דם ואש עומדים במרכזה של פרשת שמיני, כמו גם בחיינו בחצי השנה האחרונה. האש במקרא קשורה לקדושה: הסנה הבוער, עמוד האש שלפני המחנה, הקרבת קורבן, הדלקת נרות המנורה במשכן, הקרבת הקטורת ע"י הכהן הגדול. והדוגמאות עוד רבות. ובפרשה זו האש קשה, שורפת, ממיתה.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י' א'-ב').
אך מהי אותה "אש זרה" שבגינה נשרפו נדב ואביהוא חיים? פרשנים אחדים, (אבן עזרא, הנצ"יב, י. ליבוביץ ונוספים), גרסו כי הינה "אש ההתלהבות" הבאה לשרת את האדם עצמו, לא את אלוהיו: "ובסופו של דבר יוצא כי עובד ה' מסוג זה, לא את ה' הוא עובד, כי אם את עצמו הוא עובד" (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, פרשת שמיני)
אך לאש מימד נוסף - אש ההתלהבות היא האש המניעה. היא הכוח לעשייה, להתקדמות, לצמיחה וללימוד. ללא התשוקה האישית והקהילתית לעשייה אי אנו באות? זוהי האש הפנימית, לא אש הזרה. זהו המקום המאפשר נתינה חופשית, ללא ציווי. המקום המאפשר, המצמיח את הפרטי והכללי כאחד, ומביא את כלל התוצרים לסינרגיה.
השילוב של אש פנימית וחיצונית, התלהבות בקונטקסט של קדושה, הם-הם המפתח לרגעי התעלות ושאר רוח. אלו רגעי החסד בהם אנו מצמיחות תיקון.
הרגעים בהם פועלות ופועלים א.נשים באופן ספונטאני. זהו מקום של חידוש, של אש היצר המביאה ליצירה. אלפים א.נשים נמצאות ונמצאים ברגעים אלו ברחובות. חדורי אש פנימית ואמונה כי ביכולתנו לעשות שינוי, תיקון למקום הקשה כל כך והמופלא הזה. אש המאפשרת יציאה מהמוכר והנוח אל סערת הרחוב. אש המחנה ולא האש שבראש המחנה.
שלא כאהרון, שנדם אל מול האסון והעוול הנורא, אנו לא שותקות.ים אל מול המציאות המזוויעה של חטופות וחטופים שלא נמצאת הדרך להוציאם.ן מהתופת ולהשיבם הביתה. אנו לא דוממות.ים אל מול ממשלה המקריבה אש זרה, הבאה לשרת את האדם עצמו ולא את אלוהיו, כפי שטוענים פרשנים.
כמו גם בחיינו בחצי השנה האחרונה, הפרשה רוחצת בדם. אוי, כמה דם. שופכים אותו ומתיזים אותו וטובלים בו אצבע ומורחים בו את קרנות המזבח ושופכים אותו. המון דם. במקרא, מטרתו לכפר על חטאים. ובחיים האמיתיים? דם הנרצחות והנרצחים בשבעה באוקטובר הארור. דם בנינו ובנותינו הנופלים במלחמה. ואל לנו להקהות ליבנו על דם חפות וחפים מפשע מקרב הפלסטינים.
נהיה אלה, נושאי ונושאות הלפידים באפלת הימים הללו, הזועקות.ים את זעקתינו ונשמיע גם את קולןם של הדוממות.ים, המוחלשות.ים הזקוקות.ים לעזרה. ונהיה לחברה מוסרית ומתוקנת יותר.
וכשיושבו החטופות.ים וכשתשכח האש נוכל אולי לבכות ולשקוט בקול דממה דקה.
"וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א' י"ט, י"ב).
------------------------------------------------------------------------------------------------
גלית אורן – מורן, רבה חילונית הומניסטית, בוגרת "תמורה" יהדות ישראלית, המכון הגבוה להכשרת רבנים חילוניים, חברת מרח"ב – מועצת רבנים חילוניים בישראל. אם לשלושה, אשת חינוך, עוסקת שנים רבות בחינוך המיוחד ובהתחדשות יהודית גם בחינוך המיוחד. עורכת טקסי מעגל החיים ומעגל השנה ומנחה בתי מדרש, מקדמת פעילות חילונית, שוויונית ופלורליסטית.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י' א'-ב').
