בפרשת השבוע אנו קוראים על עיר הנידחת. אם תושבי עיר ישראלית מוסתים לעבודת אלילים, יש להרוג את האוכלוסיה כולה ולשורפה עד היסוד, ולעולם לא לבנותה. הרמב"ם (הל' ע"ז ד, ו) טוען כי זה כולל את נשיהם וילדיהם של עובדי האלילים.
כידוע, אנו מוצאים דעה מפתיעה בקרב חז"ל (כגון תוספתא [צוקרמנדל] סנהדרין יד א, ג), כי הלכה זו היא אקדמית גרידא, ושום עיר כזו לא הייתה ולא עתידה להיות.
ודומה לזה פסיקתם של רבי יהודה [בר עילאי] ורבי שמעון [בר יוחאי] שהובאה בבבלי (סנהדרין עא, א), בדבר בן סורר ומורה. ילד זה, שנקרא עליו בעוד שבועיים, הוא צעיר שהוריו הסגירוהו בעוון אי ציות, זלילה וסביאה – והוא נדון לסקילה.
בשני המקרים האמורים, הכניסו חז"ל מגבלות שונות לחוק, עד שלא ניתן לבצעו כלל. בדומה לכך, בציווי "עין תחת עין", מופיעה הסכמה כמעט פה אחד בין חכמינו כי הפיצוי הוא כספי בלבד.
ניכר כי חכמינו החליטו לבלום מספר חוקים מאתגרים מוסרית, ולגרום להיעלמותם. כמובן, הרבנים אינם יכולים לחלוק על התורה, הנחשבת כדבר ה'. עם זאת, זה בהחלט במסגרת כללי המשחק להשתמש בפרשנות של הכתוב, תכופות באופן שרחוק מאוד מן הפשט ואף סותר אותו.
לנ"ל נוכל להוסיף את אשת יפת תואר, המופיעה פסוקים ספורים לפני בן סורר ומורה. כאן אין דעה בחז"ל המבטלתה, ברם יש הסוברים כי נישואין מעין אלו יובילו לבנים סוררים, וכי הצרות שספג דוד בגין אבשלום ותמר נובעות מכך שאימם הייתה אישה שבויה (עיין בבלי, סנהדרין כא, א).
בנוסף ישנו עניין עמלק. כאן הרבנים לא יכלו לומר "לא היה ולא עתיד להיות", שכן קיומו שזור עמוקות בהיסטוריוגרפיה המקראית. אך חז"ל מביעים דעה כי מימי המלך הניאו-אשורי סנחריב בראשית המאה השביעית לפני הספירה, איננו יודעים עוד כיצד לזהות עמים מבחינה אתנית, שכן מלך סרגוני זה ערבב את האומות זו בזו (משנה, ידים 4.4). דעה זו מאפשרת לטעון לחוסר ידיעה בדבר מקום הימצאם של עמלקים, וזאת אע"פ שמגילת אסתר מזהה את המן כאגגי עוד בתקופה הבתר-גלותית, מאות שנים אחרי סנחריב.
הסוגיות ההלכתיות הללו באות לפתור בעיה מעשית, ולהבטיח כי אנשים לא יעשו דין לעצמם. כיום, אומרים הרבנים, אל תחשוב אף פעם על קטיעת איבר לקוטע, לעולם אל תשקול להרוג מישהו על על בסיס מוצאו, ואל תמית את ילדיך אף פעם.
ברם, לא רק לגבי ההלכה, אלא גם מול סיפורו של איוב, הנוגע אף הוא בשאלות של מוסר אוניברסלי בסיסי, אנו מוצאים דעה דומה בקרב חז"ל שהוא "לא היה ולא נברא". אין ספק שחז"ל היו מודעים לחומר הנפץ התיאולוגי המצוי בהכחשת ההיסטוריות של סיפורים מקראיים. ובכל זאת, חלק מחכמינו יכלו לסבול עוד פחות את הרעיון שצדיק ("אפילו" גוי) ייענש על לא עוול בכפו.
מספר מקורות קבליים רואים בתורה שבכתב אב, וזאת שבעל-פה - אם. כאשר הילד מתנהג שלא כשורה, אבא מענישו בהתאם, ומקרקעו לחודש. אז באה אמא ואומרת כי בפועל, די בימים ספורים.
