לדבר על תשובה ותיקןן אחרי שתי שנות מלחמה אכזרית הוא הדבר הנחוץ אך גם השברירי ביותר. האמונות השונות שלנו מלמדות שתשובה אינה רק שינוי פנימי ופרטי של הלב, אלא גם תזוזה קולקטיבית ותנועה לעבר תיקון, שיקום ופיוס.
על לבחון את התשובה מנקודת מבט נוצרית, בחרתי בטקסט מתוך הבשורה על-פי לוקס, פרק י"ט, המספר את סיפורו של זכי. נקרא: "הוּא נִכְנַס לִירִיחוֹ וְעָבַר בָּהּ, וְאִישׁ אֶחָד, זַכַּי שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מוֹכֵס רָאשִׁי וְאִישׁ עָשִׁיר, הִשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹת מִי הוּא יֵשׁוּעַ וְלֹא יָכוֹל בִּגְלַל הֶהָמוֹן, שֶׁכֵּן הָיָה נְמוּךְ קוֹמָה. הוּא רָץ הָלְאָה לְפָנִים וְעָלָה עַל עֵץ שִׁקְמָה כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, כִּי בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ עָמַד יֵשׁוּעַ לַעֲבֺר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יֵשׁוּעַ לַמָּקוֹם, הִבִּיט לְמַעְלָה וְאָמַר לוֹ: "זַכַּי, רֵד מַהֵר, כִּי הַיּוֹם עָלַי לְהִשָּׁאֵר בְּבֵיתְךָ". הוּא יָרַד מַהֵר וְקִבֵּל אוֹתוֹ לְבֵיתוֹ בְּשִׂמְחָה. כְּשֶׁרָאוּ זֺאת הִתְלוֹנְנוּ הַכֺּל וְאָמְרוּ: "אֵצֶל אִישׁ חוֹטֵא הוּא בָּא לְהִתְאַכְסֵן!" עָמַד זַכַּי וְאָמַר אֶל הָאָדוֹן: "אֲדוֹנִי, הֲרֵינִי נוֹתֵן אֶת מַחֲצִית נְכָסַי לָעֲנִיִּים, וְאִם עָשַׁקְתִּי אִישׁ אַחֲזִיר לוֹ אַרְבַּעְתַּיִם". אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "הַיּוֹם הָיְתָה תְּשׁוּעָה לַבַּיִת הַזֶּה, כִּי הָאִישׁ גַּם הוּא בֶּן־אַבְרָהָם. הֵן בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ." (הבשורה על-פי לוקס, יט א-י).
כפי שקראנו, ישוע עבר ביריחו, ושם פגש את זכי - ראש המוכסים.
במערכת האימפריאלית הרומית באותה התקופה, גביית המסים התבצעה באמצעות גובי מס ומוכסים מקומיים. פירוש הדבר שסוכנים מקומיים שילמו לרומא סכום שנקבע מראש, ואז, כשבידיהם ידע פנימי על כללי המס, גבו מבני קהילותיהם סכומים גבוהים בהרבה. זו הייתה מערכת שתכליתה הייתה ניצול, ושיצרה ושיעתקה עוול חברתי־כלכלי.
המוכסים היו למעשה משת"פים של השלטון, שהתעשרו על חשבון שכניהם, דירדרו, נישלו והובילו להתרוששות של בני קהילתם. הם נתפסו כבוגדים, כטמאים, ולעיתים הושמו באותה קטגוריה עם “חוטאים” אחרים.
