פרשת "וָאֵרָא", השנייה בחומש שמות. שוב אני קורא את המילים החוזרות בכל שנה ותוהה: איזה שער הן פותחות למציאות חיינו היהודית-ישראלית הנוכחית? מה גנוז בזיכרון הדורות שרלוונטי לימים אלו, בהם גם לאחר המלחמה הרב-חזיתית הארוכה בתולדותינו, נותרתי – כרבים וטובים סביבי – מטולטל עד עמקי נשמתי, תלוי בין שמיים לארץ?
הטלטלה מלווה בחשש עמוק לדמותה של המנהיגות הישראלית בשעת משבר: האם תדע לקחת אחריות ולערוך חשבון נפש, כדי להתחיל בהליך הריפוי והתיקון ההכרחי לביטחון ילדינו ומדינתנו?
אני נעצר מול המילים הפותחות את הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"(שמות, ו', ב'). האל בוחר לפתוח בשיח שבו הוא מציג עצמו ישירות בגוף ראשון - "אני יהוה". זוהי הצגה המדגישה את ייחודיות הרגע: הופעה בשם המפורש, בשונה מהתגלות ה"אל שדי" לאבות בספר בראשית. פרשנים עמדו על האבחנה כי השם "אל שדי" שיקף הבטחה עתידית, ואילו השם המפורש מסמן את התגשמות הגאולה לעם הנאנק תחת הדיכוי המצרי.
אך כשאני בוחן את הדיאלוג המתמשך בין האל למשה, מתגלה דבר לכאורה מפתיע: גם מול ההבטחה האלוהית לגאולה וליד החזקה, ניתן מקום מרכזי לספק האנושי ולמחשבה החופשית והביקורתית. משה אינו מקבל את הדברים כפשוטם; הוא שוטח בפני האל את הפער המסוכן בין ההבטחה המיסטית לבין המישור הריאלי-היסטורי. הוא שואל את האל לתוצאות הנלוות לעובדת שליחותו ומשימתו: כיצד תתקבל דרישתו אצל הרודן המצרי? מי יבטיח שהעם המדוכא יכיר בסמכותו לאחר שהאל נסתר שנים כה רבות? והאם החזון המהפכני לא יתפרש כמרד המסכן את חיי העם?
נראה כי לא די בתפיסת האלוהות כ"אל שדי" – במובן של אל שדי בו כדי להסיר כל ספק וביקורת. דמותו של משה, עוד טרם ההקדשה בסנה, היא דמות של מנהיג המונע מתוך מקור תוקף פנימי מוסרי. אחד העם, במסה הקלאסית 'משה', אפיין אותו כמי ש"שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק" (אחד העם, 'משה', בתוך על פרשת הדרכים, עמ' רכט-רל). זהו המנהיג שלא התעלם מסבל העברי המוכה, התערב בסכסוך פנימי בין אחים, ופעל כפליט למען בנות מדיין הזרות.
דווקא מודל מנהיגות זה, הבוחר בצדק ובדוגמה אישית, הוא שזוכה לשיח עם האל בשמו המפורש והוא שראוי ללכד את העם אל עבר ברית הייעוד.
מכאן מתחדדת השאלה הקיומית לגבי עתידנו לנוכח המשבר הלאומי. תקוותי היא כי נשכיל לפעול למען צמיחתו של מודל מנהיגותי ישן-חדש. מנהיגות שאינה מסתתרת מאחורי סיסמאות של "אמונה עיוורת", אלא נכונה – בשם מסורת הדורות – לקחת אחריות, לחקור ולשאול על הנסיבות הריאליות שהובילו למחדל ההפקרה הגדול של השבעה באוקטובר.
אנו זקוקים למנהיגות המחויבת לתורת משה: תורה שבה צו החיים מותנה ברדיפת האמת, הצדק והשלום, ובכוחה להוביל את העם להגשמת החזון הציוני והישראלי. כי בנפשנו הדבר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב רגב יעקובוביץ' הוא חבר קיבוץ להבות חביבה. נשוי ואב לארבעה. מורה מחנך ומרצה. ד"ר לפילוסופיה שמתמחה בהגותו של מרטין בובר, בחינוך דיאלוגי ובזהות ותרבות ישראל. רב רפורמי ישראלי. בימים אלו הוא נמצא בעיצומו של קמפיין מימון המונים לשם הוצאת ספרו החדש 'בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים - יומן מסע יהודי-ישראלי', מצורף לינק לתמיכה בפרויקט.
