פסח מגיע ועימו ליל הסדר והקריאה בהגדה. במשפחות רבות נשאלת השאלה, לקרוא את הכול? מותר לדלג? אפשר לשנות? לא אעסוק בשאלות הללו מהזווית של ״נו, מתי כבר מגיעים לאוכל?״ זו שאלה שאני לא מזלזל בה הנובעת מכך שהטקסט שבמקורו היה רלבנטי הפך לסגור ולא נגיש והקריאה בו הפכה למטלה טרחנית.
השאלה של אם מותר לנו לדלג או לשנות נובעת לא מתחושת השיעמום או חוסר הנוחיות שלנו וגם לא מרמת המחויבות ההלכתית או המסורתית שלנו, אלא בעצם ההבנה המהותית של הטקסט. או במילים אחרות - מה בעצם מבקשת מאיתנו ההגדה?
הטענה שלי היא כי המסר הפנימי של ההגדה לא רק מתיר לנו לשנות, אלא הפורמט החדשני שיצרו חז״ל, יצר מבנה ספרותי שהשינוי הוא נקודת המוצא והליבה שלו. לא ניתן להבין את ההגדה בלי להבין את התביעה שלה לשינוי.
יש מי שמתייחסים אל ההגדה כאל חוברת מקורות. סוג של אנטולוגיה שנערכה על ידי חז״ל, ומתוך כך ניתן להמשיך להוציא ולהכניס ממנה מקורות וטקסטים שונים. אני אינני חושב כך. לדעתי מדובר בטקסט מהודק בעל היגיון פנימי משלו, אך זהו היגיון דינמי מאד המאפשר תנועה חשיבתית/ רעיונית ובעקבות כך מבנית וטקסטואלית. אם הייתי רוצה להגדיר את ההגדה הייתי תופס אותה כמערך פעילות חינוכית חוויתית.
כדי לספר את סיפור יציאת מצריים אין צורך בהגדה. הפרקים הראשונים בספר שמות עושים את העבודה מצוין. סיפור מאורגן עם התחלה אמצע וסוף, מסופר בעברית בהירה ויפהפייה שגם אחרי שלושת אלפים שנה היא נגישה ומובנת, מובלת על ידי גיבור כריזמטי אותו אנו מכירים מרגע הולדתו, התבגרותו והפיכתו למנהיג.
במקום הסיפור הזה, אנחנו מקבלים קובץ קטעים מבולגן, בשתי שפות שונות, עלילה שלא ממש קיימת, הכל תוך כדי אכילה של מאכלים שונים, שתיית אלכוהול, שאילת שאלות, הטפת יין, הרמה והורדת קערות, כרפסים… המהומה רבה (ולא ממש מובנת).
הבה וניקח צעד שניים אחורה כדי להבין את ההיגיון שבאנדרלמוסיה הזו. תקופת יצירת ההגדה- התקופה שאחרי החורבן, היא גם התקופה בה חרב חג הפסח. חז״ל מתמודדים עם מציאות בה המעשה המרכזי של החג, העלייה לבית המקדש לירושלים ואכילת קורבן הפסח בו, בלתי אפשרית יותר. לחז״ל לא הייתה אידיאולוגיה של שינוי, השינוי היה כורח שנכפה עלייהם. אין מקדש, אין קורבן, מה עושים? חייבים להמציא את החג מחדש. (כפי שלא הייתה להם בררה אלא להמציא את היהדות מחדש). מתוך המצוקה הזו הם מפתחים גישה חדשה, רדיקלית של שינוי ההופך מכורח למנוע התפתחות.
את הטקסט שנותר בידיהם מספר שמות יכלו לתעל לשני מקומות אפשריים שונים. או לבית המדרש למטרת לימוד, או לבית הכנסת למטרת תפילה. הם החליטו שלא לעשות לא זאת ולא זאת. הוחלט לשים על השולחן ארוחה משפחתית. של כולם, גברים, נשים, וילדים. מלומדים ועמי ארצות. רחוקים וקרובים. בפורמט הזה, קריאה של פרק א וב׳ בספר שמות, לא נראתה כעושה את העבודה. הסיפור כבר לא היה רק הסיפור ההיסטורי של יציאת מצרים. דברים חדשים משכו את תשומת ליבם. למשל התחושות שלהם ביחס לסיפור כאן ועכשיו. הרלבנטיות של הסיפור לחיים של אחרי החורבן, לא רק התרפקות של היזכרות/
׳בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מצרים׳ היא הצהרה שלא מתייחסת אל העבר אלא אל ההווה. האתגר הוא לא רק מעשה תודעתי של היזכרות אלא למשל מעשה פיזי של אכילה. אכילה שיכולה להיות סימבולית (מרור) או ממש הזדהות דרך הקיבה (מצה) או שילוב רדיקלי של ארוחה משפחתית שלמה (שולחן עורך) וכל זאת במסגרת של שתיית כמות יין המובילה את הלוקחים חלק בטקס בסופו של דבר למצב שלימוד או תפילה רציניים אינם אפשריים. המערך הזה עלינו לזכור הוא עדיין המסגרת. לא המהות. היה צורך בהצגה של ריטואל חדש כדי להציג אותה, את התפיסה החדשה.