כאן, הבעיה איננה רק תאוות בצע אישית, אלא מערכת שלמה של אי־צדק כלכלי. זה מה שהתיאולוג הפרואני - ואבי תיאולוגיית השחרור - גוסטבו גוטיירס מכנה חטא מבני: נזק מערכתי הטמון במערכות ובתנאים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים, שיוצרים דה־הומניזציה של הפגיעים ביותר בחברה. זכי היה גם סוכן של המערכת המדכאת הזו, וגם תוצר שלה. אולי משום כך זכי אינו מעז ללכת בתוך ההמון. חוקרי מקרא מציינים שלמרות שזכי היה אדם בעל מעמד ועשיר — ההמון תיעב אותו, ולכן לא היה מוכן לפנות לו מקום כפי שהיו עושים לגברים מכובדים אחרים בקהילה, ואף היה עלול לפגוע בו. משום כך, מתוך רצונו העז לראות את ישוע, הוא רץ קדימה וטיפס על עץ שקמה. כפי שאנו יודעים, בתרבויות המזרח שלנו, גברים עשירים ובעלי כוח אינם רצים בציבור, ובוודאי אינם מטפסים על עצים. אבל עץ השקמה – עם ענפיו הנמוכים ועליו הרחבים – מספק לו מקום מסתור טוב. זהו הצעד הראשון שעושה זכי בדרך לתשובה: הוא מתאמץ לראות את ישוע; ליבו מבקש לפגוש את ישוע ולהשתנות.
ישוע נכנס אז אל הסיפור. כשהוא מגיע אל עץ השקמה שבצד הדרך, הוא עושה דבר בלתי צפוי: הוא עוצר מתחת לעץ, מביט למעלה וקורא לזכי בשמו: "זַכַּי, רֵד מַהֵר, כִּי הַיּוֹם עָלַי לְהִשָּׁאֵר בְּבֵיתְךָ". (הבשורה על-פי לוקס, יט, ה). ישוע מזמין את עצמו לביתו של זכי! ושוב, כפי שאנו יודעים בתרבות שלנו, אנשים אינם מזמינים את עצמם. זה אינו נחשב מקובל. אך ישוע עושה זאת בכוונה תחילה. בהזמנת עצמו לביתו של זכי הוא נוטל על עצמו את בושתו של זכי. הוא מזדהה בפומבי עם האיש הבזוי – וסופג אליו את הרגשות הקשים המופנים כלפי זכי.
זהו מעשה אמיץ מצדו של ישוע, מעשה שיש לו מחיר גבוה. והוא דורש מצדו של זכי תגובה אמיצה ובעלת מחיר גבוה לא פחות. כאשר זכי יורד מן העץ, הוא גם יורד ממעמדו החברתי. המפגש עם ישוע משנה אותו, ולכן הוא עומד – בפומבי – ומכריז: “מחצית מנכסיי אני נותן לעניים, ואם גזלתי משהו ממישהו – אשיב לו פי ארבעה.” התשובה של זכי איננה רק כמה מילים של חרטה הנלחשות בפרטיות, אלא הכרה פומבית בנזק שגרם והתחייבות לתיקון. תשובתו היא ציבורית, קהילתית וכלכלית. רגע זה מסמן את תחילת תשובתו של זכי, משום שזו תהיה דרך של תהליך מתמשך לאורך חייו.
התיאולוגית המקסיקנית אלסה טאמז כותבת שהמילה היוונית metanoia, , שלרוב מתורגמת כ-“תשובה” או “המרה”, פירושה “שינוי רדיקלי של השקפת העולם, שצריך להתבטא במעשים מוחשיים של צדק; שינוי כולל של האדם; לידה מחדש המלווה בנכונות בלתי מוגבלת לפעול.”
בבשורת לוקס, כאשר מוכסים שאלו את יוחנן המטביל אילו פירות של תשובה עליהם להראות, הוא ענה: "אל תגבו יותר ממה שנקבע לכם,” ובאופן דומה לחיילים אמר: “אל תפעלו באלימות ואל תאִשימו איש בשקר" (לוקס ג'). כלומר - לתשובה יש שני מרכיבים בלתי נפרדים: שינוי בהשקפת העולם, ואחריהם מעשים המתאימים לשינוי זה, מעשים של תשובה.
התיאולוג הדרום־אפריקאי אלן בוסאק מחבר באופן דומה בין פיוס עם אלוהים ובין פיוס עם הקהילה. בבוחנו את סיפור זכי, כותב בוסאק: "זכי יודע שעל פיוס זה להיות מושלם גם עם הקהילה כדי שיהיה אמיתי. הוא מבין שפיוס חייב להיות שינוי אם הוא אמור להיות בעל משמעות: של חייו, של אורח חייו, של יחסיו עם הקהילה ובמיוחד עם אלה שפגע בהם. פיוס משמעותו השבת הצדק".