כעת אנו שבים לפרשתנו ולעיר הנידחת. הריגת כל העיר מהדהדת את השמדתן של ארבע ערי כיכר הירדן: סדום, עמורה, אדמה וצבויים. אברהם ניהל משא ומתן עבור אנשי סדום שיינצלו בגין מספר צדיקים שבתוכם. הקב"ה ניאות לכך, ברם אפילו עשרה צדיקים לא נמצאו בכל העיר. מכל מקום, ניכר שהן האל והן אברהם מסכימים כי יש להציל את הצדיקים עצמם, כפי שאכן קורה עם לוט וחלק ממשפחתו. מנקודת מבט זו, הרעיון ההפוך – כי חפים מפשע צריכים למות מפאת החוטאים בעיר – נראה מופרך לחלוטין.
הרלוונטיות הנוכחית עשויה להיות לגבי ארבע הערים העיקריות של רצועת עזה: ג'באליה, עזה, חאן יונס ורפיח. גם כאן שאלת נפגעים חפים מפשע עקב פעולות לרדיפת מבצעי הטבח באוקטובר מייצרת דילמה של ממש. מילולית, משמע המילה דילמה ביוונית היא: שתי אפשרויות, שתי הצעות; שני נרטיבים, אם תרצו. לא אפתור את הדילמה הזו עכשיו, אלא רק אציין דבר אחד אחרון.
המושג "שנאת חינם" חייב להתייחס להכללות, לאפליה ולגזענות. שכן שנאה ללא סיבה כלל היא שיגעון ממש, ולכן סביר מאוד ששנאת חינם מתייחסת לשנאת מאן דהוא מסיבה כלשהי, אבל לא בגין דבר שהוא עשה או לא עשה, אלא פשוט מפאת השתייכותו לקבוצה (או לעיר!) שאני שונא באופן כללי. אין כאן המקום, אך יש לי ראיות רבות לכך שאף הסיפור על בר קמצא מתייחס ספציפית לסוג זה של גזענות. שנאה זו מואשמת בהרס עצמאותנו במאה הראשונה לספירה, והיא עלולה גם להרוס את עצמאותנו עשרים מאות אחר כך, אם לא נשכיל להימנע הימנה בכל מחיר.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
ג'סי בורק, אב לארבעה, הוא רב, מרצה, מורה דרך ומדריך טיולים. בוגר של מספר ישיבות כמו גם של האוניברסיטה העברית בירושלים, הוא מתגורר כיום בחיפה.
כידוע, אנו מוצאים דעה מפתיעה בקרב חז"ל (כגון תוספתא [צוקרמנדל] סנהדרין יד א, ג), כי הלכה זו היא אקדמית גרידא, ושום עיר כזו לא הייתה ולא עתידה להיות.
ודומה לזה פסיקתם של רבי יהודה [בר עילאי] ורבי שמעון [בר יוחאי] שהובאה בבבלי (סנהדרין עא, א), בדבר בן סורר ומורה. ילד זה, שנקרא עליו בעוד שבועיים, הוא צעיר שהוריו הסגירוהו בעוון אי ציות, זלילה וסביאה – והוא נדון לסקילה.
בשני המקרים האמורים, הכניסו חז"ל מגבלות שונות לחוק, עד שלא ניתן לבצעו כלל. בדומה לכך, בציווי "עין תחת עין", מופיעה הסכמה כמעט פה אחד בין חכמינו כי הפיצוי הוא כספי בלבד.
ניכר כי חכמינו החליטו לבלום מספר חוקים מאתגרים מוסרית, ולגרום להיעלמותם. כמובן, הרבנים אינם יכולים לחלוק על התורה, הנחשבת כדבר ה'. עם זאת, זה בהחלט במסגרת כללי המשחק להשתמש בפרשנות של הכתוב, תכופות באופן שרחוק מאוד מן הפשט ואף סותר אותו.
לנ"ל נוכל להוסיף את אשת יפת תואר, המופיעה פסוקים ספורים לפני בן סורר ומורה. כאן אין דעה בחז"ל המבטלתה, ברם יש הסוברים כי נישואין מעין אלו יובילו לבנים סוררים, וכי הצרות שספג דוד בגין אבשלום ותמר נובעות מכך שאימם הייתה אישה שבויה (עיין בבלי, סנהדרין כא, א).