אניח בצד את ההוצאה המכוונת של משה מההגדה. מהלך נועז (ואפילו חוצפני) שניסה לקדם את העמדה כי עם ישראל אינו זקוק למתווכים בינו לבין הקדוש ברוך הוא. כל אותם משיחים בעיני עצמם בתקופתם של חז״ל מהווים הפרעה לקשר הישיר והאותנטי שצריך להתקיים בין האל לעמו. ההדרה של משה אמנם מסבירה את הצורך לפרק את הטקסט התנכי ולהציג גרסה חדשה שלו, אך במקרה הזה גרסת ׳הגזור והדבק׳ החדשה של חז״ל מציבה פיתרון טכני לבעיה פוליטית של זמנם. אני חושב שהמבנה החדש שייצרו נובע מצורך עמוק הרבה יותר.
חז״ל בונים טקסט כמעט ארס-פואטי בו הם ככותבים משלבים את עצמם כגיבוריו הספרותיים. הם שואלים את עצמם, ודנים בינם לבין עצמם כחלק מהטקסט כיצד עלייהם לספר ביציאת מצרים. נקודת המוצא היא גם אישית וגם עכשווית.
חז״ל מכניסים לתוך ההגדה את אחד השינויים החשובים שהציבו במרכז השיטה שלהם - תרבות המחלוקת. הוויכוח, אי ההסכמה, ההחלטה על פי דעת הרוב והבאת דעת המיעוט והתחשבות בו.
הם לא רק משתמשים במקורות קיימים אלא מחברים חדשים. טקסטים כמו מה נשתנה, כלומר מצהירים שלא מדובר בליל זיכרון אלא בלילה של שינוי. הם מציגים ארבע תפיסות חינוכיות שונות כלפי ארבעה טיפוסי תלמידים שונים, כלומר קוראים תיגר על תפיסה אורתודוכסית (תפיסת הדרך הישרה האחת) ומסבירים כי אותו התוכן לא רק ניתן להעברה בדרכים שונות אלא שומה עליינו להעבירו בדרכים שונות.
הדגש הוא על ״והגדת לבנך״ - כלומר בהעברה של האוטוריטה הדתית לסמכות ההורים. ומתוך כך הטקסט הדתי הקנוני מוצג כטקסט עזר חינוכי למורה/הורה, טקסט שחייב להיות גמיש כדי שיאפשר את הפרשנות האישית של כל הורה והורה בחובת המסירה ולמעשה בחובת הרלבנטיזציה של הסיפור ההיסטורי. במאמר מוסגר יש לומר כי ההגדה לא ״נסגרה״ לאחר שסיימו חז״ל את עבודתם. היא המשיכה להתפתח ולגדול שנים ארוכות לאחר שנאמר בה ׳חסל סידור פסח כהלכתו׳.
הבנו כי לפנינו קבוצה של אנשים שיצרו טקסט שבמהותו השינוי וההתפתחות. איך כל זה מתקשר אלינו? נראה כי מקריאה בהגדה, שעל אף שחז״ל עוסקים רבות בעצמם הרי שהנמענים של החיבור שלהם הם אנחנו. כלומר, האנשים הקוראים את ההגדה עכשיו בכל דור ודור.
לשאלה מה עליינו לעשות, התשובה היא בדיוק מה שחז״ל עשו, להמשיך לפתח את הפורמט, לקחת סיפור מסורתי ולעדכן אותו למציאות של חיינו. מהו ה׳בכל דור ודור׳ שלנו? מהו ה׳מה נשתנה׳ העכשווי שלנו?
