין אחרות; שלא להפריד כלל.
לצרף בעצמנו, בגופנו-אנו, את ההיריון והלידה, את הציפייה לגאולה ואת הגאולה עצמה, את התקווה לשלום ואת השלום עצמו.
אפשר שהוא מורה לנו לוותר על הבדידות והפרישות שבאות על מנת להיטהר, ותובע מאִתנו להיטהר כאן ועכשיו – בעבודת האל שהיא-היא עבודת הציבור ושליחות השלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
יעל אופיר היא תלמידת רבנות בתוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג', בעלת תואר שני בתלמוד והלכה ממכון שכטר. יעל מתרגלת יוגה, עורכת, מתרגמת וכותבת, ומסייעת למבקשי מקלט ביבנה ובשדרות. מחברת ספר השירה 'עגילות ירח בעיני שועל'. היא מתגוררת עם אישה מנחם ובנותיה נעמה ואביה במדרשת בן-גוריון.
לכאורה, פרשות תזריע ומצורע עוסקות בשני הפכים: 'תזריע' פותחת בהולדתם של חיים חדשים – כי תזריע וילדה – וממשיכה בנגעי הצרעת, תופעה אשר נוגעת במוות – שהלא 'מצורע חשוב כמת'. אך נגע הצרעת נוגע גם בחיים – שהלא הוא על הגוף החי. ולא רק זאת, אלא שהנגע בבני אדם בא בעור הגוף, כלומר – במעטפת החיצונית שהיא שנמצאת במגע עם העולם. וכאשר פושה נגע בקיר הבית, אפשר לחשוב שהנגע עצמו חי הוא, והוא נדבק בקיר שחיים אין בו.
אם כן, כבר בהסתכלות ראשונית על הצדדים הפיזיים של הפרשות הללו, נראה שהן עוסקות בגבולות.
אם נחזור ליולדת, היא במובנים רבים נתונה בין חיים למוות- הן משום הסכנה הטמונה בלידה והן משום שבהביאה תינוקת לאוויר העולם היא מוציאה אותה מן הסמוי שאינו ניכר בעולם החיים וכמוהו כמוות, אל הגלוי והחי והזועק בנשימתו.
ומדוע מביאה היולדת קרבן חטאת? רבנו בחיי כותב: 'שאין הקֹרבן הזה מצד חטא של עצמה, רק מצד אִמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאוה [...] כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני'" (רבנו בחיי על התורה, ויקרא יב ז).
אלמלא חטאה אם כל חי אפוא היו בני האדם נולדים כפירות האילן, בלי הזדווגות ובלי תאווה – בלי מגע, בלי קשר, בלי הסכנה לחטוא, בלי התקווה לאהוב.
והצרעת? 'אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (בבלי ערכין טו ע"ב). ועוד מצויות מימרות ופרשנויות רבות ברוח זו, הן אשר לחומרה של לשון הרע והן אשר לקשר שלה לצרעת.
מדוע לשון הרע היא החטא שגורר צרעת? אולי משום שדברי רוע אמנם הם חיצוניים לדוברת ונפרדים ממנה בהבל הפה, אך הם באים מגופה פנימה, ומבטאים עמדה רוחנית פגומה. כך היא פגיעתם – לכאורה חיצונית לנפגעת ואינה משאירה בה-גופה סימן, אך הם מחלחלים ועושים רע בפנימיות, ברגש ובהכרת הערך העצמיים, וככאלה כוחם רב להזיק לאורך זמן. יותר מכך, פגיעות ממין זה גורמות תדיר להתפרצות אלימה של כאב, כזו שפוגעת רגשית וגופנית הן במי שממנה פרצה האלימות, הן במי שאִתרע מזלו לפגוש אותה.
בשיחתו של הרבי מליובוויטש לפרשות שלנו, הוא מצביע על כך שהצרעת ותהליך ההיטהרות ממנה באים לצורך הולדה חדשה ונעלה יותר של האדם, ובפרט של פנימיותו. עונש הצרעת והתהליך הקשה שנלווה לו, הם מעשה נסים שנועד לברר ולזכך את הרע ואת פסולת הרע החיצונית שניכרת בנגעים. (פרשת תזריע מצורע - הקשר בין הפרשות לגאולה | חב"ד). טמון כאן הקשר בין היולדת ובין המצורעת הנטהרת - שתיהן מוציאות חיים חדשים מן הכוח אל הפועל.
אפשר שצירוף תזריע ומצורע מלמד אותנו את החיבור בין פנים לחוץ, בין אדם לאדם, בין 'בכוח' ובין 'בפועל', בין לידה ללידה, בין עבודת ההזדככות וההיטהרות ובין היות טהורה, היות חיה.
אפשר שהצירוף הזה מורה לנו שלא להפריד בינינו ובין אחרות; שלא להפריד כלל.
לצרף בעצמנו, בגופנו-אנו, את ההיריון והלידה, את הציפייה לגאולה ואת הגאולה עצמה, את התקווה לשלום ואת השלום עצמו.
אפשר שהוא מורה לנו לוותר על הבדידות והפרישות שבאות על מנת להיטהר, ותובע מאִתנו להיטהר כאן ועכשיו – בעבודת האל שהיא-היא עבודת הציבור ושליחות השלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
יעל אופיר היא תלמידת רבנות בתוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג', בעלת תואר שני בתלמוד והלכה ממכון שכטר. יעל מתרגלת יוגה, עורכת, מתרגמת וכותבת, ומסייעת למבקשי מקלט ביבנה ובשדרות. מחברת ספר השירה 'עגילות ירח בעיני שועל'. היא מתגוררת עם אישה מנחם ובנותיה נעמה ואביה במדרשת בן-גוריון.