ספר במדבר, על אף שאינו מתהדר בהילה של ספר בראשית או ברגעים הגדולים שמתחוללים בספר שמות, מעניין לא פחות מהם, ובמובנים מסויימים – אף יותר.
יש בו דרמות גדולות, המשקפות בלבול ותסכול של נדודים במדבר – ההכאה בסלע, ההתמודדות עם המרד של אלדד ומידד, בקשתם של בני גד וראובן. אבל באופן שמפתיע אותנו לטובה, לא פעם הדרמה נפתרת באופן יצירתי, שמתוכו מתפתח חוק צודק ונכון יותר.
בתוך קורות העם במדבר משתלבים חוקים ודינים רבים. על חלקם שורה אווירה מיסטית לא לגמרי מפוענחת – חוק הנזיר, דין פרה אדומה.
אחד הנושאים העולים בפרשת נשוא הוא סוגיית האישה הסוטה, או ליתר דיוק – מי שנחשדה כסוטה. לעומת מקרים אחרים בספר במדבר, בהם נמצא פתרון יצירתי לבעיות חוקיות וחברתיות, כאן מדובר בדין איום ונורא. זהו טקס מיסטי אלים ומשפיל, שכל מטרתו להוכיח האם אכן נעשתה כאן עבירה. שוב, נדגיש – לא מדובר בעונש למי שחטאה, אלא בטקס שכל מטרתו להוכיח האם בכלל נעשה חטא:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל." (במדבר ה' יא-יב)
ובהמשך:
"וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה." (שם, יד)
רוח קנאה. זו המוטיבציה לטקס המתואר על פני 21 פסוקים. טקס שכל-כולו נועד להרגיע רוח-קנאה זו. טקס המתפתח ומתפרש על פני מסכת שלמה במשנה, ובהמשך – בתלמודים. טקס נורא.
בקהילות ליבראליות רבות מעדיפים לדלג על הפסוקים האלה. ממילא לרוב איננו קוראים פרשה שלמה, אז למה דווקא לקרוא את זה? אין צורך. זה מרגיז ומביך, נדלג. מביך שטקס כזה הוא חלק מן המסורת שלנו. אבל זה מביך גם מפני שיש בטקס הזה השתקפות של הרגשות האפלים ביותר שלנו.
מסכת סוכה (נג ע"ב) בתלמוד מתרצת את הטקס כטקס שמטרתו להשכין שלום בין בני הזוג:
"לעשות שלום בין איש לאשתו. אמרה תורה, שְמי שנכתב בקדושה, ימחה על המים."
הנה, אפילו אלוהים מוחל על כבודו – השם המפורש נכתב על מגילה המוכנסת לתוך המים המאררים, נמחה מן המגילה, והאישה נדרשת לשתות מים אלה, המעורבבים גם בעפר משכן-ה'. והאלוהים לא כועס ששמו יימחה מן המים! הכל הוא מוכן לעשות, אלוהים, כדי להשכין שלום!
באמת? מדוע לא קבעה התורה, למשל, טקס חלופי, המופעל על האיש הקנאי, כדי להוציא את רוח הקנאה ממנו?
יש הסבורים כי מבחן הסוטה נועד להפחיד את הבעל, להרתיע אותו מלעבור את ההשפלה הפומבית. כן כן. הוא זה שעובר השפלה פומבית, אליבא דֶגישה זו. אולם בפועל, כמובן, ההרתעה היא קודם כל כנגד הנשים. כך כתבה הסופרת תמר רותם באתר 929 על חוויותיה כנערה:
"אימת מוות מפני הצפוי לנו, כלות ונשים נשואות לעתיד לבוא, נפלה עלינו. ולמרות השמחה הגדולה על שחרב בית המקדש שהשתררה בקרבנו – שהרי משחרב, אולי לא יכעסו עלינו, לא יפרעו את שערותינו, לא יכונו, לא יקללו אותנו, לא יצוו עלינו לשתות את המים המרים, לא יסירו את תכשיטינו, ירכנו או רחמינו לא יפלו, בטננו לא תצבה – לא יכולנו להירדם.
צמותינו נפרעו, מחשבות זרות באו לקרבנו. לא אמרנו אמן ואמן."
חבריי וחברותיי, הקנאה קיימת בכולנו. פרשת סוטה היא מראה קשה למקום שאליו הקנאה יכולה לדרדר אותנו בפרטים וכחברה. אני רוצה לקוות שעל אף התיאורים בתורה, במשנה ובתלמוד, מעולם לא בוצע טקס כזה. הלוואי. אני רוצה לקוות שהוא נועד לטלטל את כולנו, גברים כנשים, שנשתלט על יצרנו, יצר הקנאה.
ועוד דבר עולה מן הפסוקים: הבעייתיות שבהתנהלות מתוך חשד. גם החשדנות, כמו הקנאה, לא מקדמת אותנו. חשדנות מובילה לכעס ומרמור, לשנאה, לאלימות. אותה אלימות המוצגת בפרשה.
לא על רגשות הרסניים כאלה אנחנו רוצות ורוצים לבסס את מערכות היחסים שלנו, את החברה שלנו. במקום קנאה, בואו נתנהל מתוך נדיבות וחמלה. במקום חשדנות, הבה נחנך את עצמנו לאמון בטוב שבכל אדם.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה גליה סדן היא רבה בקהילת בית דניאל בתל אביב ואם בית הדין הרפורמי.