כאשר זכי מכריז על מחויבותו לפיצוי ולתיקון כלכלי, ישוע מאשר זאת מיד באומרו:
"הַיּוֹם הָיְתָה תְּשׁוּעָה לַבַּיִת הַזֶּה, כִּי הָאִישׁ גַּם הוּא בֶּן־אַבְרָהָם. הֵן בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ." הישועה הפנימית של הלב - המפגש עם אלוהים - מתגלה במעשים חיצוניים, ציבוריים של צדק. מעבר לכך, ישוע מאשר את זכי כבן אברהם, ובכך משיב לו את תחושת השייכות לקהילה.
במילים פשוטות, אצל זכי אנו רואים:
שינוי במוטיבציה — “אני רוצה לראות”;
שינוי ביחסים — – עם אלוהים, עם הזולת, ועם העושר
שינוי בפעולה – פיצוי פומבי וחלוקה מחדש של עושר
אחרי שנתיים של מלחמה אכזרית, תיקון יכול להיראות כמעט בלתי אפשרי לדמיין.
כשאנו מביטים לעבר עזה, ההרס הוא עצום- שכונות שלמות, משפחות, מוסדות וגופים נקרעו לגזרים. תשובה ותיקון נראים כמו חלומות רחוקים. ובכל זאת, אנו אנשים של אמונה. ואמונה, במהותה, מסרבת להיכנע לייאוש. אמונה מתעקשת להתחיל את עבודת התשובה והתיקון כאן ועכשיו. סיפורו של זכי מזכיר לנו שתשובה מתחילה בנכונות לראות: לראות זה את זה, לראות את הפגיעה שנגרמה, ולראות את המציאות בכל קושי וכיעורה .אל הנכונות לראות חייבת להתלוות האומץ לשנות את הסטטוס - לצאת ממסתור, לוותר על מקומות של נוחות או כוח, להרשות לעצמנו להיות נראים.
ואז נדרש מפנה. תשובה היא תמיד מפנה - מפנה של הלב, וגם מפנה של החיים.
היא אישית, כן, אבל לעולם לא רק אישית. היא מחויבות קולקטיבית לצדק, לפיצוי, וליחסים מתוקנים. זה סירוב להמשיך ליהנות מפגיעה - גם כשהפגיעה הפכה למנורמלת או מוצדקת. זו מחויבות ציבורית לתקן את מה שנשבר.
זו הסיבה שתשובה חייבת להיות תמיד כרוכה בתיקון- היא אינה יכולה להצטמצם למילים או לרגשות בלבד. תשובה אמיתית נושאת פרי. היא ניכרת ביחסים מתוקנים, במשאבים משותפים, ובכבוד אנושי שהושב למי שנגזל ממנו.
כאן בירושלים, בעונה זו של כאב ואובדן, ההזמנה עומדת לפנינו:
לרצות לראות;
להעז לרדת;
ולהלך יחד בעבודת התיקון — האיטית, הממשית, הקהילתית, והקדושה.
לא מפני שזה קל — אלא מפני שאמונתנו אינן דורשות מאיתנו פחות מזה.
דבר התורה מבוסס על דבריה של ד"ר מנסור בכנס הבין-דתי השנתי השני של הפורום הבין-דתי לזכויות אדם, "בשם הדת – תפקידה של האמונה בגרימת עוול ויצירת תיקון".
------------------------------------------------------------------------------------------------
למָא מַנְסוּר היא פלסטינית נוצרייה מנצרת. היא עמיתת מחקר פוסט־דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים; היא קיבלה את הדוקטורט ואת התואר השני במדיניות חברתית והתערבות מאוניברסיטת אוקספורד, ואת תואר ה-BSc בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. מחקריה מתמקדים בחוויותיהם של צעירים בישראל–פלסטין, ופורסמו בכתבי עת אקדמיים מובילים בתחום. לצד עבודתה האקדמית, למא משרתת בכנסייה המקומית שלה בנצרת, וכתבה והרצתה על המפגש בין אמונה לחברה בכלי תקשורת מקומיים ובינלאומיים.