אגב יהודים עשו זאת לאורך ההיסטוריה: האנוסים בספרד, אסירי ציון ברוסיה הסובייטית, יהודים במחנות ריכוז ובגטאות בתקופת השואה, כולם הבינו את ההגדה כריטואל שמתייחס למצבם העשוק עכשיו, ועושה זאת דרך השימוש ההיסטורי בסיפור ההתהוות של העם ביציאתו מעבדות חרות.
לצערנו, גם היום אין צורך להתאמץ יותר מידי כדי לערוך את ההתאמה של ההגדה אלינו עכשיו. בליל הסדר נודדות מחשבותינו לא אל עם העברים הקדום הנאנק תחת עול הנוגשים במצרים לפני שלושת אלפים שנה, אלא אל אחינו החטופים בעזה הנמצאים במצב של עבדות נוראה.
כשאנשי קול רבני לזכויות אדם מנסים להשמיע את קולם של פלסטינים חסרי הגנה וחפים מפשע שמתנחלים מתעמרים בהם כחלק מהריטואל הדתי, זוהי איננה ״הדבקה״ מודרנית המנסה לאלץ את הטקסט לפוליטיקה של ימינו. הקריאה לצאת מן החושך לאור היא הקריאה האותנטית של ההגדה המחפשת את העשוקים בזמן הזה , במקום הזה.
אם עדיין יש ילדים בדרום מזרח אסיה במפעלים המייצרים נעלי מותגים, ההגדה של פסח קוראת לנו לצאת ולמנוע בכל כוחנו עבדות ילדים. לא באזכור כללי בשולי הדברים אלא ביצירת מרחב לשילוב טקסטים רלבנטיים אל תוך הריטואל. המשנים, המוסיפים והמדלגים מכיוונים שונים אינם עורכים בהגדה רפורמה אלא מבינים לעומק את הפן המסורתי שבה, את הדיון שחייב להיערך סביב שולחן האוכל בתוספות ובשינויים הללו.
השאיפה לחרות איננה זיכרון היסטורי. העבדות איננה דיון אינטלקטואלי, סדר הפסח הוא אירוע חינוכי משפחתי חי וחיוני ומגיב לסביבתו. שמירת המסורת היא שילוב מתמיד של שינוי. המבט אחורה מצווה עליינו להביט קדימה כדי להציל עני מחזק ממנו, אביון מגוזלו.
ליל הסדר הוא זמן משפחתי שמח בו נוכחים משתתפים מגילאים שונים, תפיסות שונות ורמות ידע ומעורבות שונות. זהו האתגר שהציבו חז״ל כשמיקמו את ריטואל ההיזכרות בהיווצרותו של עם ושל מאבקו לחרות, בתוך החיים עצמם, לא באיזה יום עיון מנותק מהיומיום.
זהו גם האתגר שלנו, להפוך את הקריאה בהגדה לרלבנטית ולערכית בתוך הבוקה והמבולקה המשפחתית. ללכת בדרכה של ההגדה ו למשל להבין כי אקטיביזם ורדיפת צדק, לא צריכים להיות נחלת משוגעים לדבר אלא מונגשים לכולם.
לאחרונה הוצאתי ספר לבני נוער בשם ׳שומרי ההגדה והפולשים מן המחר׳ המספר על מסע הרפתקאות בתוך עולם של בינה מלאכותית ומציאות וירטואלית שהוא עולם ההגדה של פסח, מסע שבו נבחנת השאלה של מסורת מול שינוי בצורה חדה מאד. בפודקאסט ׳כנפי רוח׳ אני והרבה פרופסור דליה מרקס מתווכחים בשני הפרקים האחרונים על משמעותה של ההגדה עבורנו (ואיננו מסכימים ביננו). מהשאני מנסה לעשות הוא לא לקחת חלק באקט פרשני, אלא להמשיך וללכת לאור הציווי העולה מתוך ההגדה - להמשיך ולכתוב אותה.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דן פרת, רב רפורמי, מתגורר בחיפה. הוא ניהל את אגף התרבות בעיריית חיפה, והיה מנכ"ל תעשידע, העמותה החינוכית לקידום החינוך בעולם טכנולוגי משתנה וקרן סטף ורטהיימר לחינוך ליצירה ויזמות לתעשייה. בימים אלו יוצא לאור ספרו החדש, ספר נוער בשם ׳שומרי ההגדה והפולשים מן המחר׳ המספר על מסע הרפתקאות בתוך עולם של בינה מלאכותית ומציאות וירטואלית שהוא עולם ההגדה של פסח. דן גם יוצר ומגיש את הפודקסאט 'כנפי רוח' יחד עם הרבה הפרופ' דליה מרקס.
