היכן לפנות למצוא תקווה בזמנים הקשים הללו? בקבלת אחריות על מעשינו, אישית כפרטים, ומשותפת כעם. זה אינו זמן להאשים אחרים או לפנות לתירוצים המאפשרים לנו להתפנק בצדקנות ובריחה מאחריות. קבלת אחריות היא מהלך שמביא עמו העצמה אישית ולאומית. זוהי התמה המרכזית של הימים הנוראים וזאת המהות של תשובה. וביתר שאת, אנו מצפים לכך גם ממנהיגנו הלאומיים.
אין מנהיגות ללא אחריות.
אך לקבל אחריות הוא רק הצעד הכרחי הראשון (ראו פרק ב' בהלכות התשובה של הרמב"ם במשנה תורה לתיאור של התהליך). אנו זקוקים לכיוון, לחזון. בלי רעיון על איך יראה עתיד טוב יותר וללא עקרונות מנחים לפעולה להגשימו אנחנו תקועים במעגל נוראי של אלימות, סבל וצער בעולם הזה. זוהי תכליתה של התורה – להעמיד לנו אתגר וחזון לעתיד ושל המצוות – לתת לנו עקרונות למעשינו ולפעול להגמשת החזון.
בספר בראשית אנחנו קוראים את הסיפור של קיין והבל, הרצח הראשון בעולם. השאלה המתחמקת של קיין לאל שלו:
"וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכי". (בראשית, ד, ט). השאלה הזו מהדהדת לאורך התנ"ך כשאלה רטורית הדורשת תשובה חיובית, כלומר אכן הינך אחראי לאחיך! העקרון המנחה הראשוני הזה ברור לגמרי. יהודי הוא אחראי למעשיו. כל אדם – כולל אויבים מרים וודאי אזרחים שאינם מחבלים - הוא השתקפות של האלוהות בעולם, כפי שמלמדת לנו המסורת היהודית. ערך חיי אדם הוא ערך עליון ומקודש. זאת המסקנה של חז"ל כשמפרשים את הסיפור התנכי, שבאה לידי ביטוי באמרות רבות –למשל באזהרה הניתנת לעדים המעידים במשפט בו העונש הוא עונש מוות במסכת סנהדרין.
בראש השנה נקרא את סיפור העקידה. אני מבין את המסר בסיפור בכך שלבסוף אלוהים לא רצה מאברהם אבינו שהוא ממש יקריב את בנו בפועל. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית, כב, יב), הוא אומר לו. קרבן אדם הוא זוועה והוא אסור. הנביאים חוזרים שוב ושוב על הסלידה ממי שמקריבים את ילדיהם למולך. אל לנו ללכת בדרכם של אלה שזלזלו בערך חיי אדם בגלל אמונתם הדתית (או בגלל כל גישה קיצונית אחרת לאומנית או סוציאלית כמו פשיזם או קומוניזם). וודאי לא בגלל שיכרון כוח, רגשות נקם ושיקולים של פוליטיקה קטנה.
החזון של הנביא ישעהו המרומז בהכרזת העצמאות שלנו רואה בעתיד עולם ללא מלחמות, ומבחינה דתית הייתי מוסיף כמו שמוזכר בתפילותינו בימים אלה, עולם בו כולם (כלומר כל העמים) מקבלים עול מלכות שמים. החזון הזה הוא הוא התשובה האולטימטיבית לשאלה הצינית של קין. עולם בו כולם אחראיים לחייהם של בני אנוש ושואפים לשלום.
"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְ-הוָה אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְ-הוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב, ג-ד)
אנחנו מתקרבים ליום השנה למאורעות המזעזעים של 7 באוקטובר שיחול ביום שני הקרוב. מאז אנחנו במצב משברי מתמשך, דואגים לחטופים, לחיילנו ולפגיעה הקשה באזרחים, מיואשים מהעדר החזון או, גרוע מכך, החזון המשיחי המפחיד של חברי ממשלתנו, וחלק מהאוכלוסייה. לכאורה העתיד נראה שחור לאנשים הרואים בערך חיי אדם – כל אדם – ערך מרכזי ומנחה במוסר היהודי ושואפים להגשים את החזון הזה של שלום המוזכר למעלה. אסור להתייאש!
אנחנו בחודש תשרי שוב ומתחילים את מעגל השנה, נכנסים לשנה חדשה. אנחנו עומדים שוב מול האלוהים ולכן עלינו שוב להתמודד עם האתגר של קבלת האחריות עלינו על התנהגותנו בשנה שעברה.
האם עשינו די להצלת חיי אדם? האם רדפנו צדק ושלום כפי שהתורה דורשת מאיתנו
הרי זהו זמן להתחדשות, העת לחדש את כוונותינו לפעול, לחדש את מחויבותנו לחזון הזה עבור עמנו, שכננו והעולם כולו.
כמו שאמר הנביא הושע בהפטרה של שבת שובה:
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְ-הוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ." (הושע, יד, א-ב)
שנה טובה!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב יחיאל גריינימן הוסמך כרב מסורתי בסמינר שכטר בירושלים (1991), בוגר תואר שני בתולדות השואה וחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בשנת 1979. כיהן כרב קהילה במשך עשור, התמחה בהוראת מחשבת ישראל מודרנית למבוגרים. הוא היה פעיל שטח ואיש צוות בכיר, וכיום פעיל בארגונים קול רבני לזכויות אדם ותג מאיר, וחבר פעיל בקהילת ידידיה בירושלים. לפני פרישתו לימד במכון משואה ללימודי השואה, שימש כמנהל מכון "אות ועד" לחינוך על השואה וכמורה בתיכון לתולדות עם ישראל ולאזרחות במשך עשר שנים. בשנים האחרונות חיבר שני רומנים: "רחוק מאיפה?" ו"מעיל הפרטיזן" (הוצאת מאזו).
