מחזור הסיפורים הארוך והמורכב ביותר בתורה, סיפורי יוסף ואחיו, מתקרב לסיומו. יהודה, שיזם את מכירת יוסף והתנער מאחריותו כמנהיג טבעי בקרב האחים, לוקח הפעם אחריות על בנימין, האח הצעיר, מתעמת עם המושל המצרי המוזר והקפריזי (יוסף עצמו), ומציע בגבורה את החופש האישי שלו תמורת החופש של בנימין: "וְעַתָּה, יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר, עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו. כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי, פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי" (בראשית, מד, לב-לד). במעשה אצילי זה מתקן יהודה את חטא ההתכחשות לגורלו של יוסף, וחוזר בתשובה מלאה.
אבל לא רק יהודה חוזר בתשובה, גם כל האחים האחרים עושים זאת. פעמיים ניתנת להם ההזדמנות לנטוש את בנימין לגורלו ולחזור לבתיהם, אל נשיהם וילדיהם. שליחו של יוסף אומר להם במפורש שרק האיש שלקח את גביע הכסף נדרש לחזור אל ארמון השליט, ושהם חופשיים לחזור לארצם. אבל הם בוחרים להפקיר את גורלם בידיו של אדוני הארץ הבלתי צפוי, זה שהתעלל בהם מהרגע הראשון והאשים אותם בריגול. זה שזרק אותם לבית הסוהר ואז שחרר אותם בלי כל הסבר, זה שהתעסק להם בשקים גם בפעם הקודמת, הכניס והוציא כל מיני דברים, ועכשיו הוא מאשים אותם באשמת שווא מגוחכת על גניבה.
אז שיהיה ברור, כל האחים יודעים שבנימין לא גנב את הגביע. הם יודעים זאת כיוון שגם הכסף שלהם הוחזר לשקים, וכל אחד מהם יודע על עצמו שהוא לא גנב. אין להם ספק שהמצרי משחק בהם ושאין לדעת מה הוא מתכנן. ולמרות זאת הם מעמיסים את החמורים וחוזרים לגוב האריות. לאחר שכבר יצאו בשלום ונתנה להם הזדמנות לחזור הביתה, הם שוב מסכנים את עצמם ואת עתיד משפחתם, וחוזרים להתעמת מול כוח גדול, מפחיד ובלתי מובן, כיוון שזה הדבר הנכון לעשות.
כל האחים, ובראשם יהודה, נושאים בליבם את אשמת המכירה של יוסף. בזמנו, הם הפקירו אח מטעמי נוחות וקנאה. הם זוכרים את ההשפעה הנוראה שהייתה למעשה הזה על אביהם ועל עצמם. הם מכירים היטב את תחושת האשם הכבדה, והם לא יחזרו על אותה טעות שוב.
ניתן ללמוד הרבה על מנהיגות והנהגה מהדינמיקות בין האחים לבית יעקב. שלושה מועמדים משתתפים במרוץ. ראובן – הבכור ולכן המנהיג הטבעי, מתגלה כלא טוב מספיק. לא בגלל חוסר רצון או נכונות, אלא בגלל חוסר כישרון שגורם לו פעם אחר פעם להציע הצעות חסרות שחר שמתרסקות לו בפנים.
כך כשהציע לזרוק את יוסף לבור כדי להציל אותו מרצח, ולא לקח בחשבון את האפשרות שמישהו יוציא אותו משם וימכור אותו לעבדות.
כך כשהציע לאביו להיות אחראי על שלומו של בנימין במילים: "אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ..." (בראשית, מב, לז), כאילו שזה הגיוני. כך או כך, אף אחד בבית יעקב לא לוקח ברצינות את ראובן, למרות היותו בכור.
מולו, יוסף, הבן האהוב על אביו, בכור האישה האהובה שמתה זה מכבר. הנער הגאוותן שחולם חלומות מלוכה ואין לו מספיק שכל ישר כדי לשמור אותם לעצמו. הצעיר ברוך הכישרונות שמצליח לעלות לכולם על העצבים, וכך מאבד את האפשרות להשפיע. בסופו של דבר הוא יצליח בגדול, במקום אחר עבור עם אחר, אבל לעולם יהיה ה"שליט הזר", גם עבור בני משפחתו.