השאלה של אם מותר לנו לדלג או לשנות נובעת לא מתחושת השיעמום או חוסר הנוחיות שלנו וגם לא מרמת המחויבות ההלכתית או המסורתית שלנו, אלא בעצם ההבנה המהותית של הטקסט. או במילים אחרות - מה בעצם מבקשת מאיתנו ההגדה?
הטענה שלי היא כי המסר הפנימי של ההגדה לא רק מתיר לנו לשנות, אלא הפורמט החדשני שיצרו חז״ל, יצר מבנה ספרותי שהשינוי הוא נקודת המוצא והליבה שלו. לא ניתן להבין את ההגדה בלי להבין את התביעה שלה לשינוי.
יש מי שמתייחסים אל ההגדה כאל חוברת מקורות. סוג של אנטולוגיה שנערכה על ידי חז״ל, ומתוך כך ניתן להמשיך להוציא ולהכניס ממנה מקורות וטקסטים שונים. אני אינני חושב כך. לדעתי מדובר בטקסט מהודק בעל היגיון פנימי משלו, אך זהו היגיון דינמי מאד המאפשר תנועה חשיבתית/ רעיונית ובעקבות כך מבנית וטקסטואלית. אם הייתי רוצה להגדיר את ההגדה הייתי תופס אותה כמערך פעילות חינוכית חוויתית.
כדי לספר את סיפור יציאת מצריים אין צורך בהגדה. הפרקים הראשונים בספר שמות עושים את העבודה מצוין. סיפור מאורגן עם התחלה אמצע וסוף, מסופר בעברית בהירה ויפהפייה שגם אחרי שלושת אלפים שנה היא נגישה ומובנת, מובלת על ידי גיבור כריזמטי אותו אנו מכירים מרגע הולדתו, התבגרותו והפיכתו למנהיג.
במקום הסיפור הזה, אנחנו מקבלים קובץ קטעים מבולגן, בשתי שפות שונות, עלילה שלא ממש קיימת, הכל תוך כדי אכילה של מאכלים שונים, שתיית אלכוהול, שאילת שאלות, הטפת יין, הרמה והורדת קערות, כרפסים… המהומה רבה (ולא ממש מובנת).
הבה וניקח צעד שניים אחורה כדי להבין את ההיגיון שבאנדרלמוסיה הזו. תקופת יצירת ההגדה- התקופה שאחרי החורבן, היא גם התקופה בה חרב חג הפסח. חז״ל מתמודדים עם מציאות בה המעשה המרכזי של החג, העלייה לבית המקדש לירושלים ואכילת קורבן הפסח בו, בלתי אפשרית יותר. לחז״ל לא הייתה אידיאולוגיה של שינוי, השינוי היה כורח שנכפה עלייהם. אין מקדש, אין קורבן, מה עושים? חייבים להמציא את החג מחדש. (כפי שלא הייתה להם בררה אלא להמציא את היהדות מחדש). מתוך המצוקה הזו הם מפתחים גישה חדשה, רדיקלית של שינוי ההופך מכורח למנוע התפתחות.
את הטקסט שנותר בידיהם מספר שמות יכלו לתעל לשני מקומות אפשריים שונים. או לבית המדרש למטרת לימוד, או לבית הכנסת למטרת תפילה. הם החליטו שלא לעשות לא זאת ולא זאת. הוחלט לשים על השולחן ארוחה משפחתית. של כולם, גברים, נשים, וילדים. מלומדים ועמי ארצות. רחוקים וקרובים. בפורמט הזה, קריאה של פרק א וב׳ בספר שמות, לא נראתה כעושה את העבודה. הסיפור כבר לא היה רק הסיפור ההיסטורי של יציאת מצרים. דברים חדשים משכו את תשומת ליבם. למשל התחושות שלהם ביחס לסיפור כאן ועכשיו. הרלבנטיות של הסיפור לחיים של אחרי החורבן, לא רק התרפקות של היזכרות/
׳בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מצרים׳ היא הצהרה שלא מתייחסת אל העבר אלא אל ההווה. האתגר הוא לא רק מעשה תודעתי של היזכרות אלא למשל מעשה פיזי של אכילה. אכילה שיכולה להיות סימבולית (מרור) או ממש הזדהות דרך הקיבה (מצה) או שילוב רדיקלי של ארוחה משפחתית שלמה (שולחן עורך) וכל זאת במסגרת של שתיית כמות יין המובילה את הלוקחים חלק בטקס בסופו של דבר למצב שלימוד או תפילה רציניים אינם אפשריים. המערך הזה עלינו לזכור הוא עדיין המסגרת. לא המהות. היה צורך בהצגה של ריטואל חדש כדי להציג אותה, את התפיסה החדשה.
