סיפור עמלק בדרך כלל נדרש בהקשר של הציווי "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה, יז) ובסמיכות לפורים ולקשר הרופף שיצרו חז"ל בין המן האגגי לעמלקים ולמאבק האיתנים בין המן למרדכי ובין עמלק וישראל.
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃ אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים׃" (דברים, כה, יז-יט).
הפרשנות המסורתית מסבירה שעמלק התנפלו דווקא על אלו שלא היה בהם כוח ללכת מרוב חולשה (אבן עזרא), עייפות שנבעה לא רק מהדרך הקשה במדבר אלא שדבקה בהם עדיין תשישות השעבוד במצרים (אור החיים). ואולי כפי שפירש רש"י, "וַיְזַנֵּב בְּךָ" מציף עניין קשה יותר, שהיה עמלק "חוֹתֵךְ מִילוֹת וְזוֹרֵק כְּלַפֵּי מַעְלָה"? לא רק התעללות פיזית אלא ממש נסיון לשבור את הברית בין העם לאלוהיו ואולי אפילו בין העם לאבותיו, כלומר, איזה ניסיון להפריד אנשים מעצמם.
במובן הזה, חג פורים מספר את סיפור המאבק בין טוב לרע, בין כוחות החיים לכוחות המוות, בין עונות הרעב לעונות השפע. חג של "היפוך" הוא בעל משמעות רבה יותר בתוך מערכת סיפורית בינארית - טוב מוחלט ורע מוחלט. קורבן תמים ונקי ותוקף אכזר וטמא.
אבל החיים הם לרוב לא בינאריים, ובוודאי שלא בתחום שאלות הנפש והנשמה, וכמו כל עם אחר גם אנחנו איננו עם תמים ונקי במובן המקראי של המילה: יש בנו פציעות ומומים וכאבים גלויים וסמויים.
יש כאן הדהוד למיתוס קדום אחר על מוות ותחיה והמחירים שאנו משלמים על המהלך הזה:
"אִנַנַּה עוֹלָה מִן הַשְּׁאוֹל,
שֵׁדִים קְטַנִּים כִּקְנֵי מְשׂוּכָה,
שֵׁדִים גְּדוֹלִים כִּקְנֵי סֻכָּה, נִצְמָדִים לְצִדָּהּ."
("ירידת איננה לשאול", בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. ש. שפרה ויעקב קליין, עם עובד, 1998. עמ' 363)
וכמו האלה הגדולה אִנַנַּה במיתוס השׁוּמרי, גם עם ישראל יצא ממצרים לאחר דורות של שעבוד, נגיעה יום יומית במוות ואיון העצמי. הסבל היה קשה מנשוא "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה" (שמות, ב, כג), ועכשיו במדבר, האנשים האלה אמורים להתנהל כבני חורין, בבגרות ובאחריות של מי שאדונים לגורלם.
אולם שֶׁדֵּי השיעבוד ליוו את אבותנו החוצה אל המדבר: שדים של פחד, רעב, צמא, בדידות וחוסר ביטחון עמוק בעולם, פחדים של מי ששרויים במ"ט שערי טומאת עבדות.
באופן דומה, שדים מלווים אותנו כעם מתוך גלות ושואה ומלחמות ישראל ועד לשנתיים האחרונות של פצעים הולכים ומתרבים - פצעים שמוטלים בנו ופצעים שאנו מטילים באחרים.
יציאה מן הַשְּׁאוֹל (ועל אחת כמה וכמה שהות ממושכת בַּשְּׁאוֹל) מעלה איתה בהכרח גם נציגים של כוחות המוות והכליון. לא מדובר כאן באנשים ממש אלא בכוחות נפש הפועלים עלינו ובתוכנו ושעלינו לשים לב אליהם למען לא ידבקו בנו. זה עמלק.
וכאשר פניתי לקרוא את סיפור עמלק השנה, תפס אותי דווקא הנוסח שבשמות י"ז, מכיוון שהוא מעניק לנו אפשרות לצאת החוצה מהתחום שבין טוב לרע והלאה אל שאלות של אמונה ועשיה.
סיפור המלחמה בעמלק נפתח דווקא בשאלתם של בני ישראל "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן" (שמות, י"ז, ז), שאלה עמוקה מאוד הנאמרת כאן בהתרסה אולם מביעה בעצם זעקה רצינית כלפי היקום - האם יש משמעות לעשיה ולסבל שלנו? וכמעט בתגובה לכך, או כתוצאה מכך, באים ועולים עמלק.
מלחמת ישראל בעמלק התרחשה בו זמנית בממד הגוף ובממד הרוח "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃ וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו … וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ׃" (שמות, יז, יא-יב)
ידיו של משה הן דמות במחזה הקדוש המוצג בפנינו - ידיים כבדות מייצגות עבור העם במלחמה ועבורנו את כובד המשא שבקיום נטול משמעות, וכאשר הן נופלות מטה מתגבר רגש הייאוש וגובר עמלק. מאידך, כאשר ידי משה הן "אמונה" - אז גובר העם, כלומר, אז מתגבר העם ומוצא את התכלית והתוחלת לקיומו.
