"תראו רבותי שיגיע היום
אצלנו בגבול יהיה עוד שלום
ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט
עם עבדול ווהב, בערבית מדוברת.
[...]
ובמקום תעלה על הגבול ורובים בעמדות
עוד יבנו שם בתים עם גגות אדומים וגינות
[...]
עוד תראו."
(שיר השלום, ציקי דינשטיין)
שיר השלום של נירים נכתב ב1958. ומדי שנה נפתח יום העצמאות של נירים בשירה משותפת שלו. פחות משני קילומטר מחאן יונס, לאורו של הלפיד שהגיע מדנגור (הנקודה בה הוקם קיבוץ נירים ב1946, עמד בגבורה מול התקפה מצרית ועבר ב1949 לנקודה הנוכחית) עומדים מאות א.נשים ושרים על מציאות אחרת.
כשאני מספר לילדי שהיתה מציאות אחרת, עד האינתיפאדה הראשונה ואפילו עד ההתנתקות, של גבולות פתוחים וביקורים הדדיים, הם לא יכולים להאמין. כשמספרים לישראלים שבמובנים רבים אנחנו יצרנו, החל מ1948, את רצועת עזה כפי שהיא היום, והטבח המחריד (שאין לו שום הצדקה) של השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו לא באו בחלל ריק, הם לא רוצים להאמין.
הסיפור המכונן של העברים ושל העם היהודי הוא סיפור יציאת מצרים. ה"נתיבות שלום" דורש שיצאנו ב"חיפזון" ממצרים, כי היינו שקועים במ"ט שערי טומאה. כחוט השערה היינו בינם ובין השער הנו"ן, שלא היה מותיר דרך חזרה. הוא ממשיל את הגאולה העברית לגרעין שנרקב כולה באדמה, כדי להצמיח את כוח החיות שלו באופן מופלא במציאות.
אנחנו חייבים להיות מפוכחים. כדי להרים ראש לשמיים, צריכים רגליים באדמה. אנחנו לא יודעים אם הגענו לשער המ"ט. התקופה המדממת בתולדות הסכסוך עלולה להיות גרועה עוד יותר. יש אינספור דוגמאות עולמיות לעניין. חלקן ממש בשכנות אלינו (לבנון, למשל). ועדיין, אפשר לשאוב תקווה מהעובדה שמשבר עמוק יכול להעיר גם שינוי עמוק לטובה. וצמיחה.
לשם כך נחוצה עבודה, נחוצות רגליים וידיים מתפללות, נחוצה תכנית וכיוון. רגע אחרי האסיפה הכללית של קול רבני לזכויות אדם ולפני ימי הזיכרון והעצמאות, אני גאה לומר שיש לנו כאלה. הלוואי שהיה הרבה יותר (כולנו חייבים לעבוד קשה על מנת לעשות את זה), אבל הוכחנו ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר שיש לנו מצפן ומצפון, ויש לנו כוחות אדירים של עשייה.
יום הזיכרון הנוכחי יהיה למשפחתי ולקהילתי יום נורא במיוחד. ברגעים אלו אני לא יודע עדיין האם נשיר את שיר השלום. הוא בכל מקרה לא יינשא על גבול עזה, אלא בבאר שבע. אנחנו בגלות. יש לנו חברות וחברים חטופים בעזה (חלקם מתנדבי הארגון בעבר). יש לנו מאות חברות וחברים שקיפחו את חייהם והמשפחות האבלות בתוכנו. כשאנחנו נושאים עיניים אל מעבר לגבול, אנחנו רואים עשרות אלפי אזרחים הרוגים ופצועים, רעב והרס נוראיים. והכל בשמנו.
אנחנו מתעקשים שהמלחמה והמאבק איננו בין יהודים לערבים, בין פלסטינים לציונים, אלא בין שני מחנות אחרים: כל מי שמחויבים לערכים של זכויות אדם, שלום, שוויון וצדק, למול כל מי שמאמינים רק באלימות ובכוח, שבטוחים שאלוהים לצידם ושהדרך היחידה היא לספח, להשמיד, להרוג ולאבד.
בכל דור ודור ראוי שנראה את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, כאילו היינו בעבדות ובשקיעה ביאוש ובמ"ט שערי טומאה. ראוי שנראה את עצמנו כאילו צלקות הרדיפות, המלחמות והשעבוד על בשרנו - של העם היהודי ושל האנושות כולה. יציאת מצרים נשאה בשורה של שחרור לכלל האנושות. העם הנבחר הוא העם המשחרר.
הקריאה הלאומית בעיניים כאלה איננה "טרלול" רדיקלי. היא נסמכת על חזון הנביאים ועל מגילת העצמאות, שאנחנו מלמדים מדי שנה בעשרות מכינות. ראוי שלפחות פעם בשנה נקרא את החזון המשותף שלנו, כולל הקריאות המהדהדות של פסקאות 16 ו-17, בימים ההם בזמן הזה:
"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו."
(ההכרזה על הקמת מדינת ישראל)
בתפילה לחגיגה משותפת של יהודים וערבים בין הנהר לים, עִם ישראל משגשגת לצד פלסטין עצמאית ופורחת (או כל מודל פוליטי שנבחר. הארגון שלנו עסוק במאבק בהפרות זכויות אדם ובכיבוש ולא במודל הפוליטי). אני מאמין!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אבי דבוש הוא מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם". תלמיד רבנות בבית המדרש לרבנות ישראלית. אבא לשניים. מחבר הספר "מרד הפריפריות". היה בביתו בנירים בעת התקפת החמאס ב7.10. מפונה עם משפחתו לבאר שבע.
