פרשתנו פותחת בפסקה של ברכות המובטחות לעם ישראל אם ילך בחוקות ה', והנה הפסוק המסכם: "אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים, וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כ"ו יג). המהלך של ההיסטוריה הלאומית אותו מוביל ה' הוא מַעֲבָר מעבדות לקוממיות, ואנו אמורים להיות ראויים לברכה אלהית זו. איך נבין בעת הזאת מהי "עבדות" ומהי ה"קוממיות" המונגדת לה?
אזכיר כי בן גוריון אהב את המילה התנ"כית "קוממיות", והעדיף אותה על פני המילה המחודשת "עצמאות", התרגום העברי למונח הלועזי independence. עם ישראל היה "עצמאי" מאז יציאת מצרים, כשם שאבינו הקדמון אברהם היה "עברי", היינו, בלשון חז"ל - כל העולם מן העבר האחד, והוא מן העבר האחר. גם בלעם ("הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", במדבר כ"ג ט) וגם המן ("יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד [...] וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים", אסתר ג' ח') מציינים את הייחוד, השונות, העצמאות, של עם ישראל. בן גוריון טען, ובצדק, כי התנועה הציונית צמחה מתוך העם הזה, שהוא עצמאי במהותו, ולכן לא ל"עצמאות" היא צריכה לחתור, אלא ל"קוממיות".
"בארץ ישראל קם העם היהודי", פותחת ההכרזה על הקמת המדינה (כן, מגילה של הקמת מדינה, לא של "עצמאות"). ואת התקומה, את השינוי מעם של עבדים לעם ריבוני בארצו, מבטא קודם כל התנ"ך, יצירה שהיא בו זמנית לאומית פרטיקולרית, וכלל אנושית אוניברסלית. קוממיות פירושה הזדקפות הקומה הלאומית מתלאות הגלות אל חיים תוססים של סובייקט היסטורי - אבל קוממיות פירושה גם התייצבות של העם בשורה אחת עם האומות שוחרות החירות והצדק, ניהול מדינה שמעניקה שוויון זכויות לכל, והושטת יד לשלום עם אויבינו גם בעיצומה של התקפת דמים הנערכת עלינו.
להערכתי, אנו עומדים בימים אלה בעיצומה של מערכה על נשמתו של העם היהודי ועל נשמתה של מדינת היהודים. רוח הזמן המאיימת לגבור עלינו היא רוחה של העבדות, רוחם של יהודים גלותיים למודי רדיפות, אשר מפנים עורף לדרישה להמיר את הזהות החולנית הזאת בזהות בריאה של קוממיות. רוח העבדות הזאת מפיצה את התשוקה של העבד לכוח פיסי שיאפשר לו לשלוט באויביו במקום שהם ישלטו בו, תשוקה טבעית - אבל לא מספיקה. כדי לעמוד בדרישות של קוממיות, צריך עַם העבדים לממש ריבונות של אחריות. ריבונות של כוח פיסי בלבד, ללא אחריות אזרחית ופוליטית מלאה, היא מסוכנת.
נראה לי כי לכך התכוון ישעיהו ליבוביץ' כאשר ציטט את המימרה הגרמנית, על פיה עלולה הלאומיות להעביר אותנו מן האנושיות אל החייתיות. מלחמת הקיום הפיסי שייכת לרובד החייתי שלנו, משותפת לבני האדם ולבעלי חיים אחרים, ולכן אסור לנו לסגת אל החוויה המצמצמת הזאת ולהיתקע שם, בפנטזיות של העבד על נקמה באלה שעינו אותו. לאומיות אנושית, לעומת זאת, מחייבת אותנו להתרומם מעל הרפלקסים המותנים הללו, לעבר קוממיות.
חלון ההזדמנויות של התנועה הציונית, ושל מדינת היהודים הריבונית הנגזרת מן התנועה הזאת, הוא "משפחת העמים" המודרניים, החותרים ביחד לסדרי עולם של צדק ושוויון לכל. בלשון חז"ל, אלו הם "המתוקנים שבאומות העולם", הרואים גם בעם היהודי חלק מן האחווה האנושית הכללית בתוך משפחת האדם. הארגון שלנו, "קול רבני לזכויות אדם", משמיע את קולה של היהדות המאמצת את הכיוון המהפכני הזה בתולדות האנושות. לא עוד עולם של win-lose, של מלחמת קיום חייתית אכזרית בין שולטים לנשלטים. בתוך עולם כזה, היציאה מעבדות איננה מאפשרת מימוש של חירות. הצטיידות בצבא, בחיל אויר, ולפי מקורות זרים גם בפצצת אטום, כאשר בכל אלה מחזיקים אנשים החיים את סיוט העבדות בלבד - התנהלות כזאת היא מתכון לאסון. יציאה מעבדות לקוממיות פירושה היכולת האנושית העל-חייתית לדמיין עולם של win-win ולחתור לקראת מימושו. זוהי מהות הדמוקרטיה: עולם בו כל אדם מוותר על הפנטזיה הנחותה למימוש כל הכוח שלו, לטובת הכרה בחלומות של הזולת ופינוי מקום למימוש החלומות של כל בני האדם אלה בצד אלה. עולם בו כל עם, גם העם היהודי וגם מדינת היהודים, מוותרים על הפנטזיה של שליטה מוחלטת בעם אחר כדי לשרוד, וממירים אותה בחלום של ריבונות אחראית, החותרת לשלום עם הפלסטינים.
