פרשת שמיני נפתחת ברגע שיא של התעלות רוחנית: חנוכת המשכן, הופעת האש האלוקית ותחושת קרבת ה'. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט, כד). אך במהרה האש הזו מתהפכת: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם" (י, ב), נדב ואביהוא, בני אהרון, נשרפים באותה אש שהרגע עוד סימלה קדושה.
חז"ל מנסים להבין מה חטאם? רש"י, על פי המדרש בספרא, מציע שנכנסו שיכורים. אחרים מדברים על הקרבת אש זרה, ללא ציווי או התייעצות. הרמב"ן רואה בכך קרבן נדרש: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (י, ג) , כלומר קידוש שם שמיים על ידי הטובים ביותר.
אך יש להבין: אין זו רק שאלה של טקסים. המשכן לא נועד רק לעבודת הקרבנות, זו הייתה מתודה, אלא להשראת שכינה בתוך המחנה, במרחב הציבורי. כאשר אש הקודש מופעלת שלא כראוי, היא אוכלת. היא מסוכנת. האש של נדב ואביהוא יכולה לסמל כוח פוליטי, דתי או מוסרי שלא נבדק, שלא רוסן. כאשר ההנהגה פועלת מתוך להט לא מרוסן, מתוך גחמה אישית או אגו, המחיר עלול להיות חורבן ולא השראה, לא מנהיגות. בדיוק כמו אש הקודש, כוח דורש משמעת ואחריות.
מכאן אנו עוברים לדיני הכשרות, שמופיעים אף הם בפרשה. תחילה נראים כחוקים טכניים או טקסיים, אך ספר החינוך (מצווה ע"ג) מסביר שהכשרות מלמדת אותנו למשול ביצרים. היא מרגילה אותנו להבחנה, לריסון, למודעות. לא כל דבר מותר. יש קווים. כשם שיש הבחנה באכילה, יש צורך בהבחנה מוסרית. חברה מתוקנת לא בולעת כל דבר, לא דיבור פוגעני, לא עוול, לא אלימות. טהרת הגוף מובילה לטהרת הנפש. כמאמר הרב קוק: "הטהרה של האדם היא יסוד המוסר... כשם שהטהרה מכינה את האדם להשראת השכינה, כך היא מכינה אותו להנהגה מוסרית."
בימים אלו, מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים מורכבים בתחום זכויות האדם. דוח שפורסם באוקטובר 2024 על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל מתאר פגיעות חמורות בזכויות האדם ובמוסדות הדמוקרטיים, במיוחד בצל המלחמה והמתח הביטחוני המתמשך.
הדוח מציין כי במקום לטפל בצרכים הדחופים שיצרה המלחמה, הממשלה ממשיכה לפעול ממניעים פוליטיים צרים, להתנער מאחריותה כלפי רוב האזרחיות והאזרחים, לקדם את "ההפיכה המשטרית", לערער את יסודות הדמוקרטיה ולהעמיק את הסיפוח בגדה.
מצב זה מדגיש את הצורך באיזון בין ביטחון לקדושת החיים והזכויות. קדושה אינה מנותקת מן החיים. אדרבה! היא שואפת לשכון בתוכם. קדושה אמיתית ניכרת ביחס לחלש, לזר, לנפגע. כמו אש הקודש בפרשת שמיני, גם כאן נדרשת זהירות רבה בשימוש בכוח, כדי שלא יהפוך לאש זרה האוכלת את יסודות החברה. עלינו לשאוף לכך שהאש שבידינו, כוחנו, תהיה אש שמחממת, מאירה ומקדשת, ולא שורפת ומשחיתה.
חז"ל במדרש ויקרא רבה (כ, י) אומרים: "מה אני קדוש, אף אתם קדושים. מה אני פרוש, אף אתם פרושים". המשימה שלנו אינה להישאר בתוך אוהל מועד, אלא להוציא את קדושת המשכן אל מחוץ למחנה: אל היחס לאחר, אל דאגה חברתית, אל זכויות אדם. להפוך את האש האלוקית - לא לרעב צדקני, אלא לרצון עמוק לבנות חברה מתוקנת.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב מיכאל אבן דוד הוא רבה של קהילת אשל אברהם, הקהילה של התנועה המסורתית בבאר שבע. יליד צ'ילה, עלה לארץ ב-2005. שירת קהילות באשקלון, כרמיאל ולונדון. הצטרף לקול רבני לזכויות אדם מייד עם הסמכתו לרבנות במכון שכטר ב-2010. נשוי לרעיה ואבא להלל, יאיר, שירה וניצן.
