ספר שמות נפתח בתיאור קולות של קושי המופרחים לחלל העולם: אנחות של עם משועבד, זעקות של עבדים סובלים, שוועות של אנשים מדוכאים ונאקות חסרות מילים של בני אדם המתמודדים עם קושי מתמשך, שנדמה כי אין לו סוף או אפשרות לשינוי. "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" (שמות ב', כג'-כד'). היחיד בעולם ששומע אותם הוא אלוהים.
באותו הזמן גדל במציאות מוגנת, פריבילגית ועטופה הבן המאומץ של פרעה, אח לבני ישראל שאינו מצליח לשמוע את כאבם. לשמוע אינו מצליח, אך הוא לא יכול להתעלם כאשר הוא רואה את העוול מול עיניו: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב', יא'-יב'). משה אינו יכול לראות את העוול מבלי להגיב.
במשה מפעם קול אחר מזה של בני ישראל. הוא, שגדל כנסיך, נושם לעומק, מכיר את הרווחה והמנוחה. גדל בו קול של חירות, קול שלא נשמע בקרב בני ישראל – עד שמשה הופיע. הוא אינו מבין את שפת העם - שפה של חוסר תקווה ושל סבל, והם אינם מסוגלים להבין אותו.
משה יוצא למסע – מהסנה הבוער חזרה אל העם – כדי לחפש את המילים שיאפשרו לקולו להישמע. הזוהר מתאר את משה כ"קול בלי דיבור", כי הדיבור עצמו היה בגלות ("בא משה– בא קול... והיה קול בלא דיבור, לפי שהדיבור בגלות" זוהר שמות, וארא) כדי שמשה יישמע, אלוהים שולח איתו את אהרון – שיתרגם את הקול לדיבור. אהרון מצד אחד מכיר את השעבוד מקרוב - הוא גדל בתוכו, סבל בו ויודע כיצד לדבר עם האנשים הנמצאים בו. מצד שני, הוא תמיד היה אחיו של נסיך, הכיר באפשרות של מציאות חיים אחרת, ומצליח לחלוק שפה עם משה. במקביל לדרכו של משה להיות מובן בקרב בני עמו, בני ישראל עצמם נמצאים במסע להצליח לבטא את עצמם, להצליח לעבד את הקולות, האנחות והזעקות החייתיות הנובעות מהם לכדי שאיפות, מילים, תקוות וחיים.
משה מוצא את המילים שלו במעמד הר סיני – כשהוא מתרגם את קולו הבלתי מושג של אלוהים אל תוך שפה שהעם יכול לשמוע. הזוהר מתאר את הרגע הזה של חיבור בין קול ודיבור – כתהליך של ריפוי ושלמות.
עבור בני ישראל, תהליך זה של מציאת הדיבור וריפוי מגיע לשיאו רגע אחרי היציאה ממצרים, כאשר חירותם מקבלת צורה אחרי שהמצרים הרודפים אחריהם טובעים בים ובני ישראל ניצבים בפליאה גדולה לבסוף על קרקע יבשה בתוך המולת החיים הזורמים סביבם.
ברגע הזה, שבו נוכחת תודעת החופש והחירות, בני ישראל לראשונה פוצחים את פיהם בשירה צלולה המעניקה סוף-סוף מילים לקולות המודחקים והמושתקים שבהם.
בפסח עלינו להרבות בסיפור יציאת מצרים. כוחו של הפה – "פה שח" - הוא לא רק טכניקה של העברה בין-דורית, אלא פרקטיקה של שחרור. כאשר אנו מעבדים את תחושות העוול והדיכוי, מעניקים להן מילים, ומצליחים לבטא אותן מול עצמנו ובשפה שמובנת ונשמעת במעגל הסובבים הקרוב והרחוק, אנחנו גם יוצרים חווית ריפוי וגם בפועל יוצאים מעבדות לחירות, במובן הנפשי, והקהילתי.
זו גם עבורי המשמעות העמוקה המהדהדת בפסח: היכולת לבטא את הקול הפנימי הקורא השכם וערב לשחרור משותף עם שכנינו. כשאני מוצא את הדרך להשמיע את הקול הזה מעבר למחסומי הקשב, לדבר בשפה שמחברת בין הכאבים של העם שלי לבין קריאה לחירות לכל - נוצרת אצלי חוויה של חיבור והשלמה פנימיים.
ולוואי שנצליח לבטא את קול השעבוד והעוול שאנו מזהים במציאות, ולספר – תחילה לעצמנו, ואחר כך בקול רם לסביבתנו – את סיפור החירות שאליו אנחנו שואפים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
יקיר רנבאום, המנהל החדש של המחלקה הבין-דתית ב'קול רבני למען זכויות אדם', עוסק בשנים האחרונות בחינוך, דיאלוג ויצירת שותפויות יהודיות-ערביות. הוא גדל בישיבות הסדר, למד יישוב סכסוכים באוניברסיטה העברית ומזרח תיכון, אסלאם וערבית במרכז האקדמי שלם. בעברו ניהל את רשת הבוגרים של בתי הספר הדו-לשוניים של 'יד ביד', והקים תוכנית קהילתית לסטודנטים יהודים וערבים לדיאלוג ועשייה משותפת בירושלים ובחיפה. מוסמך כמגשר, מנחה דיאלוג ומתרגם סימולטני עברית-ערבית. חי עם אשתו בשכונת עין כרם בירושלים.
