"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד ה).
בפסוק זה נפתחת התפילה הנאמרת בכניסה לבית הכנסת. עד כמה נותנים המתפללים דעתם לכך שזה ציטוט של אשף תקשורת נוכרי (בלעם) הנשכר לשירות מלך זר (בלק), המבוהל מהתקדמות צבא מחנה ישראל, המוקף מקנה ועם רב, אל עבר אדמות מואב? בלק, כידוע, לא קיבל את שירות קמפיין ההכפשה שביקש, ושלשמו הקים מתחמי מזבחות בשלושה מקומות שונים באמצע המדבר. אך בלעם יכול לומר רק מה שהאל שם בפיו, והמלים שהוא מוציא לא מספקות את הסחורה.
משפטי המפתח בנאומיו של בלעם הפכו לאבני יסוד בתודעה היהודית לאורך שנות המסורת, וכמו בלק מלך מואב, גם חכמי ופרשני התורה הבינו אותן כברכות. אבל בפרספקטיבה של ימינו, אני תוהה אולי בלק דווקא קיבל את מה שביקש.
"הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (שם, כ"ג ט) - כך אומר בלעם בנאום הראשון. לאורך דורות נחשב הביטוי הזה כהבטחה לשמירה על הייחוד של העם היהודי שאינו נטמע בגויים, ועל ההמשכיות הנצחית שלו, שאינו כפוף לחוקי ההיסטוריה החלים על שאר העמים. אבל בימינו הייחודיות הפכה להצהרות עליונות, הבידוד נתפס כגזרת גורל, ועל חוסר ההתחשבות בגויים – באמת קצרה היריעה. זה לא רק הפלסטינים שעליהם אנו משיתים את עוצמתנו הצבאית, אלה גם משאבי הטבע שאנו מכלים, הפליטים המגורשים, וכל כלי הנשק הנמכרים למשטרים רודנים.
אפרופו נשק – את נאומו השני חותם בלעם בפסוק: "הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (שם, כ"ג כד). גם את הפסוק המצמרר הזה פירשה המסורת כברכה. כהבטחה לעוצמה צבאית, ומדרש של התיאור המצמרר של הטרף והדם כמטאפורה לעוצמה כלכלית ואף רוחנית. אך כל הפלפולים לא מכסים על הפשט, על ההתנשאות המוסרית שלנו וההתמכרות הלאומית שלנו למלחמה. ודאי שלא בימים אלה, כשנקמה הפכה למדיניות, ומנהיגים עושים הון פוליטי על דם-חללים.
ובנאום שלישי – "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם, כ"ד ה) לכאורה ברכה, טוב ללא רע. אבל כבר במדרשים הקדומים הראו חכמינו, שדי במשחק מלים קטן כדי לשנות גורלות. במדרש תנחומא, מדרש ארצישראלי מהמאה ה-9 נאמר: "אַל תְּהֵא קוֹרֵא מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן, שֶׁאִם יֶחְטְאוּ, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם" (מדרש תנחומא, נשא יד). ונראה שאכן חטאנו, המשכנות אכן הפכו למשכנתאות, האינפלציה דוהרת והעוני מתפשט.
האם זה החזון שנגלה לבלעם מ"רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (שם, כ"ג כח)? אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי מרחוק באמת נראו אוהלי יעקב המקיפים את המשכן טובים ומבורכים. אבל מקרוב, מבפנים, עיניו של נביא אמיתי יכולות להבחין בסימנים שעיני ההמון מעדיפות להדחיק.
בחודש יולי 1934, לפני 90 שנים, נפטר חיים נחמן ביאליק בוינה, אליה נסע לקבל טיפול רפואי. לפני שיצא את הארץ נשא את דבריו האחרונים ב"אוהל שם" – המיזם התרבותי שהקים בתל אביב (אוהל, לא משכן, לא היכל).
"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה." פתח המשורר האהוב את דבריו "הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו." בנאום קצר הוא שוטח את תסמיני מחלת היישוב, ובהם סימפטומים מוכרים עד כאב מימינו אנו, כמו ניצול אסונם של פליטים (אז מאירופה, היום מהדרום והצפון) להעלאת מחירי הדירות. ובכלל, כל שוק הנדל"ן שהוא בועה (ביאליק מכנה זאת "ספסרות") שאיכשהו עוד עולה ותופחת: "דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות."
אך יותר מכל כואב ביאליק את מחלת הנפש הקולקטיבית היהודית שפוגשת אותנו בכל סיבוב של ריבונות וחורבן, וכך הוא מסיים את דבריו :
"והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה." (חיים נחמן ביאליק, מתוך "דברים שבעל פה", תל אביב: דביר, תרצ"ה 1935)
ביאליק יצא לוינה, נפטר מסיבוך בניתוח, וחזר ארצה בארון. בלעם בן-בעור סיים את דבריו, קם והלך חזרה למקומו. ואנחנו כאן, עם הברכות והקללות, עם התסמינים והמחלות, בזמן שאשפי התקשורת של הזמן הזה מחדדים עפרונות וירטואליים ומסתערים למערכה. אולי לשם שינוי, לראשונה מזה 3,000 שנה, לא נבזבז קשב על הכללות או הבדלות ולא על אמירות מחמיאות או משפילות. במקום זה בואו נקשיב לקולותינו, נפגוש את הזולת במבטינו, נמצא משכן בכוונות ליבנו, נרחיב יריעות אוהלינו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דליה שחם היא רבה, מוסיקאית, יוצרת, אקטיביסטית רוחנית, חיפאית, אוהבת אדם ואדמה.