חז"ל מנסים להבין מה חטאם? רש"י, על פי המדרש בספרא, מציע שנכנסו שיכורים. אחרים מדברים על הקרבת אש זרה, ללא ציווי או התייעצות. הרמב"ן רואה בכך קרבן נדרש: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (י, ג) , כלומר קידוש שם שמיים על ידי הטובים ביותר.
אך יש להבין: אין זו רק שאלה של טקסים. המשכן לא נועד רק לעבודת הקרבנות, זו הייתה מתודה, אלא להשראת שכינה בתוך המחנה, במרחב הציבורי. כאשר אש הקודש מופעלת שלא כראוי, היא אוכלת. היא מסוכנת. האש של נדב ואביהוא יכולה לסמל כוח פוליטי, דתי או מוסרי שלא נבדק, שלא רוסן. כאשר ההנהגה פועלת מתוך להט לא מרוסן, מתוך גחמה אישית או אגו, המחיר עלול להיות חורבן ולא השראה, לא מנהיגות. בדיוק כמו אש הקודש, כוח דורש משמעת ואחריות.
מכאן אנו עוברים לדיני הכשרות, שמופיעים אף הם בפרשה. תחילה נראים כחוקים טכניים או טקסיים, אך ספר החינוך (מצווה ע"ג) מסביר שהכשרות מלמדת אותנו למשול ביצרים. היא מרגילה אותנו להבחנה, לריסון, למודעות. לא כל דבר מותר. יש קווים. כשם שיש הבחנה באכילה, יש צורך בהבחנה מוסרית. חברה מתוקנת לא בולעת כל דבר, לא דיבור פוגעני, לא עוול, לא אלימות. טהרת הגוף מובילה לטהרת הנפש. כמאמר הרב קוק: "הטהרה של האדם היא יסוד המוסר... כשם שהטהרה מכינה את האדם להשראת השכינה, כך היא מכינה אותו להנהגה מוסרית."
בימים אלו, מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים מורכבים בתחום זכויות האדם. דוח שפורסם באוקטובר 2024 על ידי האגודה לזכויות האזרח בישראל מתאר פגיעות חמורות בזכויות האדם ובמוסדות הדמוקרטיים, במיוחד בצל המלחמה והמתח הביטחוני המתמשך.
הדוח מציין כי במקום לטפל בצרכים הדחופים שיצרה המלחמה, הממשלה ממשיכה לפעול ממניעים פוליטיים צרים, להתנער מאחריותה כלפי רוב האזרחיות והאזרחים, לקדם את "ההפיכה המשטרית", לערער את יסודות הדמוקרטיה ולהעמיק את הסיפוח בגדה.
מצב זה מדגיש את הצורך באיזון בין ביטחון לקדושת החיים והזכויות. קדושה אינה מנותקת מן החיים. אדרבה! היא שואפת לשכון בתוכם. קדושה אמיתית ניכרת ביחס לחלש, לזר, לנפגע. כמו אש הקודש בפרשת שמיני, גם כאן נדרשת זהירות רבה בשימוש בכוח, כדי שלא יהפוך לאש זרה האוכלת את יסודות החברה. עלינו לשאוף לכך שהאש שבידינו, כוחנו, תהיה אש שמחממת, מאירה ומקדשת, ולא שורפת ומשחיתה.
חז"ל במדרש ויקרא רבה (כ, י) אומרים: "מה אני קדוש, אף אתם קדושים. מה אני פרוש, אף אתם פרושים". המשימה שלנו אינה להישאר בתוך אוהל מועד, אלא להוציא את קדושת המשכן אל מחוץ למחנה: אל היחס לאחר, אל דאגה חברתית, אל זכויות אדם. להפוך את האש האלוקית - לא לרעב צדקני, אלא לרצון עמוק לבנות חברה מתוקנת.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב מיכאל אבן דוד הוא רבה של קהילת אשל אברהם, הקהילה של התנועה המסורתית בבאר שבע. יליד צ'ילה, עלה לארץ ב-2005. שירת קהילות באשקלון, כרמיאל ולונדון. הצטרף לקול רבני לזכויות אדם מייד עם הסמכתו לרבנות במכון שכטר ב-2010. נשוי לרעיה ואבא להלל, יאיר, שירה וניצן.