״איפה הרוח? אולי בשדה. אולי בשפת הים״ (איפה הילד)
כבר שנתיים שבכל שבת וחג יש את הטעם המר על מי שלא יזכו עוד לטעום טעם שבת וחג ועל מי שבמנהרות המוות טועמים טעם שבי, התעללות, צמא ורעב. כבר שנתיים שחגי תשרי צבועים בצבעי השבעה באוקטובר והמלחמה שכותשת והורסת כל כך הרבה חיים. של ישראלים והרבה יותר מעבר לגדר.
כשאני ניגש לכתוב דבר תורה בתקופה כזו אני נזכר בדברי משורר תהילים בפרק קל״ז:
"כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר
וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה
שִׁ֥ירוּ לָ֗֝נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃
אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־יְהֹוָ֑ה
עַ֗֝ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃
אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם
תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃
תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮
אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי
אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם
עַ֗֝ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃"
השאלה הזו מתחדדת עוד יותר אחרי ששבנו לביתנו בגבול עזה. אדם הוא אדם וגם לנו היה קל ונוח יותר לשכוח את אימי המלחמה, כשהיינו בגלות באר שבע (שאנחנו אוהבים ונאהב, גם אם היא לא הבית). כקילומטר מחאן יונס, זה פשוט לא עובד.
ולדרוש אלוהים בסופה הזו קשה מתמיד. יש מי שדוחקים בנו לראות את ״הניסים״ הגדולים שהתרחשו אצלנו בבית (כל משפחתנו ניצלה) ובעוטף בכלל ואפילו לראות את העובדה שלא היתה התקפה בצפון כ״נס״. זו כמובן זילות נוראה וקהות חושים של התעללות במושג הזה. נס לא קרה לנו. לא למאות חברים, מכרים ובני משפחה שאיבדנו או נחטפו לנו בשבעה באוקטובר. ולראות את מה שקרה בצפון כנס, זה ממש לומר שאלוהים היתה עסוקה בלהגן על הצפון בעודה שוכחת או מזניחה בכוונה (שוב...) את הדרום.
ודאי. היה גם הרבה מזל וסיפורי גבורה של יחידים. ביום השני שלנו במלון באילת, אליו פוננו לאחר יותר מ30 שעות בממ״דים ובמקלטים, אספתי את קהילת נירים לברכת הגומל. זכיתי לאפשר לנשים שמעולם לא בירכו, ודאי לא בבית הכנסת, לעשות זאת. היתה הרבה הכרת תודה, יחד עם השבר הגדול.
כל זה משאיר אותי דווקא בחגי התשרי הללו עם שאלה כלפי שמיים. (הרב) לאונרד כהן כתב מתוך אימי מלחמת יום הכיפורים את ״Lover, Lover, Lover״. לשאלה ששואל גם ישעיהו בפרק נ״ח (הפטרת יום הכיפורים) האל בשירו של כהן עונה בדרך אחרת:
״אף פעם לא סטיתי״ הוא אמר, "לא נטשתי מימי. זה אתה שבנית את המקדש, זה אתה שהסתרת את פני״ (תרגום: ערן מינהר).
ברוח העזה הזו אני מוצא הרבה טעם בתשובה הזו. והרבה פחות טעם בדרישת אלוהים בבתי כנסיות ובבתי מדרש, בתוך טקסטים חוזרים ונשנים. לכל הפחות, לאלו יש להוסיף את חיפוש הלב. להקת ״איפה הילד״ כתבו את ״איפה הרוח״ בשנות התשעים. ואני מחפש לאחרונה את הרוח בשדה, בשפת הים ובשיר על אהבת אמת. אולי גם בסוכה.
אני מחפש את הרוח גם בעיניים ובלבבות של הצעירים שלנו. הם נסחפו מאיתנו. הרבה מהןם לא מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מתעקשים על הומניזם, על כבוד האדם וצלם אלוהים, על ערכי מגילת העצמאות, על שוויון וצדק, על חוק בינלאומי וזכויות אדם, על מסך הבערות ויחסי כח. אני שומע הרבה ״להרוג את כולם״. אני מרגיש הרבה אטימות וגם שזרענו רוח מבולבלת והשחתנו תשתיות יסוד, ואנחנו קוצרים סופה.
אבל, לא אבדה תקוותנו. אולי מהרבה חיפושים יבואו רגעים של מציאה. ברוח ובשדה. אולי מתוך ההתעקשות על זכות המבוכה יבוא גם ״בגנות הטיח״ של ברל כצנלסון. ונוכל קמעה קמעה לשקם את התשתיות האנושיות הכל כך חשובות הללו. לדבר על מה שקרה ״לנו״ וגם על מה שעשינו ״להם״. ובעיקר, על המחויבות שלנו כבני אדם, כיהודים וכשישראלים, להביא טוב לעולם, לרדוף שלום וצדק ולראות את מי ומה שבחושך. חג שמח ובשורות טובות במהרה לכל יצורי תבל ולכל בני האדם, מן הים לנהר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אבי דבוש הוא מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם". הוסמך לרבנות על ידי מכון שלום הרטמן, וממשיך לשלב את ערכיו היהודיים עם אקטיביזם חברתי. בשנת 2023 הוענק לאבי פרס סמי מיכאל על פועלו בצמצום אי השוויון החברתי-כלכלי.
ב-7 באוקטובר, שרד אבי את מתקפת הטרור של חמאס בביתו בקיבוץ נירים, הוא ומשפחתו נמצאים כעת במגורים זמניים בבאר שבע. אבי הפך לקול מוביל בתמיכת החזרת החטופים, וממשיך בקריאתו לזכויות אדם ושלום ברחבי האזור.