בפסוק זה נפתחת התפילה הנאמרת בכניסה לבית הכנסת. עד כמה נותנים המתפללים דעתם לכך שזה ציטוט של אשף תקשורת נוכרי (בלעם) הנשכר לשירות מלך זר (בלק), המבוהל מהתקדמות צבא מחנה ישראל, המוקף מקנה ועם רב, אל עבר אדמות מואב? בלק, כידוע, לא קיבל את שירות קמפיין ההכפשה שביקש, ושלשמו הקים מתחמי מזבחות בשלושה מקומות שונים באמצע המדבר. אך בלעם יכול לומר רק מה שהאל שם בפיו, והמלים שהוא מוציא לא מספקות את הסחורה.
משפטי המפתח בנאומיו של בלעם הפכו לאבני יסוד בתודעה היהודית לאורך שנות המסורת, וכמו בלק מלך מואב, גם חכמי ופרשני התורה הבינו אותן כברכות. אבל בפרספקטיבה של ימינו, אני תוהה אולי בלק דווקא קיבל את מה שביקש.
"הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (שם, כ"ג ט) - כך אומר בלעם בנאום הראשון. לאורך דורות נחשב הביטוי הזה כהבטחה לשמירה על הייחוד של העם היהודי שאינו נטמע בגויים, ועל ההמשכיות הנצחית שלו, שאינו כפוף לחוקי ההיסטוריה החלים על שאר העמים. אבל בימינו הייחודיות הפכה להצהרות עליונות, הבידוד נתפס כגזרת גורל, ועל חוסר ההתחשבות בגויים – באמת קצרה היריעה. זה לא רק הפלסטינים שעליהם אנו משיתים את עוצמתנו הצבאית, אלה גם משאבי הטבע שאנו מכלים, הפליטים המגורשים, וכל כלי הנשק הנמכרים למשטרים רודנים.
אפרופו נשק – את נאומו השני חותם בלעם בפסוק: "הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף וְדַם־חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (שם, כ"ג כד). גם את הפסוק המצמרר הזה פירשה המסורת כברכה. כהבטחה לעוצמה צבאית, ומדרש של התיאור המצמרר של הטרף והדם כמטאפורה לעוצמה כלכלית ואף רוחנית. אך כל הפלפולים לא מכסים על הפשט, על ההתנשאות המוסרית שלנו וההתמכרות הלאומית שלנו למלחמה. ודאי שלא בימים אלה, כשנקמה הפכה למדיניות, ומנהיגים עושים הון פוליטי על דם-חללים.
ובנאום שלישי – "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם, כ"ד ה) לכאורה ברכה, טוב ללא רע. אבל כבר במדרשים הקדומים הראו חכמינו, שדי במשחק מלים קטן כדי לשנות גורלות. במדרש תנחומא, מדרש ארצישראלי מהמאה ה-9 נאמר: "אַל תְּהֵא קוֹרֵא מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ אֶלָּא מַשְׁכְּנוֹתֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ מִשְׁכָּן, שֶׁאִם יֶחְטְאוּ, יְהֵא מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם" (מדרש תנחומא, נשא יד). ונראה שאכן חטאנו, המשכנות אכן הפכו למשכנתאות, האינפלציה דוהרת והעוני מתפשט.
האם זה החזון שנגלה לבלעם מ"רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל־פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (שם, כ"ג כח)? אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי מרחוק באמת נראו אוהלי יעקב המקיפים את המשכן טובים ומבורכים. אבל מקרוב, מבפנים, עיניו של נביא אמיתי יכולות להבחין בסימנים שעיני ההמון מעדיפות להדחיק.
בחודש יולי 1934, לפני 90 שנים, נפטר חיים נחמן ביאליק בוינה, אליה נסע לקבל טיפול רפואי. לפני שיצא את הארץ נשא את דבריו האחרונים ב"אוהל שם" – המיזם התרבותי שהקים בתל אביב (אוהל, לא משכן, לא היכל).
"הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה." פתח המשורר האהוב את דבריו "הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו." בנאום קצר הוא שוטח את תסמיני מחלת היישוב, ובהם סימפטומים מוכרים עד כאב מימינו אנו, כמו ניצול אסונם של פליטים (אז מאירופה, היום מהדרום והצפון) להעלאת מחירי הדירות. ובכלל, כל שוק הנדל"ן שהוא בועה (ביאליק מכנה זאת "ספסרות") שאיכשהו עוד עולה ותופחת: "דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות."
אך יותר מכל כואב ביאליק את מחלת הנפש הקולקטיבית היהודית שפוגשת אותנו בכל סיבוב של ריבונות וחורבן, וכך הוא מסיים את דבריו :
"והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה." (חיים נחמן ביאליק, מתוך "דברים שבעל פה", תל אביב: דביר, תרצ"ה 1935)
ביאליק יצא לוינה, נפטר מסיבוך בניתוח, וחזר ארצה בארון. בלעם בן-בעור סיים את דבריו, קם והלך חזרה למקומו. ואנחנו כאן, עם הברכות והקללות, עם התסמינים והמחלות, בזמן שאשפי התקשורת של הזמן הזה מחדדים עפרונות וירטואליים ומסתערים למערכה. אולי לשם שינוי, לראשונה מזה 3,000 שנה, לא נבזבז קשב על הכללות או הבדלות ולא על אמירות מחמיאות או משפילות. במקום זה בואו נקשיב לקולותינו, נפגוש את הזולת במבטינו, נמצא משכן בכוונות ליבנו, נרחיב יריעות אוהלינו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דליה שחם היא רבה, מוסיקאית, יוצרת, אקטיביסטית רוחנית, חיפאית, אוהבת אדם ואדמה.