פרשת "בהעלותך" היא פרשה שיש בה תנועה. אחרי שהייה ארוכה במדבר סיני, בני ישראל מוכנים סוף סוף לצאת לדרך ולהתחיל את הפרק הבא במסע שלהם. הם כבר לא במנוסה מארץ מצרים, אלא עם הפנים קדימה, אל הארץ המובטחת.
החיים הם כל הזמן בתנועה, וזה דבר חיובי. תנועה מתפרשת כחיוניות, נקיטת פעולה וכמובן גם שינוי.
שינוי זו חוויה מאתגרת, גם כשהוא לטובה. בשינוי יש פחד מהלא נודע.
כשאנשים פוחדים, הם נוטים להתלונן ולחפש את מי להאשים, לעתים קרובות את המנהיגים שלהם.
בפרשת "בהעלותך", זמן קצר אחרי היציאה למסע, בני ישראל מתלוננים על קשיי הדרך, והדבר מופנה כמובן אל מנהיגם הנאמן, משה.
משה מכיר את עמו ולכן לא נבהל. הוא כבר רגיל לתלונות שלהם, אבל הפעם הרף עולה. משה מתוסכל מאוד, ואף פונה אל הקב"ה ומבקש להפסיק להנהיג את העם ואף לפרוש מן החיים.
על זה נאמר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות…" (נתן יונתן).
שינוי זה תהליך. זה לוקח זמן.
כאשר בני ישראל החלו את מסעם אל הארץ המובטחת, זה אמור היה להיות מסע קצר, אך התכניות הסתבכו והמסע הפך לארוך מאוד, ואפילו אז, אחרי אובדן של אנשים רבים, תחלופה של דור שלם, האם הם היו מוכנים? האם הם היו ראויים את ההבטחה האלוהית על הארץ? האם אנחנו ראויים?!
הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. בני ישראל הם אבותינו ואמותינו. בדיוק כמוהם, גם אנחנו בתקופה של שינוי ומעבר. מצד אחד, אנחנו כל הזמן בתנועה ודברים רבים משתנים מדי יום, אך מצד שני, לעתים קרובות, בשמונת וחצי החודשים האחרונים, מאז השביעי באוקטובר, יש תחושה של תקיעוּת ועמידה במקום, ללא יכולת לנוע קדימה. כיצד נמשיך את המסע? כל יום אנו קמים למציאות של "הותר לפרסום", אנו כואבים, אבלים, מתלוננים בלי סוף, ולא יודעים איך לצאת מהמציאות הטראגית שנקלענו אליה.
לצערנו הרב, הפעם לא בורכנו במנהיגים רגישים, אמיצים ודואגים לעם, כמו משה, אבל כן בורכנו באנשים מדהימים המרכיבים את החברה שלנו, ומוכנים לעשות למען עם ישראל הכל, כולל להקריב את חייהם, רק כדי שנוכל להמשיך את המסע ולחיות.
פרשת "בהעלותך" מלמדת אותנו על הזדמנויות שניות, דרך האפשרות לחגוג שנית את חג הפסח.
אם התורה מראה לנו דרך לעשות תשובה, אז איך אפשר שלא? אנו חייבים לעשות כמיטב יכולתנו לשנות את מציאות חיינו ולהיטיב אותה.
בסוף הפרשה, מרים, אחותו של משה, מדברת עליו רעות מאחורי הגב. כתוצאה מכך, היא נענשת ונהיית חולה במחלת הצרעת. משה יכול היה לעזוב אותה מאחור ולהמשיך במסע בלעדיה, אבל מדובר באחותו האהובה, מה גם שמשה, כמו הקב"ה, האמין במתן הזדמנות שנייה, ולכן הוא התפלל למען החלמתה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר י"ב יג).
אולי מרים מייצגת את החברה הישראלית, החולה, מייצגת את כולנו, ההולכים רכיל אחד מאחורי גבו של השני. אמנם אין לנו מנהיג כמו משה, אבל יש לנו את הקב"ה שעדיין מאמין בנו ויודע שאנחנו יכולים להיות טובים וראויים הרבה יותר.
אנו נמצאים במדבר. זאת מציאות של זמן ושל מקום.
חשוב לזכור שגם כשזה נראה ומרגיש נצח, זהו מצב זמני. אנו נצליח לצאת מן המדבר הצחיח, בסופו של דבר, אבל עלינו לעבוד קשה על מנת שזה יקרה. האחריות לכך היא על כתפינו.
"אם אין אני לי מי לי […] ואם לא עכשיו אימתי" (פרקי אבות א' יד).
כיוון שאין לנו מנהיגות ראויה בזמן הזה, נהיה אנחנו המנהיגים הראויים אחד של השני, אחת של השנייה.
מי יתן ונעשה בחירות נכונות, ניאבק על ערכי הליבה שלנו, נצליח לבנות עצמנו מחדש ונתפלל בתחינה לריפוי, לסיום המלחמה, להשבת החטופים לביתם, לקיום שלום בארץ לכל יושביה ולהתחלה של ריפוי ובנייה מחדש. אל נא רפא נא לנו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרַבָּה לאנה זילברמן סולוביי מכהנת כרַבָּה של קהילת "אור עמי" בקלבסאס, קליפורניה. חברת "קול רבני לזכויות אדם", פעילת שלום ומעגלי שותפות בין דתית. מתגוררת בלוס אנג'לס עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.
