פרשת יתרו מביאה את סיפורה של התגלות האל לחברה האנושית. ולצידו, באורח השזור בו לבלי התר, את ההתמודדות עם דמותו האנושית של משה, מנהיג העם והנביא. שני מישורים אלה כרוכים זה בזה מראשית הדרך. כבר למראה הנס של חציית הים והגאולה המלאה מעבדות מצרים, הייתה תגובת העם הנלהבת: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). במעמד הסנה חרד משה שמא העם לא יאמין לו (שמות ד, א). עתה הם מאמינים בו ממש כשם שהם מאמינים באלוהיו. שני מישורי אמונה אלה מתערבבים באורח מסוכן שהמחיר עליו עוד ייגבה בהמשך הדרך. עירוב תחומים זה הוא שיוביל לטרגדיה המגולמת במעשה העגל, לנוכח היעדרותו הממושכת של משה. תחושת היתמות של העם נביאה אותו לתבוע מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). היעדרו של האיש מוביל לדרישה 'לעשות' אלוהים. מכאן קצרה מאוד הדרך לריקוד האקסטטי לנוכח העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לא, ד). העגל ולא ה'; העגל ולא המנהיג.
בין לבין, בין האקסטזה האמונית למראה הנס לאקסטזה הנלהבת למראה העגל, מבטאת פרשת יתרו שתי אמירות רבות משמעות על מנהיגותו של משה ועל מנהיגות בכלל. יתרו, המנהיג הנוכרי וחותנו של משה שעל שמו תיקרא הפרשה, יודע להוכיח את חתנו, שדרכו צלחה עד כה באורח מזהיר, שהתנהלותו כשופט יחיד אינה בסיס לחיי חברה ומשפט בני קיימא. אם ימשיך כך "יִבּוֹל" משה ויבּול העם. חברה זקוקה למערכת משפט שיש בה סדר, ריבוי קולות, היררכיה וביקורת. בלעדיה לא יהיה קיום לגאולה המופלאה וליציאה לחירות. רק אם יימצאו בין כל עדות העם, שבטיו ושדרותיו "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא) שייטלו על עצמם תפקידי הנהגה, יהיה העם נכון לאתגרי הקיום. בדברים אלה מובע הבסיס העתיק הראשון לרעיון הפרדת רשויות, כינון מערכת משפט עצמאית וחזקה. מנהיג ושופט נבחן דווקא ביכולת לחלוק מסמכותו, בהכרה בערך החיוני של ריבוי הקולות והשבטים, הדעות והכיוונים.
אך משה אינו רק מנהיג ושופט. הוא גם איש הרוח. ככזה דווקא התייצבותו האישית היא החיונית. לנוכח עוצמת ההתגלות בהר סיני תובע ממנו העם להתייצב בינם לבין האל, לקבל במישרין את דבר האל, ולהביאו אליהם.
ואכן, "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, יח). פרשנות חז"ל רואה ברגע זה את תחילתה של הנבואה. מכאן ואילך הנביא הוא המתייצב נוכח אלוהים. מכוח העזתו זו עשוי העם ללמוד מהו דבר האל הקורא אליו, מהו הצו שעליו להכריע אם יקיים אם לאו.
עיצוב מערכת השופטים הייתה הרגע המכונן של המדינה העברית; הרגע שבו משה ניגש אל הערפל הוא רגע כינונה של התרבות היהודית, הרגע שבו נזרע הזרע שממנו תצמח התורה, זו שבכתב וזו שבעל פה, זו שנמסרה לנו מדור דור, וזו שאנו כותבים במעשינו ובהכרעותינו בכל דור ודור. שני אלה הם היבטי המנהיגות וההובלה החיוניים לנו כדי לקומם את החברה הישראלית המרוסקת. אנו זקוקים נואשות לשיקומה וחיזוקה של תרבות דמוקרטית שתכונן אחריות חברתית, שותפות ושוויון; שתעמוד על החלפת ההנהגה הכושלת והמכשילה ב"אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". ובה בעת, חיוני לרוחנו ולחיינו עוז רוחם של יחידים ויחידות שיהינו לגשת אל הערפל אשר שם האלוהים, לכונן מחדש את תורת ישראל, שלא יירתעו מטיפוס על ההר, שיכוננו לנו מחדש ברית שלום ואמת עם אלוהים ואדם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב הפרופ' יהוידע עמיר עומד בראש בית המדרש לרבנות ליברלית (רפורמית) על שם הרבה רגינה יונאס בפוטסדם, גרמניה. הוא פרופ' (אמריטוס) למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג', רב רפורמי ותאולוג. עמד בראש מועצת הרבנות המתקדמת בישראל והיה חבר הוועד המנהל של קול רבני. ספרו "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" ראה אור בשנת 2009.