בתרגומו ופירושו למקרא מציע רוברט אלטר ש"ידי משה אמונה" משמעו שהידיים עצמן הפכו לייצוג של רעיון האמונה, ומכאן מבינים שבכל פעם שישראל ראו את ידי משה, ידיהם הפכו גם הן לאמונה ומעשיהם התמלאו שוב משמעות. ורש"י דורש את הפסוק האחרון של הסיפור "כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ" (שמות, יז, טז): המלה כסא חלקית ושמו של הקב"ה חלקי "נִשְׁבַּע הַקָּבָּ"ה שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ". ואם נמשוך מכל מה שאמרנו עד כה, כל זמן שעמלק הייאוש וחוסר המשמעות שורים על מעשינו הרי שכסאו של הקב"ה אינו שלם ועל מנת להלחים אותו חזרה עלינו לדבוק במידת האמונה והבטחון.
בחזרה למגילת אסתר "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת … וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ …" (אסתר, ה, א), אסתר בתוך עצמה והמלך יושבת על כסאו. זו בעצם מלחמתם של בני ישראל וזה הדבר שראוי לנו לזכור בשבת זכור.
היכולת להמשיך ולדבוק באמונה היא מאבק קשה מאין כמוהו ולפעמים נדרשת ממש מלחמה פנימית מתישה בכל השדים שעולים עלינו לכלותנו.
אבל בנוסח הסיפור בספר שמות אלוהים הוא שלוקח על עצמו למחות את זכר עמלק, וכל תפקידנו האנושי הוא לזכור ולהזכיר, להיות שותפים במאבק למציאת משמעות, לריפוי, לתיקון הכסא והנכחת קדושת-הבריאה בעם ובעולם.
מי ייתן ונזכור על מנת להרבות טוב וחיים בעולם, ונהפוך הוא לנו ולכל בני האדם ולכל באי עולם לימים של משתה ושמחה.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה גילה קן, ילידת ירושלים, נשואה לאריאל ואמא לשקד ואלון. בוגרת התוכנית הישראלית לרבנות של ההיברו יוניון קולג' בירושלים. רבת קהילה באדמונטון, אלברטה (קנדה).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם׃ אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים׃" (דברים, כה, יז-יט).
הפרשנות המסורתית מסבירה שעמלק התנפלו דווקא על אלו שלא היה בהם כוח ללכת מרוב חולשה (אבן עזרא), עייפות שנבעה לא רק מהדרך הקשה במדבר אלא שדבקה בהם עדיין תשישות השעבוד במצרים (אור החיים). ואולי כפי שפירש רש"י, "וַיְזַנֵּב בְּךָ" מציף עניין קשה יותר, שהיה עמלק "חוֹתֵךְ מִילוֹת וְזוֹרֵק כְּלַפֵּי מַעְלָה"? לא רק התעללות פיזית אלא ממש נסיון לשבור את הברית בין העם לאלוהיו ואולי אפילו בין העם לאבותיו, כלומר, איזה ניסיון להפריד אנשים מעצמם.
במובן הזה, חג פורים מספר את סיפור המאבק בין טוב לרע, בין כוחות החיים לכוחות המוות, בין עונות הרעב לעונות השפע. חג של "היפוך" הוא בעל משמעות רבה יותר בתוך מערכת סיפורית בינארית - טוב מוחלט ורע מוחלט. קורבן תמים ונקי ותוקף אכזר וטמא.
אבל החיים הם לרוב לא בינאריים, ובוודאי שלא בתחום שאלות הנפש והנשמה, וכמו כל עם אחר גם אנחנו איננו עם תמים ונקי במובן המקראי של המילה: יש בנו פציעות ומומים וכאבים גלויים וסמויים.
יש כאן הדהוד למיתוס קדום אחר על מוות ותחיה והמחירים שאנו משלמים על המהלך הזה:
"אִנַנַּה עוֹלָה מִן הַשְּׁאוֹל,
שֵׁדִים קְטַנִּים כִּקְנֵי מְשׂוּכָה,
שֵׁדִים גְּדוֹלִים כִּקְנֵי סֻכָּה, נִצְמָדִים לְצִדָּהּ."
("ירידת איננה לשאול", בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. ש. שפרה ויעקב קליין, עם עובד, 1998. עמ' 363)
וכמו האלה הגדולה אִנַנַּה במיתוס השׁוּמרי, גם עם ישראל יצא ממצרים לאחר דורות של שעבוד, נגיעה יום יומית במוות ואיון העצמי. הסבל היה קשה מנשוא "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִן־הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל־הָאֱלֹהִים מִן־הָעֲבֹדָה" (שמות, ב, כג), ועכשיו במדבר, האנשים האלה אמורים להתנהל כבני חורין, בבגרות ובאחריות של מי שאדונים לגורלם.