אניח בצד את ההוצאה המכוונת של משה מההגדה. מהלך נועז (ואפילו חוצפני) שניסה לקדם את העמדה כי עם ישראל אינו זקוק למתווכים בינו לבין הקדוש ברוך הוא. כל אותם משיחים בעיני עצמם בתקופתם של חז״ל מהווים הפרעה לקשר הישיר והאותנטי שצריך להתקיים בין האל לעמו. ההדרה של משה אמנם מסבירה את הצורך לפרק את הטקסט התנכי ולהציג גרסה חדשה שלו, אך במקרה הזה גרסת ׳הגזור והדבק׳ החדשה של חז״ל מציבה פיתרון טכני לבעיה פוליטית של זמנם. אני חושב שהמבנה החדש שייצרו נובע מצורך עמוק הרבה יותר.
חז״ל בונים טקסט כמעט ארס-פואטי בו הם ככותבים משלבים את עצמם כגיבוריו הספרותיים. הם שואלים את עצמם, ודנים בינם לבין עצמם כחלק מהטקסט כיצד עלייהם לספר ביציאת מצרים. נקודת המוצא היא גם אישית וגם עכשווית.
חז״ל מכניסים לתוך ההגדה את אחד השינויים החשובים שהציבו במרכז השיטה שלהם - תרבות המחלוקת. הוויכוח, אי ההסכמה, ההחלטה על פי דעת הרוב והבאת דעת המיעוט והתחשבות בו.
הם לא רק משתמשים במקורות קיימים אלא מחברים חדשים. טקסטים כמו מה נשתנה, כלומר מצהירים שלא מדובר בליל זיכרון אלא בלילה של שינוי. הם מציגים ארבע תפיסות חינוכיות שונות כלפי ארבעה טיפוסי תלמידים שונים, כלומר קוראים תיגר על תפיסה אורתודוכסית (תפיסת הדרך הישרה האחת) ומסבירים כי אותו התוכן לא רק ניתן להעברה בדרכים שונות אלא שומה עליינו להעבירו בדרכים שונות.
הדגש הוא על ״והגדת לבנך״ - כלומר בהעברה של האוטוריטה הדתית לסמכות ההורים. ומתוך כך הטקסט הדתי הקנוני מוצג כטקסט עזר חינוכי למורה/הורה, טקסט שחייב להיות גמיש כדי שיאפשר את הפרשנות האישית של כל הורה והורה בחובת המסירה ולמעשה בחובת הרלבנטיזציה של הסיפור ההיסטורי. במאמר מוסגר יש לומר כי ההגדה לא ״נסגרה״ לאחר שסיימו חז״ל את עבודתם. היא המשיכה להתפתח ולגדול שנים ארוכות לאחר שנאמר בה ׳חסל סידור פסח כהלכתו׳.
הבנו כי לפנינו קבוצה של אנשים שיצרו טקסט שבמהותו השינוי וההתפתחות. איך כל זה מתקשר אלינו? נראה כי מקריאה בהגדה, שעל אף שחז״ל עוסקים רבות בעצמם הרי שהנמענים של החיבור שלהם הם אנחנו. כלומר, האנשים הקוראים את ההגדה עכשיו בכל דור ודור.
לשאלה מה עליינו לעשות, התשובה היא בדיוק מה שחז״ל עשו, להמשיך לפתח את הפורמט, לקחת סיפור מסורתי ולעדכן אותו למציאות של חיינו. מהו ה׳בכל דור ודור׳ שלנו? מהו ה׳מה נשתנה׳ העכשווי שלנו?
אגב יהודים עשו זאת לאורך ההיסטוריה: האנוסים בספרד, אסירי ציון ברוסיה הסובייטית, יהודים במחנות ריכוז ובגטאות בתקופת השואה, כולם הבינו את ההגדה כריטואל שמתייחס למצבם העשוק עכשיו, ועושה זאת דרך השימוש ההיסטורי בסיפור ההתהוות של העם ביציאתו מעבדות חרות.