אך מהי אותה "אש זרה" שבגינה נשרפו נדב ואביהוא חיים? פרשנים אחדים, (אבן עזרא, הנצ"יב, י. ליבוביץ ונוספים), גרסו כי הינה "אש ההתלהבות" הבאה לשרת את האדם עצמו, לא את אלוהיו: "ובסופו של דבר יוצא כי עובד ה' מסוג זה, לא את ה' הוא עובד, כי אם את עצמו הוא עובד" (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, פרשת שמיני)
אך לאש מימד נוסף - אש ההתלהבות היא האש המניעה. היא הכוח לעשייה, להתקדמות, לצמיחה וללימוד. ללא התשוקה האישית והקהילתית לעשייה אי אנו באות? זוהי האש הפנימית, לא אש הזרה. זהו המקום המאפשר נתינה חופשית, ללא ציווי. המקום המאפשר, המצמיח את הפרטי והכללי כאחד, ומביא את כלל התוצרים לסינרגיה.
השילוב של אש פנימית וחיצונית, התלהבות בקונטקסט של קדושה, הם-הם המפתח לרגעי התעלות ושאר רוח. אלו רגעי החסד בהם אנו מצמיחות תיקון.
הרגעים בהם פועלות ופועלים א.נשים באופן ספונטאני. זהו מקום של חידוש, של אש היצר המביאה ליצירה. אלפים א.נשים נמצאות ונמצאים ברגעים אלו ברחובות. חדורי אש פנימית ואמונה כי ביכולתנו לעשות שינוי, תיקון למקום הקשה כל כך והמופלא הזה. אש המאפשרת יציאה מהמוכר והנוח אל סערת הרחוב. אש המחנה ולא האש שבראש המחנה.
שלא כאהרון, שנדם אל מול האסון והעוול הנורא, אנו לא שותקות.ים אל מול המציאות המזוויעה של חטופות וחטופים שלא נמצאת הדרך להוציאם.ן מהתופת ולהשיבם הביתה. אנו לא דוממות.ים אל מול ממשלה המקריבה אש זרה, הבאה לשרת את האדם עצמו ולא את אלוהיו, כפי שטוענים פרשנים.
כמו גם בחיינו בחצי השנה האחרונה, הפרשה רוחצת בדם. אוי, כמה דם. שופכים אותו ומתיזים אותו וטובלים בו אצבע ומורחים בו את קרנות המזבח ושופכים אותו. המון דם. במקרא, מטרתו לכפר על חטאים. ובחיים האמיתיים? דם הנרצחות והנרצחים בשבעה באוקטובר הארור. דם בנינו ובנותינו הנופלים במלחמה. ואל לנו להקהות ליבנו על דם חפות וחפים מפשע מקרב הפלסטינים.
נהיה אלה, נושאי ונושאות הלפידים באפלת הימים הללו, הזועקות.ים את זעקתינו ונשמיע גם את קולןם של הדוממות.ים, המוחלשות.ים הזקוקות.ים לעזרה. ונהיה לחברה מוסרית ומתוקנת יותר.
וכשיושבו החטופות.ים וכשתשכח האש נוכל אולי לבכות ולשקוט בקול דממה דקה.
"וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א' י"ט, י"ב).
------------------------------------------------------------------------------------------------
גלית אורן – מורן, רבה חילונית הומניסטית, בוגרת "תמורה" יהדות ישראלית, המכון הגבוה להכשרת רבנים חילוניים, חברת מרח"ב – מועצת רבנים חילוניים בישראל. אם לשלושה, אשת חינוך, עוסקת שנים רבות בחינוך המיוחד ובהתחדשות יהודית גם בחינוך המיוחד. עורכת טקסי מעגל החיים ומעגל השנה ומנחה בתי מדרש, מקדמת פעילות חילונית, שוויונית ופלורליסטית.