בנוסף ישנו עניין עמלק. כאן הרבנים לא יכלו לומר "לא היה ולא עתיד להיות", שכן קיומו שזור עמוקות בהיסטוריוגרפיה המקראית. אך חז"ל מביעים דעה כי מימי המלך הניאו-אשורי סנחריב בראשית המאה השביעית לפני הספירה, איננו יודעים עוד כיצד לזהות עמים מבחינה אתנית, שכן מלך סרגוני זה ערבב את האומות זו בזו (משנה, ידים 4.4). דעה זו מאפשרת לטעון לחוסר ידיעה בדבר מקום הימצאם של עמלקים, וזאת אע"פ שמגילת אסתר מזהה את המן כאגגי עוד בתקופה הבתר-גלותית, מאות שנים אחרי סנחריב.
הסוגיות ההלכתיות הללו באות לפתור בעיה מעשית, ולהבטיח כי אנשים לא יעשו דין לעצמם. כיום, אומרים הרבנים, אל תחשוב אף פעם על קטיעת איבר לקוטע, לעולם אל תשקול להרוג מישהו על על בסיס מוצאו, ואל תמית את ילדיך אף פעם.
ברם, לא רק לגבי ההלכה, אלא גם מול סיפורו של איוב, הנוגע אף הוא בשאלות של מוסר אוניברסלי בסיסי, אנו מוצאים דעה דומה בקרב חז"ל שהוא "לא היה ולא נברא". אין ספק שחז"ל היו מודעים לחומר הנפץ התיאולוגי המצוי בהכחשת ההיסטוריות של סיפורים מקראיים. ובכל זאת, חלק מחכמינו יכלו לסבול עוד פחות את הרעיון שצדיק ("אפילו" גוי) ייענש על לא עוול בכפו.
מספר מקורות קבליים רואים בתורה שבכתב אב, וזאת שבעל-פה - אם. כאשר הילד מתנהג שלא כשורה, אבא מענישו בהתאם, ומקרקעו לחודש. אז באה אמא ואומרת כי בפועל, די בימים ספורים.
כעת אנו שבים לפרשתנו ולעיר הנידחת. הריגת כל העיר מהדהדת את השמדתן של ארבע ערי כיכר הירדן: סדום, עמורה, אדמה וצבויים. אברהם ניהל משא ומתן עבור אנשי סדום שיינצלו בגין מספר צדיקים שבתוכם. הקב"ה ניאות לכך, ברם אפילו עשרה צדיקים לא נמצאו בכל העיר. מכל מקום, ניכר שהן האל והן אברהם מסכימים כי יש להציל את הצדיקים עצמם, כפי שאכן קורה עם לוט וחלק ממשפחתו. מנקודת מבט זו, הרעיון ההפוך – כי חפים מפשע צריכים למות מפאת החוטאים בעיר – נראה מופרך לחלוטין.
הרלוונטיות הנוכחית עשויה להיות לגבי ארבע הערים העיקריות של רצועת עזה: ג'באליה, עזה, חאן יונס ורפיח. גם כאן שאלת נפגעים חפים מפשע עקב פעולות לרדיפת מבצעי הטבח באוקטובר מייצרת דילמה של ממש. מילולית, משמע המילה דילמה ביוונית היא: שתי אפשרויות, שתי הצעות; שני נרטיבים, אם תרצו. לא אפתור את הדילמה הזו עכשיו, אלא רק אציין דבר אחד אחרון.
המושג "שנאת חינם" חייב להתייחס להכללות, לאפליה ולגזענות. שכן שנאה ללא סיבה כלל היא שיגעון ממש, ולכן סביר מאוד ששנאת חינם מתייחסת לשנאת מאן דהוא מסיבה כלשהי, אבל לא בגין דבר שהוא עשה או לא עשה, אלא פשוט מפאת השתייכותו לקבוצה (או לעיר!) שאני שונא באופן כללי. אין כאן המקום, אך יש לי ראיות רבות לכך שאף הסיפור על בר קמצא מתייחס ספציפית לסוג זה של גזענות. שנאה זו מואשמת בהרס עצמאותנו במאה הראשונה לספירה, והיא עלולה גם להרוס את עצמאותנו עשרים מאות אחר כך, אם לא נשכיל להימנע הימנה בכל מחיר.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
ג'סי בורק, אב לארבעה, הוא רב, מרצה, מורה דרך ומדריך טיולים. בוגר של מספר ישיבות כמו גם של האוניברסיטה העברית בירושלים, הוא מתגורר כיום בחיפה.