לצערנו, גם היום אין צורך להתאמץ יותר מידי כדי לערוך את ההתאמה של ההגדה אלינו עכשיו. בליל הסדר נודדות מחשבותינו לא אל עם העברים הקדום הנאנק תחת עול הנוגשים במצרים לפני שלושת אלפים שנה, אלא אל אחינו החטופים בעזה הנמצאים במצב של עבדות נוראה.
כשאנשי קול רבני לזכויות אדם מנסים להשמיע את קולם של פלסטינים חסרי הגנה וחפים מפשע שמתנחלים מתעמרים בהם כחלק מהריטואל הדתי, זוהי איננה ״הדבקה״ מודרנית המנסה לאלץ את הטקסט לפוליטיקה של ימינו. הקריאה לצאת מן החושך לאור היא הקריאה האותנטית של ההגדה המחפשת את העשוקים בזמן הזה , במקום הזה.
אם עדיין יש ילדים בדרום מזרח אסיה במפעלים המייצרים נעלי מותגים, ההגדה של פסח קוראת לנו לצאת ולמנוע בכל כוחנו עבדות ילדים. לא באזכור כללי בשולי הדברים אלא ביצירת מרחב לשילוב טקסטים רלבנטיים אל תוך הריטואל. המשנים, המוסיפים והמדלגים מכיוונים שונים אינם עורכים בהגדה רפורמה אלא מבינים לעומק את הפן המסורתי שבה, את הדיון שחייב להיערך סביב שולחן האוכל בתוספות ובשינויים הללו.
השאיפה לחרות איננה זיכרון היסטורי. העבדות איננה דיון אינטלקטואלי, סדר הפסח הוא אירוע חינוכי משפחתי חי וחיוני ומגיב לסביבתו. שמירת המסורת היא שילוב מתמיד של שינוי. המבט אחורה מצווה עליינו להביט קדימה כדי להציל עני מחזק ממנו, אביון מגוזלו.
ליל הסדר הוא זמן משפחתי שמח בו נוכחים משתתפים מגילאים שונים, תפיסות שונות ורמות ידע ומעורבות שונות. זהו האתגר שהציבו חז״ל כשמיקמו את ריטואל ההיזכרות בהיווצרותו של עם ושל מאבקו לחרות, בתוך החיים עצמם, לא באיזה יום עיון מנותק מהיומיום.
זהו גם האתגר שלנו, להפוך את הקריאה בהגדה לרלבנטית ולערכית בתוך הבוקה והמבולקה המשפחתית. ללכת בדרכה של ההגדה ו למשל להבין כי אקטיביזם ורדיפת צדק, לא צריכים להיות נחלת משוגעים לדבר אלא מונגשים לכולם.
לאחרונה הוצאתי ספר לבני נוער בשם ׳שומרי ההגדה והפולשים מן המחר׳ המספר על מסע הרפתקאות בתוך עולם של בינה מלאכותית ומציאות וירטואלית שהוא עולם ההגדה של פסח, מסע שבו נבחנת השאלה של מסורת מול שינוי בצורה חדה מאד. בפודקאסט ׳כנפי רוח׳ אני והרבה פרופסור דליה מרקס מתווכחים בשני הפרקים האחרונים על משמעותה של ההגדה עבורנו (ואיננו מסכימים ביננו). מהשאני מנסה לעשות הוא לא לקחת חלק באקט פרשני, אלא להמשיך וללכת לאור הציווי העולה מתוך ההגדה - להמשיך ולכתוב אותה.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דן פרת, רב רפורמי, מתגורר בחיפה. הוא ניהל את אגף התרבות בעיריית חיפה, והיה מנכ"ל תעשידע, העמותה החינוכית לקידום החינוך בעולם טכנולוגי משתנה וקרן סטף ורטהיימר לחינוך ליצירה ויזמות לתעשייה. בימים אלו יוצא לאור ספרו החדש, ספר נוער בשם ׳שומרי ההגדה והפולשים מן המחר׳ המספר על מסע הרפתקאות בתוך עולם של בינה מלאכותית ומציאות וירטואלית שהוא עולם ההגדה של פסח. דן גם יוצר ומגיש את הפודקסאט 'כנפי רוח' יחד עם הרבה הפרופ' דליה מרקס.