והשלישי הוא יהודה. הבן הרביעי, שאיננו מחויב על פי מקומו בסדר הלידות במעמד מיוחד, אבל אישיותו הכריזמטית גורמת לכך שכולם יישאו אליו עיינים ויצפו למוצא פיו.
הוא לא רוצה את זה ולא מבקש להנהיג, ולכן הוא שותק ומנסה לא לבלוט. אבל אין עצה ואין תבונה כנגד הגדולה הטבעית. אז הוא מציע למכור את יוסף כדי להציל אותו ממות, "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית, לז, כז). אז הוא בורח מהבית כדי לא לראות באבל של אביו, נושא אישה, מוליד ילדים, מחתן אותם, מאבד שנים מהם, ושוב מנסה להימנע מללכת עד הסוף, ובמקום זה מעגן את כלתו. ודווקא הכלה הזאת מעמתת אותו עם החובה האנושית הבסיסית לקחת אחריות על מעשים ועל מחדלים. הוא עומד בניסיון, לוקח אחריות על תמר ועל ילדיה, ואחר כך לוקח אחריות גם על בנימין. יהודה הוא איש של: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הוא לא מחפש את ההנהגה, אבל זו רודפת אחריו, וכשאין לו ברירה הוא הופך למנהיג ראוי.
כנראה שהמנהיגים הטובים ביותר הם אלו שלא רוצים להיות מנהיגים, אבל הקביעה הזאת כוללת פרדוקס - מלכוד 22. רוב המנהיגים בעולם ובהיסטוריה הם תאבי כוח ורודפי כבוד, ורק בעתות משבר וצער יקומו המוכשרים באמת ויתגייסו לטובת הכלל. כאופטימיסט בלתי נלאה, אני מאמין שאנחנו עומדים כעת בתקופה שכזאת, ושהמנהיגים הבאים שלנו יהיו בני-יהודה שכאלה. חלקם כבר מתייצבים בראש.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב גבי ברזלי בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית. לומד ומלמד תנ"ך ופרשנות, תרבות יהודית משתנה ומתחדשת, ושירים ישראלים. מטייל ומדריך טיולים. פעיל בארגוניי התחדשות יהודית. בוגר אוניברסיטת בר-אילן ובעל תואר דוקטור בפרשנות הקדומה למקרא. מתנדב ופעיל בארגון שב"ל – חינוך לסובלנות בציבור הדתי, ובארגונים חברתיים נוספים. גר במרכז שפירא, נשוי לאסתרק'ה, אב לחמישה וסב לתשעה, כן ירבו.
אבל לא רק יהודה חוזר בתשובה, גם כל האחים האחרים עושים זאת. פעמיים ניתנת להם ההזדמנות לנטוש את בנימין לגורלו ולחזור לבתיהם, אל נשיהם וילדיהם. שליחו של יוסף אומר להם במפורש שרק האיש שלקח את גביע הכסף נדרש לחזור אל ארמון השליט, ושהם חופשיים לחזור לארצם. אבל הם בוחרים להפקיר את גורלם בידיו של אדוני הארץ הבלתי צפוי, זה שהתעלל בהם מהרגע הראשון והאשים אותם בריגול. זה שזרק אותם לבית הסוהר ואז שחרר אותם בלי כל הסבר, זה שהתעסק להם בשקים גם בפעם הקודמת, הכניס והוציא כל מיני דברים, ועכשיו הוא מאשים אותם באשמת שווא מגוחכת על גניבה.
אז שיהיה ברור, כל האחים יודעים שבנימין לא גנב את הגביע. הם יודעים זאת כיוון שגם הכסף שלהם הוחזר לשקים, וכל אחד מהם יודע על עצמו שהוא לא גנב. אין להם ספק שהמצרי משחק בהם ושאין לדעת מה הוא מתכנן. ולמרות זאת הם מעמיסים את החמורים וחוזרים לגוב האריות. לאחר שכבר יצאו בשלום ונתנה להם הזדמנות לחזור הביתה, הם שוב מסכנים את עצמם ואת עתיד משפחתם, וחוזרים להתעמת מול כוח גדול, מפחיד ובלתי מובן, כיוון שזה הדבר הנכון לעשות.