באותו הזמן גדל במציאות מוגנת, פריבילגית ועטופה הבן המאומץ של פרעה, אח לבני ישראל שאינו מצליח לשמוע את כאבם. לשמוע אינו מצליח, אך הוא לא יכול להתעלם כאשר הוא רואה את העוול מול עיניו: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב', יא'-יב'). משה אינו יכול לראות את העוול מבלי להגיב.
במשה מפעם קול אחר מזה של בני ישראל. הוא, שגדל כנסיך, נושם לעומק, מכיר את הרווחה והמנוחה. גדל בו קול של חירות, קול שלא נשמע בקרב בני ישראל – עד שמשה הופיע. הוא אינו מבין את שפת העם - שפה של חוסר תקווה ושל סבל, והם אינם מסוגלים להבין אותו.
משה יוצא למסע – מהסנה הבוער חזרה אל העם – כדי לחפש את המילים שיאפשרו לקולו להישמע. הזוהר מתאר את משה כ"קול בלי דיבור", כי הדיבור עצמו היה בגלות ("בא משה– בא קול... והיה קול בלא דיבור, לפי שהדיבור בגלות" זוהר שמות, וארא) כדי שמשה יישמע, אלוהים שולח איתו את אהרון – שיתרגם את הקול לדיבור. אהרון מצד אחד מכיר את השעבוד מקרוב - הוא גדל בתוכו, סבל בו ויודע כיצד לדבר עם האנשים הנמצאים בו. מצד שני, הוא תמיד היה אחיו של נסיך, הכיר באפשרות של מציאות חיים אחרת, ומצליח לחלוק שפה עם משה. במקביל לדרכו של משה להיות מובן בקרב בני עמו, בני ישראל עצמם נמצאים במסע להצליח לבטא את עצמם, להצליח לעבד את הקולות, האנחות והזעקות החייתיות הנובעות מהם לכדי שאיפות, מילים, תקוות וחיים.
משה מוצא את המילים שלו במעמד הר סיני – כשהוא מתרגם את קולו הבלתי מושג של אלוהים אל תוך שפה שהעם יכול לשמוע. הזוהר מתאר את הרגע הזה של חיבור בין קול ודיבור – כתהליך של ריפוי ושלמות.
עבור בני ישראל, תהליך זה של מציאת הדיבור וריפוי מגיע לשיאו רגע אחרי היציאה ממצרים, כאשר חירותם מקבלת צורה אחרי שהמצרים הרודפים אחריהם טובעים בים ובני ישראל ניצבים בפליאה גדולה לבסוף על קרקע יבשה בתוך המולת החיים הזורמים סביבם.
ברגע הזה, שבו נוכחת תודעת החופש והחירות, בני ישראל לראשונה פוצחים את פיהם בשירה צלולה המעניקה סוף-סוף מילים לקולות המודחקים והמושתקים שבהם.
בפסח עלינו להרבות בסיפור יציאת מצרים. כוחו של הפה – "פה שח" - הוא לא רק טכניקה של העברה בין-דורית, אלא פרקטיקה של שחרור. כאשר אנו מעבדים את תחושות העוול והדיכוי, מעניקים להן מילים, ומצליחים לבטא אותן מול עצמנו ובשפה שמובנת ונשמעת במעגל הסובבים הקרוב והרחוק, אנחנו גם יוצרים חווית ריפוי וגם בפועל יוצאים מעבדות לחירות, במובן הנפשי, והקהילתי.
זו גם עבורי המשמעות העמוקה המהדהדת בפסח: היכולת לבטא את הקול הפנימי הקורא השכם וערב לשחרור משותף עם שכנינו. כשאני מוצא את הדרך להשמיע את הקול הזה מעבר למחסומי הקשב, לדבר בשפה שמחברת בין הכאבים של העם שלי לבין קריאה לחירות לכל - נוצרת אצלי חוויה של חיבור והשלמה פנימיים.
ולוואי שנצליח לבטא את קול השעבוד והעוול שאנו מזהים במציאות, ולספר – תחילה לעצמנו, ואחר כך בקול רם לסביבתנו – את סיפור החירות שאליו אנחנו שואפים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
יקיר רנבאום, המנהל החדש של המחלקה הבין-דתית ב'קול רבני למען זכויות אדם', עוסק בשנים האחרונות בחינוך, דיאלוג ויצירת שותפויות יהודיות-ערביות. הוא גדל בישיבות הסדר, למד יישוב סכסוכים באוניברסיטה העברית ומזרח תיכון, אסלאם וערבית במרכז האקדמי שלם. בעברו ניהל את רשת הבוגרים של בתי הספר הדו-לשוניים של 'יד ביד', והקים תוכנית קהילתית לסטודנטים יהודים וערבים לדיאלוג ועשייה משותפת בירושלים ובחיפה. מוסמך כמגשר, מנחה דיאלוג ומתרגם סימולטני עברית-ערבית. חי עם אשתו בשכונת עין כרם בירושלים.