על לבחון את התשובה מנקודת מבט נוצרית, בחרתי בטקסט מתוך הבשורה על-פי לוקס, פרק י"ט, המספר את סיפורו של זכי. נקרא: "הוּא נִכְנַס לִירִיחוֹ וְעָבַר בָּהּ, וְאִישׁ אֶחָד, זַכַּי שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מוֹכֵס רָאשִׁי וְאִישׁ עָשִׁיר, הִשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹת מִי הוּא יֵשׁוּעַ וְלֹא יָכוֹל בִּגְלַל הֶהָמוֹן, שֶׁכֵּן הָיָה נְמוּךְ קוֹמָה. הוּא רָץ הָלְאָה לְפָנִים וְעָלָה עַל עֵץ שִׁקְמָה כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, כִּי בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ עָמַד יֵשׁוּעַ לַעֲבֺר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יֵשׁוּעַ לַמָּקוֹם, הִבִּיט לְמַעְלָה וְאָמַר לוֹ: "זַכַּי, רֵד מַהֵר, כִּי הַיּוֹם עָלַי לְהִשָּׁאֵר בְּבֵיתְךָ". הוּא יָרַד מַהֵר וְקִבֵּל אוֹתוֹ לְבֵיתוֹ בְּשִׂמְחָה. כְּשֶׁרָאוּ זֺאת הִתְלוֹנְנוּ הַכֺּל וְאָמְרוּ: "אֵצֶל אִישׁ חוֹטֵא הוּא בָּא לְהִתְאַכְסֵן!" עָמַד זַכַּי וְאָמַר אֶל הָאָדוֹן: "אֲדוֹנִי, הֲרֵינִי נוֹתֵן אֶת מַחֲצִית נְכָסַי לָעֲנִיִּים, וְאִם עָשַׁקְתִּי אִישׁ אַחֲזִיר לוֹ אַרְבַּעְתַּיִם". אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "הַיּוֹם הָיְתָה תְּשׁוּעָה לַבַּיִת הַזֶּה, כִּי הָאִישׁ גַּם הוּא בֶּן־אַבְרָהָם. הֵן בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ." (הבשורה על-פי לוקס, יט א-י).
כפי שקראנו, ישוע עבר ביריחו, ושם פגש את זכי - ראש המוכסים.
במערכת האימפריאלית הרומית באותה התקופה, גביית המסים התבצעה באמצעות גובי מס ומוכסים מקומיים. פירוש הדבר שסוכנים מקומיים שילמו לרומא סכום שנקבע מראש, ואז, כשבידיהם ידע פנימי על כללי המס, גבו מבני קהילותיהם סכומים גבוהים בהרבה. זו הייתה מערכת שתכליתה הייתה ניצול, ושיצרה ושיעתקה עוול חברתי־כלכלי.
המוכסים היו למעשה משת"פים של השלטון, שהתעשרו על חשבון שכניהם, דירדרו, נישלו והובילו להתרוששות של בני קהילתם. הם נתפסו כבוגדים, כטמאים, ולעיתים הושמו באותה קטגוריה עם “חוטאים” אחרים.
כאן, הבעיה איננה רק תאוות בצע אישית, אלא מערכת שלמה של אי־צדק כלכלי. זה מה שהתיאולוג הפרואני - ואבי תיאולוגיית השחרור - גוסטבו גוטיירס מכנה חטא מבני: נזק מערכתי הטמון במערכות ובתנאים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים, שיוצרים דה־הומניזציה של הפגיעים ביותר בחברה. זכי היה גם סוכן של המערכת המדכאת הזו, וגם תוצר שלה. אולי משום כך זכי אינו מעז ללכת בתוך ההמון. חוקרי מקרא מציינים שלמרות שזכי היה אדם בעל מעמד ועשיר — ההמון תיעב אותו, ולכן לא היה מוכן לפנות לו מקום כפי שהיו עושים לגברים מכובדים אחרים בקהילה, ואף היה עלול לפגוע בו. משום כך, מתוך רצונו העז לראות את ישוע, הוא רץ קדימה וטיפס על עץ שקמה. כפי שאנו יודעים, בתרבויות המזרח שלנו, גברים עשירים ובעלי כוח אינם רצים בציבור, ובוודאי אינם מטפסים על עצים. אבל עץ השקמה – עם ענפיו הנמוכים ועליו הרחבים – מספק לו מקום מסתור טוב. זהו הצעד הראשון שעושה זכי בדרך לתשובה: הוא מתאמץ לראות את ישוע; ליבו מבקש לפגוש את ישוע ולהשתנות.