כל האחים, ובראשם יהודה, נושאים בליבם את אשמת המכירה של יוסף. בזמנו, הם הפקירו אח מטעמי נוחות וקנאה. הם זוכרים את ההשפעה הנוראה שהייתה למעשה הזה על אביהם ועל עצמם. הם מכירים היטב את תחושת האשם הכבדה, והם לא יחזרו על אותה טעות שוב.
ניתן ללמוד הרבה על מנהיגות והנהגה מהדינמיקות בין האחים לבית יעקב. שלושה מועמדים משתתפים במרוץ. ראובן – הבכור ולכן המנהיג הטבעי, מתגלה כלא טוב מספיק. לא בגלל חוסר רצון או נכונות, אלא בגלל חוסר כישרון שגורם לו פעם אחר פעם להציע הצעות חסרות שחר שמתרסקות לו בפנים.
כך כשהציע לזרוק את יוסף לבור כדי להציל אותו מרצח, ולא לקח בחשבון את האפשרות שמישהו יוציא אותו משם וימכור אותו לעבדות.
כך כשהציע לאביו להיות אחראי על שלומו של בנימין במילים: "אֶת־שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ..." (בראשית, מב, לז), כאילו שזה הגיוני. כך או כך, אף אחד בבית יעקב לא לוקח ברצינות את ראובן, למרות היותו בכור.
מולו, יוסף, הבן האהוב על אביו, בכור האישה האהובה שמתה זה מכבר. הנער הגאוותן שחולם חלומות מלוכה ואין לו מספיק שכל ישר כדי לשמור אותם לעצמו. הצעיר ברוך הכישרונות שמצליח לעלות לכולם על העצבים, וכך מאבד את האפשרות להשפיע. בסופו של דבר הוא יצליח בגדול, במקום אחר עבור עם אחר, אבל לעולם יהיה ה"שליט הזר", גם עבור בני משפחתו.
והשלישי הוא יהודה. הבן הרביעי, שאיננו מחויב על פי מקומו בסדר הלידות במעמד מיוחד, אבל אישיותו הכריזמטית גורמת לכך שכולם יישאו אליו עיינים ויצפו למוצא פיו.
הוא לא רוצה את זה ולא מבקש להנהיג, ולכן הוא שותק ומנסה לא לבלוט. אבל אין עצה ואין תבונה כנגד הגדולה הטבעית. אז הוא מציע למכור את יוסף כדי להציל אותו ממות, "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית, לז, כז). אז הוא בורח מהבית כדי לא לראות באבל של אביו, נושא אישה, מוליד ילדים, מחתן אותם, מאבד שנים מהם, ושוב מנסה להימנע מללכת עד הסוף, ובמקום זה מעגן את כלתו. ודווקא הכלה הזאת מעמתת אותו עם החובה האנושית הבסיסית לקחת אחריות על מעשים ועל מחדלים. הוא עומד בניסיון, לוקח אחריות על תמר ועל ילדיה, ואחר כך לוקח אחריות גם על בנימין. יהודה הוא איש של: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הוא לא מחפש את ההנהגה, אבל זו רודפת אחריו, וכשאין לו ברירה הוא הופך למנהיג ראוי.
כנראה שהמנהיגים הטובים ביותר הם אלו שלא רוצים להיות מנהיגים, אבל הקביעה הזאת כוללת פרדוקס - מלכוד 22. רוב המנהיגים בעולם ובהיסטוריה הם תאבי כוח ורודפי כבוד, ורק בעתות משבר וצער יקומו המוכשרים באמת ויתגייסו לטובת הכלל. כאופטימיסט בלתי נלאה, אני מאמין שאנחנו עומדים כעת בתקופה שכזאת, ושהמנהיגים הבאים שלנו יהיו בני-יהודה שכאלה. חלקם כבר מתייצבים בראש.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב גבי ברזלי בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית. לומד ומלמד תנ"ך ופרשנות, תרבות יהודית משתנה ומתחדשת, ושירים ישראלים. מטייל ומדריך טיולים. פעיל בארגוניי התחדשות יהודית. בוגר אוניברסיטת בר-אילן ובעל תואר דוקטור בפרשנות הקדומה למקרא. מתנדב ופעיל בארגון שב"ל – חינוך לסובלנות בציבור הדתי, ובארגונים חברתיים נוספים. גר במרכז שפירא, נשוי לאסתרק'ה, אב לחמישה וסב לתשעה, כן ירבו.