אולם שֶׁדֵּי השיעבוד ליוו את אבותנו החוצה אל המדבר: שדים של פחד, רעב, צמא, בדידות וחוסר ביטחון עמוק בעולם, פחדים של מי ששרויים במ"ט שערי טומאת עבדות.
באופן דומה, שדים מלווים אותנו כעם מתוך גלות ושואה ומלחמות ישראל ועד לשנתיים האחרונות של פצעים הולכים ומתרבים - פצעים שמוטלים בנו ופצעים שאנו מטילים באחרים.
יציאה מן הַשְּׁאוֹל (ועל אחת כמה וכמה שהות ממושכת בַּשְּׁאוֹל) מעלה איתה בהכרח גם נציגים של כוחות המוות והכליון. לא מדובר כאן באנשים ממש אלא בכוחות נפש הפועלים עלינו ובתוכנו ושעלינו לשים לב אליהם למען לא ידבקו בנו. זה עמלק.
וכאשר פניתי לקרוא את סיפור עמלק השנה, תפס אותי דווקא הנוסח שבשמות י"ז, מכיוון שהוא מעניק לנו אפשרות לצאת החוצה מהתחום שבין טוב לרע והלאה אל שאלות של אמונה ועשיה.
סיפור המלחמה בעמלק נפתח דווקא בשאלתם של בני ישראל "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם־אָיִן" (שמות, י"ז, ז), שאלה עמוקה מאוד הנאמרת כאן בהתרסה אולם מביעה בעצם זעקה רצינית כלפי היקום - האם יש משמעות לעשיה ולסבל שלנו? וכמעט בתגובה לכך, או כתוצאה מכך, באים ועולים עמלק.
מלחמת ישראל בעמלק התרחשה בו זמנית בממד הגוף ובממד הרוח "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק׃ וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו … וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד־בֹּא הַשָּׁמֶשׁ׃" (שמות, יז, יא-יב)
ידיו של משה הן דמות במחזה הקדוש המוצג בפנינו - ידיים כבדות מייצגות עבור העם במלחמה ועבורנו את כובד המשא שבקיום נטול משמעות, וכאשר הן נופלות מטה מתגבר רגש הייאוש וגובר עמלק. מאידך, כאשר ידי משה הן "אמונה" - אז גובר העם, כלומר, אז מתגבר העם ומוצא את התכלית והתוחלת לקיומו.
בתרגומו ופירושו למקרא מציע רוברט אלטר ש"ידי משה אמונה" משמעו שהידיים עצמן הפכו לייצוג של רעיון האמונה, ומכאן מבינים שבכל פעם שישראל ראו את ידי משה, ידיהם הפכו גם הן לאמונה ומעשיהם התמלאו שוב משמעות. ורש"י דורש את הפסוק האחרון של הסיפור "כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ" (שמות, יז, טז): המלה כסא חלקית ושמו של הקב"ה חלקי "נִשְׁבַּע הַקָּבָּ"ה שֶׁאֵין שְׁמוֹ שָׁלֵם וְאֵין כִּסְאוֹ שָׁלֵם עַד שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק כֻּלּוֹ". ואם נמשוך מכל מה שאמרנו עד כה, כל זמן שעמלק הייאוש וחוסר המשמעות שורים על מעשינו הרי שכסאו של הקב"ה אינו שלם ועל מנת להלחים אותו חזרה עלינו לדבוק במידת האמונה והבטחון.
בחזרה למגילת אסתר "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת … וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ …" (אסתר, ה, א), אסתר בתוך עצמה והמלך יושבת על כסאו. זו בעצם מלחמתם של בני ישראל וזה הדבר שראוי לנו לזכור בשבת זכור.
היכולת להמשיך ולדבוק באמונה היא מאבק קשה מאין כמוהו ולפעמים נדרשת ממש מלחמה פנימית מתישה בכל השדים שעולים עלינו לכלותנו.
אבל בנוסח הסיפור בספר שמות אלוהים הוא שלוקח על עצמו למחות את זכר עמלק, וכל תפקידנו האנושי הוא לזכור ולהזכיר, להיות שותפים במאבק למציאת משמעות, לריפוי, לתיקון הכסא והנכחת קדושת-הבריאה בעם ובעולם.
מי ייתן ונזכור על מנת להרבות טוב וחיים בעולם, ונהפוך הוא לנו ולכל בני האדם ולכל באי עולם לימים של משתה ושמחה.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה גילה קן, ילידת ירושלים, נשואה לאריאל ואמא לשקד ואלון. בוגרת התוכנית הישראלית לרבנות של ההיברו יוניון קולג' בירושלים. רבת קהילה באדמונטון, אלברטה (קנדה).