הטלטלה מלווה בחשש עמוק לדמותה של המנהיגות הישראלית בשעת משבר: האם תדע לקחת אחריות ולערוך חשבון נפש, כדי להתחיל בהליך הריפוי והתיקון ההכרחי לביטחון ילדינו ומדינתנו?
אני נעצר מול המילים הפותחות את הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"(שמות, ו', ב'). האל בוחר לפתוח בשיח שבו הוא מציג עצמו ישירות בגוף ראשון - "אני יהוה". זוהי הצגה המדגישה את ייחודיות הרגע: הופעה בשם המפורש, בשונה מהתגלות ה"אל שדי" לאבות בספר בראשית. פרשנים עמדו על האבחנה כי השם "אל שדי" שיקף הבטחה עתידית, ואילו השם המפורש מסמן את התגשמות הגאולה לעם הנאנק תחת הדיכוי המצרי.
אך כשאני בוחן את הדיאלוג המתמשך בין האל למשה, מתגלה דבר לכאורה מפתיע: גם מול ההבטחה האלוהית לגאולה וליד החזקה, ניתן מקום מרכזי לספק האנושי ולמחשבה החופשית והביקורתית. משה אינו מקבל את הדברים כפשוטם; הוא שוטח בפני האל את הפער המסוכן בין ההבטחה המיסטית לבין המישור הריאלי-היסטורי. הוא שואל את האל לתוצאות הנלוות לעובדת שליחותו ומשימתו: כיצד תתקבל דרישתו אצל הרודן המצרי? מי יבטיח שהעם המדוכא יכיר בסמכותו לאחר שהאל נסתר שנים כה רבות? והאם החזון המהפכני לא יתפרש כמרד המסכן את חיי העם?
נראה כי לא די בתפיסת האלוהות כ"אל שדי" – במובן של אל שדי בו כדי להסיר כל ספק וביקורת. דמותו של משה, עוד טרם ההקדשה בסנה, היא דמות של מנהיג המונע מתוך מקור תוקף פנימי מוסרי. אחד העם, במסה הקלאסית 'משה', אפיין אותו כמי ש"שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק" (אחד העם, 'משה', בתוך על פרשת הדרכים, עמ' רכט-רל). זהו המנהיג שלא התעלם מסבל העברי המוכה, התערב בסכסוך פנימי בין אחים, ופעל כפליט למען בנות מדיין הזרות.
דווקא מודל מנהיגות זה, הבוחר בצדק ובדוגמה אישית, הוא שזוכה לשיח עם האל בשמו המפורש והוא שראוי ללכד את העם אל עבר ברית הייעוד.
מכאן מתחדדת השאלה הקיומית לגבי עתידנו לנוכח המשבר הלאומי. תקוותי היא כי נשכיל לפעול למען צמיחתו של מודל מנהיגותי ישן-חדש. מנהיגות שאינה מסתתרת מאחורי סיסמאות של "אמונה עיוורת", אלא נכונה – בשם מסורת הדורות – לקחת אחריות, לחקור ולשאול על הנסיבות הריאליות שהובילו למחדל ההפקרה הגדול של השבעה באוקטובר.
אנו זקוקים למנהיגות המחויבת לתורת משה: תורה שבה צו החיים מותנה ברדיפת האמת, הצדק והשלום, ובכוחה להוביל את העם להגשמת החזון הציוני והישראלי. כי בנפשנו הדבר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב רגב יעקובוביץ' הוא חבר קיבוץ להבות חביבה. נשוי ואב לארבעה. מורה מחנך ומרצה. ד"ר לפילוסופיה שמתמחה בהגותו של מרטין בובר, בחינוך דיאלוגי ובזהות ותרבות ישראל. רב רפורמי ישראלי. בימים אלו הוא נמצא בעיצומו של קמפיין מימון המונים לשם הוצאת ספרו החדש 'בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים - יומן מסע יהודי-ישראלי', מצורף לינק לתמיכה בפרויקט.