אצלנו בגבול יהיה עוד שלום
ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט
עם עבדול ווהב, בערבית מדוברת.
[...]
ובמקום תעלה על הגבול ורובים בעמדות
עוד יבנו שם בתים עם גגות אדומים וגינות
[...]
עוד תראו."
(שיר השלום, ציקי דינשטיין)
שיר השלום של נירים נכתב ב1958. ומדי שנה נפתח יום העצמאות של נירים בשירה משותפת שלו. פחות משני קילומטר מחאן יונס, לאורו של הלפיד שהגיע מדנגור (הנקודה בה הוקם קיבוץ נירים ב1946, עמד בגבורה מול התקפה מצרית ועבר ב1949 לנקודה הנוכחית) עומדים מאות א.נשים ושרים על מציאות אחרת.
כשאני מספר לילדי שהיתה מציאות אחרת, עד האינתיפאדה הראשונה ואפילו עד ההתנתקות, של גבולות פתוחים וביקורים הדדיים, הם לא יכולים להאמין. כשמספרים לישראלים שבמובנים רבים אנחנו יצרנו, החל מ1948, את רצועת עזה כפי שהיא היום, והטבח המחריד (שאין לו שום הצדקה) של השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו לא באו בחלל ריק, הם לא רוצים להאמין.
הסיפור המכונן של העברים ושל העם היהודי הוא סיפור יציאת מצרים. ה"נתיבות שלום" דורש שיצאנו ב"חיפזון" ממצרים, כי היינו שקועים במ"ט שערי טומאה. כחוט השערה היינו בינם ובין השער הנו"ן, שלא היה מותיר דרך חזרה. הוא ממשיל את הגאולה העברית לגרעין שנרקב כולה באדמה, כדי להצמיח את כוח החיות שלו באופן מופלא במציאות.
אנחנו חייבים להיות מפוכחים. כדי להרים ראש לשמיים, צריכים רגליים באדמה. אנחנו לא יודעים אם הגענו לשער המ"ט. התקופה המדממת בתולדות הסכסוך עלולה להיות גרועה עוד יותר. יש אינספור דוגמאות עולמיות לעניין. חלקן ממש בשכנות אלינו (לבנון, למשל). ועדיין, אפשר לשאוב תקווה מהעובדה שמשבר עמוק יכול להעיר גם שינוי עמוק לטובה. וצמיחה.
לשם כך נחוצה עבודה, נחוצות רגליים וידיים מתפללות, נחוצה תכנית וכיוון. רגע אחרי האסיפה הכללית של קול רבני לזכויות אדם ולפני ימי הזיכרון והעצמאות, אני גאה לומר שיש לנו כאלה. הלוואי שהיה הרבה יותר (כולנו חייבים לעבוד קשה על מנת לעשות את זה), אבל הוכחנו ביתר שאת מאז השבעה באוקטובר שיש לנו מצפן ומצפון, ויש לנו כוחות אדירים של עשייה.
יום הזיכרון הנוכחי יהיה למשפחתי ולקהילתי יום נורא במיוחד. ברגעים אלו אני לא יודע עדיין האם נשיר את שיר השלום. הוא בכל מקרה לא יינשא על גבול עזה, אלא בבאר שבע. אנחנו בגלות. יש לנו חברות וחברים חטופים בעזה (חלקם מתנדבי הארגון בעבר). יש לנו מאות חברות וחברים שקיפחו את חייהם והמשפחות האבלות בתוכנו. כשאנחנו נושאים עיניים אל מעבר לגבול, אנחנו רואים עשרות אלפי אזרחים הרוגים ופצועים, רעב והרס נוראיים. והכל בשמנו.
אנחנו מתעקשים שהמלחמה והמאבק איננו בין יהודים לערבים, בין פלסטינים לציונים, אלא בין שני מחנות אחרים: כל מי שמחויבים לערכים של זכויות אדם, שלום, שוויון וצדק, למול כל מי שמאמינים רק באלימות ובכוח, שבטוחים שאלוהים לצידם ושהדרך היחידה היא לספח, להשמיד, להרוג ולאבד.
בכל דור ודור ראוי שנראה את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, כאילו היינו בעבדות ובשקיעה ביאוש ובמ"ט שערי טומאה. ראוי שנראה את עצמנו כאילו צלקות הרדיפות, המלחמות והשעבוד על בשרנו - של העם היהודי ושל האנושות כולה. יציאת מצרים נשאה בשורה של שחרור לכלל האנושות. העם הנבחר הוא העם המשחרר.
הקריאה הלאומית בעיניים כאלה איננה "טרלול" רדיקלי. היא נסמכת על חזון הנביאים ועל מגילת העצמאות, שאנחנו מלמדים מדי שנה בעשרות מכינות. ראוי שלפחות פעם בשנה נקרא את החזון המשותף שלנו, כולל הקריאות המהדהדות של פסקאות 16 ו-17, בימים ההם בזמן הזה:
"אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו."
(ההכרזה על הקמת מדינת ישראל)
בתפילה לחגיגה משותפת של יהודים וערבים בין הנהר לים, עִם ישראל משגשגת לצד פלסטין עצמאית ופורחת (או כל מודל פוליטי שנבחר. הארגון שלנו עסוק במאבק בהפרות זכויות אדם ובכיבוש ולא במודל הפוליטי). אני מאמין!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אבי דבוש הוא מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם". תלמיד רבנות בבית המדרש לרבנות ישראלית. אבא לשניים. מחבר הספר "מרד הפריפריות". היה בביתו בנירים בעת התקפת החמאס ב7.10. מפונה עם משפחתו לבאר שבע.