בין לבין, בין האקסטזה האמונית למראה הנס לאקסטזה הנלהבת למראה העגל, מבטאת פרשת יתרו שתי אמירות רבות משמעות על מנהיגותו של משה ועל מנהיגות בכלל. יתרו, המנהיג הנוכרי וחותנו של משה שעל שמו תיקרא הפרשה, יודע להוכיח את חתנו, שדרכו צלחה עד כה באורח מזהיר, שהתנהלותו כשופט יחיד אינה בסיס לחיי חברה ומשפט בני קיימא. אם ימשיך כך "יִבּוֹל" משה ויבּול העם. חברה זקוקה למערכת משפט שיש בה סדר, ריבוי קולות, היררכיה וביקורת. בלעדיה לא יהיה קיום לגאולה המופלאה וליציאה לחירות. רק אם יימצאו בין כל עדות העם, שבטיו ושדרותיו "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא) שייטלו על עצמם תפקידי הנהגה, יהיה העם נכון לאתגרי הקיום. בדברים אלה מובע הבסיס העתיק הראשון לרעיון הפרדת רשויות, כינון מערכת משפט עצמאית וחזקה. מנהיג ושופט נבחן דווקא ביכולת לחלוק מסמכותו, בהכרה בערך החיוני של ריבוי הקולות והשבטים, הדעות והכיוונים.
אך משה אינו רק מנהיג ושופט. הוא גם איש הרוח. ככזה דווקא התייצבותו האישית היא החיונית. לנוכח עוצמת ההתגלות בהר סיני תובע ממנו העם להתייצב בינם לבין האל, לקבל במישרין את דבר האל, ולהביאו אליהם.
ואכן, "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שמות כ, יח). פרשנות חז"ל רואה ברגע זה את תחילתה של הנבואה. מכאן ואילך הנביא הוא המתייצב נוכח אלוהים. מכוח העזתו זו עשוי העם ללמוד מהו דבר האל הקורא אליו, מהו הצו שעליו להכריע אם יקיים אם לאו.
עיצוב מערכת השופטים הייתה הרגע המכונן של המדינה העברית; הרגע שבו משה ניגש אל הערפל הוא רגע כינונה של התרבות היהודית, הרגע שבו נזרע הזרע שממנו תצמח התורה, זו שבכתב וזו שבעל פה, זו שנמסרה לנו מדור דור, וזו שאנו כותבים במעשינו ובהכרעותינו בכל דור ודור. שני אלה הם היבטי המנהיגות וההובלה החיוניים לנו כדי לקומם את החברה הישראלית המרוסקת. אנו זקוקים נואשות לשיקומה וחיזוקה של תרבות דמוקרטית שתכונן אחריות חברתית, שותפות ושוויון; שתעמוד על החלפת ההנהגה הכושלת והמכשילה ב"אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". ובה בעת, חיוני לרוחנו ולחיינו עוז רוחם של יחידים ויחידות שיהינו לגשת אל הערפל אשר שם האלוהים, לכונן מחדש את תורת ישראל, שלא יירתעו מטיפוס על ההר, שיכוננו לנו מחדש ברית שלום ואמת עם אלוהים ואדם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב הפרופ' יהוידע עמיר עומד בראש בית המדרש לרבנות ליברלית (רפורמית) על שם הרבה רגינה יונאס בפוטסדם, גרמניה. הוא פרופ' (אמריטוס) למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג', רב רפורמי ותאולוג. עמד בראש מועצת הרבנות המתקדמת בישראל והיה חבר הוועד המנהל של קול רבני. ספרו "קול דממה דקה: מחשבות אמונה וביקורת" ראה אור בשנת 2009.