למה אלוהים צריך להתערב? ויותר מפעם אחת בפרשתנו:
במדבר ט"ז, לא-לג: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".
וכן בפרק יז, טז-כג: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם [...] וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".
בשתי סוגיות בפרשה הקשורות במנהיגות ואישרור המנהיגות והסדר אותו קבע אלוהים, אלוהים מתערב ומחזק את הקביעה שלו ע"י ניסים. במקרים שלנו – נס אחד מחריב ומאיים, האדמה שפוערת את פיה ומעלימה את קורח ועדתו, ובמקרה השני – נס של חיוב ומסר של תקווה והמשכיות, המטה של שבט לוי הפורח ומניב שקדים.
שלא כמו בפרשה שלנו, יש שאלה גדולה על נכונות המנהיגות בתקופות שונות, ורק בדיעבד, בראי ההיסטוריה, אנחנו יודעים אם המנהיגות הובילה אותנו לטוב ולהתפתחות ולמיטיבות, או להרס וחורבן.
למשל, רבן יוחנן בן זכאי שבחר לצאת, במאה הראשונה לספירה, מירושלים הנצורה בארון מתים, לוותר על בית המקדש ולהעדיף את יבנה וחכמיה, יכול היה להיות מואשם בזמנו בנטישה של רעיון המקדש ושל כל מה שהתרבות היהודית ידעה עד אז, אך בחר, ללא סימן מאלוהים (לפחות לא כזה שמסופר עליו), לעזוב (לברוח) מירושלים ולבנות את העתיד של העם היהודי. רק בדיעבד התברר, שהיתה זאת הבחירה הנכונה והמנהיגות הנכונה. הוא הציב נתיב חדש לעם היהודי סביב תורה, תפילה, מצוות וגמילות חסדים, וכך הצליח להחיות ולשמר את התרבות היהודית ואת העם היהודי לעוד הרבה דורות. כך גם הרעיון הציוני בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, רעיון אותו הובילו מעטים והיה נראה כל כך מופרך ודמיוני. ובלי כל סימן מאלוהים, הרצל כתב את מדינת היהודים, ואנשי העליות הראשונות עלו לארץ והניחו את תשתית המדינה שתבוא. ובדיעבד, אנחנו רואים שאותם קומץ חלוצים וחלוצות מוזרים ומוזרות, יצרו מציאות והובילו לעתיד של העם היהודי.
ומאז ועד היום אנחנו מחכים לסימנים מאלוהים על נכונות החלטותינו ומעשינו, בין אם בסימן ובין אם בנס. ובכל זאת השבעה באוקטובר מערבל את כל מה שחשבתי על סימנים ועל ניסים, הכל הפוך ולא הגיוני, הכל כואב וקשה. ועם כל זאת ממלא בהשתאות ממעשי הא.נשים, ומהרוח האנושית ומהתקווה.
ועל כן, אולי הסימן הוא ההתבוננות פנימה, לנקודה הפנימית של המוסר האנושי, של הידיעה העמוקה של נכון ולא נכון. לכן אשא עיני למנהיגות ומנהיגים, שפועלות ופועלים למען צדק ושוויון, חיבור בין אנשים, ועשייה למען השלום. יש להתבונן ולראות את המעשים, העובדות, במציאות. אלה הסימנים!
"בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְּלֵקָה, בִּשְּׂרֵפָה, / בְּיָמִים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, / הִנְנִי מַבְעִירָה פָּנָסִי הַקָּטָן, / לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם. // שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פָּנָסִי, / אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי; / אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר / כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי? // תֵּן סִימָן אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ / כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְּלֵקָה וּבַדָּם, / כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, / אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן אָדָם" (חנה סנש, במדורות מלחמה).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דותן אריאלי היא רבה ישראלית, עובדת במדרשה באורנים-החלוץ וב"קולות". מנחה קבוצות של זהות יהודית ומגדר, ומלווה קהילות בתהליכי זהות ותרבות יהודית ישראלית. כמו כן מנחה טקסים אישיים, משפחתיים וקהילתיים ברוח יהודית שוויונית. בעלת תואר שני במחשבת ישראל ומדרש מטעם מכון שכטר ובוגרת בית המדרש לרבנות ישראלית. אמא של עלמא ובארי. מתגוררת בקיבוץ שער העמקים.