יש בו דרמות גדולות, המשקפות בלבול ותסכול של נדודים במדבר – ההכאה בסלע, ההתמודדות עם המרד של אלדד ומידד, בקשתם של בני גד וראובן. אבל באופן שמפתיע אותנו לטובה, לא פעם הדרמה נפתרת באופן יצירתי, שמתוכו מתפתח חוק צודק ונכון יותר.
בתוך קורות העם במדבר משתלבים חוקים ודינים רבים. על חלקם שורה אווירה מיסטית לא לגמרי מפוענחת – חוק הנזיר, דין פרה אדומה.
אחד הנושאים העולים בפרשת נשוא הוא סוגיית האישה הסוטה, או ליתר דיוק – מי שנחשדה כסוטה. לעומת מקרים אחרים בספר במדבר, בהם נמצא פתרון יצירתי לבעיות חוקיות וחברתיות, כאן מדובר בדין איום ונורא. זהו טקס מיסטי אלים ומשפיל, שכל מטרתו להוכיח האם אכן נעשתה כאן עבירה. שוב, נדגיש – לא מדובר בעונש למי שחטאה, אלא בטקס שכל מטרתו להוכיח האם בכלל נעשה חטא:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל." (במדבר ה' יא-יב)
ובהמשך:
"וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה." (שם, יד)
רוח קנאה. זו המוטיבציה לטקס המתואר על פני 21 פסוקים. טקס שכל-כולו נועד להרגיע רוח-קנאה זו. טקס המתפתח ומתפרש על פני מסכת שלמה במשנה, ובהמשך – בתלמודים. טקס נורא.
בקהילות ליבראליות רבות מעדיפים לדלג על הפסוקים האלה. ממילא לרוב איננו קוראים פרשה שלמה, אז למה דווקא לקרוא את זה? אין צורך. זה מרגיז ומביך, נדלג. מביך שטקס כזה הוא חלק מן המסורת שלנו. אבל זה מביך גם מפני שיש בטקס הזה השתקפות של הרגשות האפלים ביותר שלנו.
מסכת סוכה (נג ע"ב) בתלמוד מתרצת את הטקס כטקס שמטרתו להשכין שלום בין בני הזוג:
"לעשות שלום בין איש לאשתו. אמרה תורה, שְמי שנכתב בקדושה, ימחה על המים."
הנה, אפילו אלוהים מוחל על כבודו – השם המפורש נכתב על מגילה המוכנסת לתוך המים המאררים, נמחה מן המגילה, והאישה נדרשת לשתות מים אלה, המעורבבים גם בעפר משכן-ה'. והאלוהים לא כועס ששמו יימחה מן המים! הכל הוא מוכן לעשות, אלוהים, כדי להשכין שלום!
באמת? מדוע לא קבעה התורה, למשל, טקס חלופי, המופעל על האיש הקנאי, כדי להוציא את רוח הקנאה ממנו?
יש הסבורים כי מבחן הסוטה נועד להפחיד את הבעל, להרתיע אותו מלעבור את ההשפלה הפומבית. כן כן. הוא זה שעובר השפלה פומבית, אליבא דֶגישה זו. אולם בפועל, כמובן, ההרתעה היא קודם כל כנגד הנשים. כך כתבה הסופרת תמר רותם באתר 929 על חוויותיה כנערה:
"אימת מוות מפני הצפוי לנו, כלות ונשים נשואות לעתיד לבוא, נפלה עלינו. ולמרות השמחה הגדולה על שחרב בית המקדש שהשתררה בקרבנו – שהרי משחרב, אולי לא יכעסו עלינו, לא יפרעו את שערותינו, לא יכונו, לא יקללו אותנו, לא יצוו עלינו לשתות את המים המרים, לא יסירו את תכשיטינו, ירכנו או רחמינו לא יפלו, בטננו לא תצבה – לא יכולנו להירדם.
צמותינו נפרעו, מחשבות זרות באו לקרבנו. לא אמרנו אמן ואמן."
חבריי וחברותיי, הקנאה קיימת בכולנו. פרשת סוטה היא מראה קשה למקום שאליו הקנאה יכולה לדרדר אותנו בפרטים וכחברה. אני רוצה לקוות שעל אף התיאורים בתורה, במשנה ובתלמוד, מעולם לא בוצע טקס כזה. הלוואי. אני רוצה לקוות שהוא נועד לטלטל את כולנו, גברים כנשים, שנשתלט על יצרנו, יצר הקנאה.
ועוד דבר עולה מן הפסוקים: הבעייתיות שבהתנהלות מתוך חשד. גם החשדנות, כמו הקנאה, לא מקדמת אותנו. חשדנות מובילה לכעס ומרמור, לשנאה, לאלימות. אותה אלימות המוצגת בפרשה.
לא על רגשות הרסניים כאלה אנחנו רוצות ורוצים לבסס את מערכות היחסים שלנו, את החברה שלנו. במקום קנאה, בואו נתנהל מתוך נדיבות וחמלה. במקום חשדנות, הבה נחנך את עצמנו לאמון בטוב שבכל אדם.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה גליה סדן היא רבה בקהילת בית דניאל בתל אביב ואם בית הדין הרפורמי.