החיים הם כל הזמן בתנועה, וזה דבר חיובי. תנועה מתפרשת כחיוניות, נקיטת פעולה וכמובן גם שינוי.
שינוי זו חוויה מאתגרת, גם כשהוא לטובה. בשינוי יש פחד מהלא נודע.
כשאנשים פוחדים, הם נוטים להתלונן ולחפש את מי להאשים, לעתים קרובות את המנהיגים שלהם.
בפרשת "בהעלותך", זמן קצר אחרי היציאה למסע, בני ישראל מתלוננים על קשיי הדרך, והדבר מופנה כמובן אל מנהיגם הנאמן, משה.
משה מכיר את עמו ולכן לא נבהל. הוא כבר רגיל לתלונות שלהם, אבל הפעם הרף עולה. משה מתוסכל מאוד, ואף פונה אל הקב"ה ומבקש להפסיק להנהיג את העם ואף לפרוש מן החיים.
על זה נאמר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות…" (נתן יונתן).
שינוי זה תהליך. זה לוקח זמן.
כאשר בני ישראל החלו את מסעם אל הארץ המובטחת, זה אמור היה להיות מסע קצר, אך התכניות הסתבכו והמסע הפך לארוך מאוד, ואפילו אז, אחרי אובדן של אנשים רבים, תחלופה של דור שלם, האם הם היו מוכנים? האם הם היו ראויים את ההבטחה האלוהית על הארץ? האם אנחנו ראויים?!
הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו. בני ישראל הם אבותינו ואמותינו. בדיוק כמוהם, גם אנחנו בתקופה של שינוי ומעבר. מצד אחד, אנחנו כל הזמן בתנועה ודברים רבים משתנים מדי יום, אך מצד שני, לעתים קרובות, בשמונת וחצי החודשים האחרונים, מאז השביעי באוקטובר, יש תחושה של תקיעוּת ועמידה במקום, ללא יכולת לנוע קדימה. כיצד נמשיך את המסע? כל יום אנו קמים למציאות של "הותר לפרסום", אנו כואבים, אבלים, מתלוננים בלי סוף, ולא יודעים איך לצאת מהמציאות הטראגית שנקלענו אליה.
לצערנו הרב, הפעם לא בורכנו במנהיגים רגישים, אמיצים ודואגים לעם, כמו משה, אבל כן בורכנו באנשים מדהימים המרכיבים את החברה שלנו, ומוכנים לעשות למען עם ישראל הכל, כולל להקריב את חייהם, רק כדי שנוכל להמשיך את המסע ולחיות.
פרשת "בהעלותך" מלמדת אותנו על הזדמנויות שניות, דרך האפשרות לחגוג שנית את חג הפסח.
אם התורה מראה לנו דרך לעשות תשובה, אז איך אפשר שלא? אנו חייבים לעשות כמיטב יכולתנו לשנות את מציאות חיינו ולהיטיב אותה.
בסוף הפרשה, מרים, אחותו של משה, מדברת עליו רעות מאחורי הגב. כתוצאה מכך, היא נענשת ונהיית חולה במחלת הצרעת. משה יכול היה לעזוב אותה מאחור ולהמשיך במסע בלעדיה, אבל מדובר באחותו האהובה, מה גם שמשה, כמו הקב"ה, האמין במתן הזדמנות שנייה, ולכן הוא התפלל למען החלמתה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר י"ב יג).
אולי מרים מייצגת את החברה הישראלית, החולה, מייצגת את כולנו, ההולכים רכיל אחד מאחורי גבו של השני. אמנם אין לנו מנהיג כמו משה, אבל יש לנו את הקב"ה שעדיין מאמין בנו ויודע שאנחנו יכולים להיות טובים וראויים הרבה יותר.
אנו נמצאים במדבר. זאת מציאות של זמן ושל מקום.
חשוב לזכור שגם כשזה נראה ומרגיש נצח, זהו מצב זמני. אנו נצליח לצאת מן המדבר הצחיח, בסופו של דבר, אבל עלינו לעבוד קשה על מנת שזה יקרה. האחריות לכך היא על כתפינו.
"אם אין אני לי מי לי […] ואם לא עכשיו אימתי" (פרקי אבות א' יד).
כיוון שאין לנו מנהיגות ראויה בזמן הזה, נהיה אנחנו המנהיגים הראויים אחד של השני, אחת של השנייה.
מי יתן ונעשה בחירות נכונות, ניאבק על ערכי הליבה שלנו, נצליח לבנות עצמנו מחדש ונתפלל בתחינה לריפוי, לסיום המלחמה, להשבת החטופים לביתם, לקיום שלום בארץ לכל יושביה ולהתחלה של ריפוי ובנייה מחדש. אל נא רפא נא לנו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרַבָּה לאנה זילברמן סולוביי מכהנת כרַבָּה של קהילת "אור עמי" בקלבסאס, קליפורניה. חברת "קול רבני לזכויות אדם", פעילת שלום ומעגלי שותפות בין דתית. מתגוררת בלוס אנג'לס עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.