במדבר ט"ז, לא-לג: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".
וכן בפרק יז, טז-כג: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם [...] וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".
בשתי סוגיות בפרשה הקשורות במנהיגות ואישרור המנהיגות והסדר אותו קבע אלוהים, אלוהים מתערב ומחזק את הקביעה שלו ע"י ניסים. במקרים שלנו – נס אחד מחריב ומאיים, האדמה שפוערת את פיה ומעלימה את קורח ועדתו, ובמקרה השני – נס של חיוב ומסר של תקווה והמשכיות, המטה של שבט לוי הפורח ומניב שקדים.
שלא כמו בפרשה שלנו, יש שאלה גדולה על נכונות המנהיגות בתקופות שונות, ורק בדיעבד, בראי ההיסטוריה, אנחנו יודעים אם המנהיגות הובילה אותנו לטוב ולהתפתחות ולמיטיבות, או להרס וחורבן.
למשל, רבן יוחנן בן זכאי שבחר לצאת, במאה הראשונה לספירה, מירושלים הנצורה בארון מתים, לוותר על בית המקדש ולהעדיף את יבנה וחכמיה, יכול היה להיות מואשם בזמנו בנטישה של רעיון המקדש ושל כל מה שהתרבות היהודית ידעה עד אז, אך בחר, ללא סימן מאלוהים (לפחות לא כזה שמסופר עליו), לעזוב (לברוח) מירושלים ולבנות את העתיד של העם היהודי. רק בדיעבד התברר, שהיתה זאת הבחירה הנכונה והמנהיגות הנכונה. הוא הציב נתיב חדש לעם היהודי סביב תורה, תפילה, מצוות וגמילות חסדים, וכך הצליח להחיות ולשמר את התרבות היהודית ואת העם היהודי לעוד הרבה דורות. כך גם הרעיון הציוני בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, רעיון אותו הובילו מעטים והיה נראה כל כך מופרך ודמיוני. ובלי כל סימן מאלוהים, הרצל כתב את מדינת היהודים, ואנשי העליות הראשונות עלו לארץ והניחו את תשתית המדינה שתבוא. ובדיעבד, אנחנו רואים שאותם קומץ חלוצים וחלוצות מוזרים ומוזרות, יצרו מציאות והובילו לעתיד של העם היהודי.
ומאז ועד היום אנחנו מחכים לסימנים מאלוהים על נכונות החלטותינו ומעשינו, בין אם בסימן ובין אם בנס. ובכל זאת השבעה באוקטובר מערבל את כל מה שחשבתי על סימנים ועל ניסים, הכל הפוך ולא הגיוני, הכל כואב וקשה. ועם כל זאת ממלא בהשתאות ממעשי הא.נשים, ומהרוח האנושית ומהתקווה.
ועל כן, אולי הסימן הוא ההתבוננות פנימה, לנקודה הפנימית של המוסר האנושי, של הידיעה העמוקה של נכון ולא נכון. לכן אשא עיני למנהיגות ומנהיגים, שפועלות ופועלים למען צדק ושוויון, חיבור בין אנשים, ועשייה למען השלום. יש להתבונן ולראות את המעשים, העובדות, במציאות. אלה הסימנים!
"בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְּלֵקָה, בִּשְּׂרֵפָה, / בְּיָמִים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם, / הִנְנִי מַבְעִירָה פָּנָסִי הַקָּטָן, / לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם. // שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פָּנָסִי, / אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי; / אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר / כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי? // תֵּן סִימָן אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ / כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְּלֵקָה וּבַדָּם, / כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי, / אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן אָדָם" (חנה סנש, במדורות מלחמה).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דותן אריאלי היא רבה ישראלית, עובדת במדרשה באורנים-החלוץ וב"קולות". מנחה קבוצות של זהות יהודית ומגדר, ומלווה קהילות בתהליכי זהות ותרבות יהודית ישראלית. כמו כן מנחה טקסים אישיים, משפחתיים וקהילתיים ברוח יהודית שוויונית. בעלת תואר שני במחשבת ישראל ומדרש מטעם מכון שכטר ובוגרת בית המדרש לרבנות ישראלית. אמא של עלמא ובארי. מתגוררת בקיבוץ שער העמקים.