כבר שנתיים שבכל שבת וחג יש את הטעם המר על מי שלא יזכו עוד לטעום טעם שבת וחג ועל מי שבמנהרות המוות טועמים טעם שבי, התעללות, צמא ורעב. כבר שנתיים שחגי תשרי צבועים בצבעי השבעה באוקטובר והמלחמה שכותשת והורסת כל כך הרבה חיים. של ישראלים והרבה יותר מעבר לגדר.
כשאני ניגש לכתוב דבר תורה בתקופה כזו אני נזכר בדברי משורר תהילים בפרק קל״ז:
"כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר
וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה
שִׁ֥ירוּ לָ֗֝נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃
אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־יְהֹוָ֑ה
עַ֗֝ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃
אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם
תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃
תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮
אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי
אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם
עַ֗֝ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃"
השאלה הזו מתחדדת עוד יותר אחרי ששבנו לביתנו בגבול עזה. אדם הוא אדם וגם לנו היה קל ונוח יותר לשכוח את אימי המלחמה, כשהיינו בגלות באר שבע (שאנחנו אוהבים ונאהב, גם אם היא לא הבית). כקילומטר מחאן יונס, זה פשוט לא עובד.
ולדרוש אלוהים בסופה הזו קשה מתמיד. יש מי שדוחקים בנו לראות את ״הניסים״ הגדולים שהתרחשו אצלנו בבית (כל משפחתנו ניצלה) ובעוטף בכלל ואפילו לראות את העובדה שלא היתה התקפה בצפון כ״נס״. זו כמובן זילות נוראה וקהות חושים של התעללות במושג הזה. נס לא קרה לנו. לא למאות חברים, מכרים ובני משפחה שאיבדנו או נחטפו לנו בשבעה באוקטובר. ולראות את מה שקרה בצפון כנס, זה ממש לומר שאלוהים היתה עסוקה בלהגן על הצפון בעודה שוכחת או מזניחה בכוונה (שוב...) את הדרום.
ודאי. היה גם הרבה מזל וסיפורי גבורה של יחידים. ביום השני שלנו במלון באילת, אליו פוננו לאחר יותר מ30 שעות בממ״דים ובמקלטים, אספתי את קהילת נירים לברכת הגומל. זכיתי לאפשר לנשים שמעולם לא בירכו, ודאי לא בבית הכנסת, לעשות זאת. היתה הרבה הכרת תודה, יחד עם השבר הגדול.
כל זה משאיר אותי דווקא בחגי התשרי הללו עם שאלה כלפי שמיים. (הרב) לאונרד כהן כתב מתוך אימי מלחמת יום הכיפורים את ״Lover, Lover, Lover״. לשאלה ששואל גם ישעיהו בפרק נ״ח (הפטרת יום הכיפורים) האל בשירו של כהן עונה בדרך אחרת:
״אף פעם לא סטיתי״ הוא אמר, "לא נטשתי מימי. זה אתה שבנית את המקדש, זה אתה שהסתרת את פני״ (תרגום: ערן מינהר).
ברוח העזה הזו אני מוצא הרבה טעם בתשובה הזו. והרבה פחות טעם בדרישת אלוהים בבתי כנסיות ובבתי מדרש, בתוך טקסטים חוזרים ונשנים. לכל הפחות, לאלו יש להוסיף את חיפוש הלב. להקת ״איפה הילד״ כתבו את ״איפה הרוח״ בשנות התשעים. ואני מחפש לאחרונה את הרוח בשדה, בשפת הים ובשיר על אהבת אמת. אולי גם בסוכה.
אני מחפש את הרוח גם בעיניים ובלבבות של הצעירים שלנו. הם נסחפו מאיתנו. הרבה מהןם לא מבינים בכלל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מתעקשים על הומניזם, על כבוד האדם וצלם אלוהים, על ערכי מגילת העצמאות, על שוויון וצדק, על חוק בינלאומי וזכויות אדם, על מסך הבערות ויחסי כח. אני שומע הרבה ״להרוג את כולם״. אני מרגיש הרבה אטימות וגם שזרענו רוח מבולבלת והשחתנו תשתיות יסוד, ואנחנו קוצרים סופה.
אבל, לא אבדה תקוותנו. אולי מהרבה חיפושים יבואו רגעים של מציאה. ברוח ובשדה. אולי מתוך ההתעקשות על זכות המבוכה יבוא גם ״בגנות הטיח״ של ברל כצנלסון. ונוכל קמעה קמעה לשקם את התשתיות האנושיות הכל כך חשובות הללו. לדבר על מה שקרה ״לנו״ וגם על מה שעשינו ״להם״. ובעיקר, על המחויבות שלנו כבני אדם, כיהודים וכשישראלים, להביא טוב לעולם, לרדוף שלום וצדק ולראות את מי ומה שבחושך. חג שמח ובשורות טובות במהרה לכל יצורי תבל ולכל בני האדם, מן הים לנהר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אבי דבוש הוא מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם". הוסמך לרבנות על ידי מכון שלום הרטמן, וממשיך לשלב את ערכיו היהודיים עם אקטיביזם חברתי. בשנת 2023 הוענק לאבי פרס סמי מיכאל על פועלו בצמצום אי השוויון החברתי-כלכלי.
ב-7 באוקטובר, שרד אבי את מתקפת הטרור של חמאס בביתו בקיבוץ נירים, הוא ומשפחתו נמצאים כעת במגורים זמניים בבאר שבע. אבי הפך לקול מוביל בתמיכת החזרת החטופים, וממשיך בקריאתו לזכויות אדם ושלום ברחבי האזור.