אסיים בציטוט נוסף מתוך פסקת הקוממיות של פרשת בחוקותי, אשר שולב בתפילה לשלום המדינה: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו ו).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבנית לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית ופוליטית, תושבת ירוחם.
אזכיר כי בן גוריון אהב את המילה התנ"כית "קוממיות", והעדיף אותה על פני המילה המחודשת "עצמאות", התרגום העברי למונח הלועזי independence. עם ישראל היה "עצמאי" מאז יציאת מצרים, כשם שאבינו הקדמון אברהם היה "עברי", היינו, בלשון חז"ל - כל העולם מן העבר האחד, והוא מן העבר האחר. גם בלעם ("הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", במדבר כ"ג ט) וגם המן ("יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד [...] וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים", אסתר ג' ח') מציינים את הייחוד, השונות, העצמאות, של עם ישראל. בן גוריון טען, ובצדק, כי התנועה הציונית צמחה מתוך העם הזה, שהוא עצמאי במהותו, ולכן לא ל"עצמאות" היא צריכה לחתור, אלא ל"קוממיות".
"בארץ ישראל קם העם היהודי", פותחת ההכרזה על הקמת המדינה (כן, מגילה של הקמת מדינה, לא של "עצמאות"). ואת התקומה, את השינוי מעם של עבדים לעם ריבוני בארצו, מבטא קודם כל התנ"ך, יצירה שהיא בו זמנית לאומית פרטיקולרית, וכלל אנושית אוניברסלית. קוממיות פירושה הזדקפות הקומה הלאומית מתלאות הגלות אל חיים תוססים של סובייקט היסטורי - אבל קוממיות פירושה גם התייצבות של העם בשורה אחת עם האומות שוחרות החירות והצדק, ניהול מדינה שמעניקה שוויון זכויות לכל, והושטת יד לשלום עם אויבינו גם בעיצומה של התקפת דמים הנערכת עלינו.
להערכתי, אנו עומדים בימים אלה בעיצומה של מערכה על נשמתו של העם היהודי ועל נשמתה של מדינת היהודים. רוח הזמן המאיימת לגבור עלינו היא רוחה של העבדות, רוחם של יהודים גלותיים למודי רדיפות, אשר מפנים עורף לדרישה להמיר את הזהות החולנית הזאת בזהות בריאה של קוממיות. רוח העבדות הזאת מפיצה את התשוקה של העבד לכוח פיסי שיאפשר לו לשלוט באויביו במקום שהם ישלטו בו, תשוקה טבעית - אבל לא מספיקה. כדי לעמוד בדרישות של קוממיות, צריך עַם העבדים לממש ריבונות של אחריות. ריבונות של כוח פיסי בלבד, ללא אחריות אזרחית ופוליטית מלאה, היא מסוכנת.
נראה לי כי לכך התכוון ישעיהו ליבוביץ' כאשר ציטט את המימרה הגרמנית, על פיה עלולה הלאומיות להעביר אותנו מן האנושיות אל החייתיות. מלחמת הקיום הפיסי שייכת לרובד החייתי שלנו, משותפת לבני האדם ולבעלי חיים אחרים, ולכן אסור לנו לסגת אל החוויה המצמצמת הזאת ולהיתקע שם, בפנטזיות של העבד על נקמה באלה שעינו אותו. לאומיות אנושית, לעומת זאת, מחייבת אותנו להתרומם מעל הרפלקסים המותנים הללו, לעבר קוממיות.
חלון ההזדמנויות של התנועה הציונית, ושל מדינת היהודים הריבונית הנגזרת מן התנועה הזאת, הוא "משפחת העמים" המודרניים, החותרים ביחד לסדרי עולם של צדק ושוויון לכל. בלשון חז"ל, אלו הם "המתוקנים שבאומות העולם", הרואים גם בעם היהודי חלק מן האחווה האנושית הכללית בתוך משפחת האדם. הארגון שלנו, "קול רבני לזכויות אדם", משמיע את קולה של היהדות המאמצת את הכיוון המהפכני הזה בתולדות האנושות. לא עוד עולם של win-lose, של מלחמת קיום חייתית אכזרית בין שולטים לנשלטים. בתוך עולם כזה, היציאה מעבדות איננה מאפשרת מימוש של חירות. הצטיידות בצבא, בחיל אויר, ולפי מקורות זרים גם בפצצת אטום, כאשר בכל אלה מחזיקים אנשים החיים את סיוט העבדות בלבד - התנהלות כזאת היא מתכון לאסון. יציאה מעבדות לקוממיות פירושה היכולת האנושית העל-חייתית לדמיין עולם של win-win ולחתור לקראת מימושו. זוהי מהות הדמוקרטיה: עולם בו כל אדם מוותר על הפנטזיה הנחותה למימוש כל הכוח שלו, לטובת הכרה בחלומות של הזולת ופינוי מקום למימוש החלומות של כל בני האדם אלה בצד אלה. עולם בו כל עם, גם העם היהודי וגם מדינת היהודים, מוותרים על הפנטזיה של שליטה מוחלטת בעם אחר כדי לשרוד, וממירים אותה בחלום של ריבונות אחראית, החותרת לשלום עם הפלסטינים.
אסיים בציטוט נוסף מתוך פסקת הקוממיות של פרשת בחוקותי, אשר שולב בתפילה לשלום המדינה: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו ו).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבנית לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית ופוליטית, תושבת ירוחם.