ישוע נכנס אז אל הסיפור. כשהוא מגיע אל עץ השקמה שבצד הדרך, הוא עושה דבר בלתי צפוי: הוא עוצר מתחת לעץ, מביט למעלה וקורא לזכי בשמו: "זַכַּי, רֵד מַהֵר, כִּי הַיּוֹם עָלַי לְהִשָּׁאֵר בְּבֵיתְךָ". (הבשורה על-פי לוקס, יט, ה). ישוע מזמין את עצמו לביתו של זכי! ושוב, כפי שאנו יודעים בתרבות שלנו, אנשים אינם מזמינים את עצמם. זה אינו נחשב מקובל. אך ישוע עושה זאת בכוונה תחילה. בהזמנת עצמו לביתו של זכי הוא נוטל על עצמו את בושתו של זכי. הוא מזדהה בפומבי עם האיש הבזוי – וסופג אליו את הרגשות הקשים המופנים כלפי זכי.
זהו מעשה אמיץ מצדו של ישוע, מעשה שיש לו מחיר גבוה. והוא דורש מצדו של זכי תגובה אמיצה ובעלת מחיר גבוה לא פחות. כאשר זכי יורד מן העץ, הוא גם יורד ממעמדו החברתי. המפגש עם ישוע משנה אותו, ולכן הוא עומד – בפומבי – ומכריז: “מחצית מנכסיי אני נותן לעניים, ואם גזלתי משהו ממישהו – אשיב לו פי ארבעה.” התשובה של זכי איננה רק כמה מילים של חרטה הנלחשות בפרטיות, אלא הכרה פומבית בנזק שגרם והתחייבות לתיקון. תשובתו היא ציבורית, קהילתית וכלכלית. רגע זה מסמן את תחילת תשובתו של זכי, משום שזו תהיה דרך של תהליך מתמשך לאורך חייו.
התיאולוגית המקסיקנית אלסה טאמז כותבת שהמילה היוונית metanoia, , שלרוב מתורגמת כ-“תשובה” או “המרה”, פירושה “שינוי רדיקלי של השקפת העולם, שצריך להתבטא במעשים מוחשיים של צדק; שינוי כולל של האדם; לידה מחדש המלווה בנכונות בלתי מוגבלת לפעול.”
בבשורת לוקס, כאשר מוכסים שאלו את יוחנן המטביל אילו פירות של תשובה עליהם להראות, הוא ענה: "אל תגבו יותר ממה שנקבע לכם,” ובאופן דומה לחיילים אמר: “אל תפעלו באלימות ואל תאִשימו איש בשקר" (לוקס ג'). כלומר - לתשובה יש שני מרכיבים בלתי נפרדים: שינוי בהשקפת העולם, ואחריהם מעשים המתאימים לשינוי זה, מעשים של תשובה.
התיאולוג הדרום־אפריקאי אלן בוסאק מחבר באופן דומה בין פיוס עם אלוהים ובין פיוס עם הקהילה. בבוחנו את סיפור זכי, כותב בוסאק: "זכי יודע שעל פיוס זה להיות מושלם גם עם הקהילה כדי שיהיה אמיתי. הוא מבין שפיוס חייב להיות שינוי אם הוא אמור להיות בעל משמעות: של חייו, של אורח חייו, של יחסיו עם הקהילה ובמיוחד עם אלה שפגע בהם. פיוס משמעותו השבת הצדק".