אין מנהיגות ללא אחריות.
אך לקבל אחריות הוא רק הצעד הכרחי הראשון (ראו פרק ב' בהלכות התשובה של הרמב"ם במשנה תורה לתיאור של התהליך). אנו זקוקים לכיוון, לחזון. בלי רעיון על איך יראה עתיד טוב יותר וללא עקרונות מנחים לפעולה להגשימו אנחנו תקועים במעגל נוראי של אלימות, סבל וצער בעולם הזה. זוהי תכליתה של התורה – להעמיד לנו אתגר וחזון לעתיד ושל המצוות – לתת לנו עקרונות למעשינו ולפעול להגמשת החזון.
בספר בראשית אנחנו קוראים את הסיפור של קיין והבל, הרצח הראשון בעולם. השאלה המתחמקת של קיין לאל שלו:
"וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכי". (בראשית, ד, ט). השאלה הזו מהדהדת לאורך התנ"ך כשאלה רטורית הדורשת תשובה חיובית, כלומר אכן הינך אחראי לאחיך! העקרון המנחה הראשוני הזה ברור לגמרי. יהודי הוא אחראי למעשיו. כל אדם – כולל אויבים מרים וודאי אזרחים שאינם מחבלים - הוא השתקפות של האלוהות בעולם, כפי שמלמדת לנו המסורת היהודית. ערך חיי אדם הוא ערך עליון ומקודש. זאת המסקנה של חז"ל כשמפרשים את הסיפור התנכי, שבאה לידי ביטוי באמרות רבות –למשל באזהרה הניתנת לעדים המעידים במשפט בו העונש הוא עונש מוות במסכת סנהדרין.
בראש השנה נקרא את סיפור העקידה. אני מבין את המסר בסיפור בכך שלבסוף אלוהים לא רצה מאברהם אבינו שהוא ממש יקריב את בנו בפועל. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית, כב, יב), הוא אומר לו. קרבן אדם הוא זוועה והוא אסור. הנביאים חוזרים שוב ושוב על הסלידה ממי שמקריבים את ילדיהם למולך. אל לנו ללכת בדרכם של אלה שזלזלו בערך חיי אדם בגלל אמונתם הדתית (או בגלל כל גישה קיצונית אחרת לאומנית או סוציאלית כמו פשיזם או קומוניזם). וודאי לא בגלל שיכרון כוח, רגשות נקם ושיקולים של פוליטיקה קטנה.
החזון של הנביא ישעהו המרומז בהכרזת העצמאות שלנו רואה בעתיד עולם ללא מלחמות, ומבחינה דתית הייתי מוסיף כמו שמוזכר בתפילותינו בימים אלה, עולם בו כולם (כלומר כל העמים) מקבלים עול מלכות שמים. החזון הזה הוא הוא התשובה האולטימטיבית לשאלה הצינית של קין. עולם בו כולם אחראיים לחייהם של בני אנוש ושואפים לשלום.
"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְ-הוָה אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְ-הוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב, ג-ד)
אנחנו מתקרבים ליום השנה למאורעות המזעזעים של 7 באוקטובר שיחול ביום שני הקרוב. מאז אנחנו במצב משברי מתמשך, דואגים לחטופים, לחיילנו ולפגיעה הקשה באזרחים, מיואשים מהעדר החזון או, גרוע מכך, החזון המשיחי המפחיד של חברי ממשלתנו, וחלק מהאוכלוסייה. לכאורה העתיד נראה שחור לאנשים הרואים בערך חיי אדם – כל אדם – ערך מרכזי ומנחה במוסר היהודי ושואפים להגשים את החזון הזה של שלום המוזכר למעלה. אסור להתייאש!
אנחנו בחודש תשרי שוב ומתחילים את מעגל השנה, נכנסים לשנה חדשה. אנחנו עומדים שוב מול האלוהים ולכן עלינו שוב להתמודד עם האתגר של קבלת האחריות עלינו על התנהגותנו בשנה שעברה.
האם עשינו די להצלת חיי אדם? האם רדפנו צדק ושלום כפי שהתורה דורשת מאיתנו
הרי זהו זמן להתחדשות, העת לחדש את כוונותינו לפעול, לחדש את מחויבותנו לחזון הזה עבור עמנו, שכננו והעולם כולו.
כמו שאמר הנביא הושע בהפטרה של שבת שובה:
"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְ-הוָה אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ." (הושע, יד, א-ב)
שנה טובה!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב יחיאל גריינימן הוסמך כרב מסורתי בסמינר שכטר בירושלים (1991), בוגר תואר שני בתולדות השואה וחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בשנת 1979. כיהן כרב קהילה במשך עשור, התמחה בהוראת מחשבת ישראל מודרנית למבוגרים. הוא היה פעיל שטח ואיש צוות בכיר, וכיום פעיל בארגונים קול רבני לזכויות אדם ותג מאיר, וחבר פעיל בקהילת ידידיה בירושלים. לפני פרישתו לימד במכון משואה ללימודי השואה, שימש כמנהל מכון "אות ועד" לחינוך על השואה וכמורה בתיכון לתולדות עם ישראל ולאזרחות במשך עשר שנים. בשנים האחרונות חיבר שני רומנים: "רחוק מאיפה?" ו"מעיל הפרטיזן" (הוצאת מאזו).