כאשר זכי מכריז על מחויבותו לפיצוי ולתיקון כלכלי, ישוע מאשר זאת מיד באומרו:
"הַיּוֹם הָיְתָה תְּשׁוּעָה לַבַּיִת הַזֶּה, כִּי הָאִישׁ גַּם הוּא בֶּן־אַבְרָהָם. הֵן בֶּן־הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ." הישועה הפנימית של הלב - המפגש עם אלוהים - מתגלה במעשים חיצוניים, ציבוריים של צדק. מעבר לכך, ישוע מאשר את זכי כבן אברהם, ובכך משיב לו את תחושת השייכות לקהילה.
במילים פשוטות, אצל זכי אנו רואים:
שינוי במוטיבציה — “אני רוצה לראות”;
שינוי ביחסים — – עם אלוהים, עם הזולת, ועם העושר
שינוי בפעולה – פיצוי פומבי וחלוקה מחדש של עושר
אחרי שנתיים של מלחמה אכזרית, תיקון יכול להיראות כמעט בלתי אפשרי לדמיין.
כשאנו מביטים לעבר עזה, ההרס הוא עצום- שכונות שלמות, משפחות, מוסדות וגופים נקרעו לגזרים. תשובה ותיקון נראים כמו חלומות רחוקים. ובכל זאת, אנו אנשים של אמונה. ואמונה, במהותה, מסרבת להיכנע לייאוש. אמונה מתעקשת להתחיל את עבודת התשובה והתיקון כאן ועכשיו. סיפורו של זכי מזכיר לנו שתשובה מתחילה בנכונות לראות: לראות זה את זה, לראות את הפגיעה שנגרמה, ולראות את המציאות בכל קושי וכיעורה .אל הנכונות לראות חייבת להתלוות האומץ לשנות את הסטטוס - לצאת ממסתור, לוותר על מקומות של נוחות או כוח, להרשות לעצמנו להיות נראים.
ואז נדרש מפנה. תשובה היא תמיד מפנה - מפנה של הלב, וגם מפנה של החיים.
היא אישית, כן, אבל לעולם לא רק אישית. היא מחויבות קולקטיבית לצדק, לפיצוי, וליחסים מתוקנים. זה סירוב להמשיך ליהנות מפגיעה - גם כשהפגיעה הפכה למנורמלת או מוצדקת. זו מחויבות ציבורית לתקן את מה שנשבר.
זו הסיבה שתשובה חייבת להיות תמיד כרוכה בתיקון- היא אינה יכולה להצטמצם למילים או לרגשות בלבד. תשובה אמיתית נושאת פרי. היא ניכרת ביחסים מתוקנים, במשאבים משותפים, ובכבוד אנושי שהושב למי שנגזל ממנו.
כאן בירושלים, בעונה זו של כאב ואובדן, ההזמנה עומדת לפנינו:
לרצות לראות;
להעז לרדת;
ולהלך יחד בעבודת התיקון — האיטית, הממשית, הקהילתית, והקדושה.
לא מפני שזה קל — אלא מפני שאמונתנו אינן דורשות מאיתנו פחות מזה.
דבר התורה מבוסס על דבריה של ד"ר מנסור בכנס הבין-דתי השנתי השני של הפורום הבין-דתי לזכויות אדם, "בשם הדת – תפקידה של האמונה בגרימת עוול ויצירת תיקון".
------------------------------------------------------------------------------------------------
למָא מַנְסוּר היא פלסטינית נוצרייה מנצרת. היא עמיתת מחקר פוסט־דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים; היא קיבלה את הדוקטורט ואת התואר השני במדיניות חברתית והתערבות מאוניברסיטת אוקספורד, ואת תואר ה-BSc בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. מחקריה מתמקדים בחוויותיהם של צעירים בישראל–פלסטין, ופורסמו בכתבי עת אקדמיים מובילים בתחום. לצד עבודתה האקדמית, למא משרתת בכנסייה המקומית שלה בנצרת, וכתבה והרצתה על המפגש בין אמונה לחברה בכלי תקשורת מקומיים ובינלאומיים.