כולנו נולדנו, כולנו התפתחנו תא לתא, איבר לאיבר, מונחים ומקופלים כמו פנקס, כל צרכינו מסופקים. כולנו שהינו במקום השמור, המוגן, הצפוף הזה, עם נר דלוק לנו על ראשנו צופה ומביט מסוף העולם. וברגע אחד בלתי ידוע, צפוי או מתוכנן משהו דחף אותנו לצאת אל נסיבות חיינו (לא לפני שהחטיף לנו המלאך סטירה שהשכיחה מאיתנו את התורה כולה).
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" (ויקרא י"ב ב) - פרשת תזריע נפתחת בדברי אלוהים, דרך משה אל העם. במילים שכמו לקוחות מספר חשבון, אלוהים מבקש לעשות לעם סדר, לתת קצת וודאות, באירוע הכאוטי והיפיפה הזה שנקרא לידה.
והנה היא תורת היולדת בקצרה:
ילדת בן זכר? מזל טוב! זכית בשבעה ימי טומאה ועוד שלושים ושלושה ימים של טהרה.
ילדת בת? כל הכבוד! זכית בשבועיים של ימי טומאה ועוד שישים ושישה ימי טהרה.
סיימת לנוח? יופי, הריון זו לא מחלה, הגיע הזמן לחזור לקהילה.
בדרך לקהילה עוברות אצל הכהן לכפרה וטהרה עם שני קורבנות, אחד לעולה ואחד לחטאת.
זאת תורת היולדת והיא מוצאת חן בעיני, כמה חשובה המנוחה של אחרי לידה, לרפא את הגוף והנפש, להתאושש מהמאורע המטלטל הזה, לחזור לחיים. ימי הדמים שומרים על היולדת, מאפשרים לה רגע להיות בין לבין - בין טומאה לטהרה, אבל לא להיות חלק מהקהל, היולדת היא מחוץ לזמן. אך יש גם כמה שאלות:
למה בכלל יש זמן טומאה לאחר הלידה? ומה ההבדל בין זמן טומאה לזמן טהרה?
כל אישה שעברה לידה יודעת כמה האירוע הזה מטשטש את גבולות האנושיות, הוא חייתי ובלתי נתפס בעודו מתרחש. הטהרה והקדושה הם חלק ממעגל חיים ומוות, הם לא קצוות אלא חלקים שמשלימים אחד את השני. חייבת להיות טומאה כדי שתהיה טהרה ולהיפך. הגוף שלנו הוא כלי שמכיל את שני המצבים, אבל נחוצים לנו זמני מעבר בין הלכי הרוח (והגוף).
למה זמן הטומאה והטהרה אחרי הולדת בת כפול מזמן הולדת בן?
בת כבר מרגע לידתה כבת, מחזיקה את הפוטנציאל ללידה העתידית שלה, אישה שילדה בת נושאת במובן מסוים ברחמה עוד דור נוסף, אולי זו הסיבה שלידת בת מחייבת התאוששות כפולה.
קורבן העולה להודיה על לידה שהסתיימה בשלום הוא מובן, אבל על מה צריכה האישה לכפר עם קורבן חטאת?
"שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן" (בבלי, נדה ל"א ב). אם ככה, הקורבן מטהר את היולדת ממחשבות על פרישות שעולות בה בתוך כאבי הצירים (משהו בסגנון: "זאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה!!!!!!!").
אפשרות נוספת היא כפרת החטא הקדמון של חווה, אם כל חי. אכילתה מפרי עץ הדעת הביאה עליה, ועלינו בנותיה, את העונש "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג' טז).
ואחרונה היא אפשרות של ניקוי וכפרה על מחשבות גדלוּת, שאולי עלו ביולדת המתפתה לחשוב שהיא שותפה שווה לאלוהים במעשה הבריאה.
ההנחיות האלה מובאות לעם כולו, כי חשוב שנזכור אותן תמיד ובמיוחד בעת הזאת. גם אם כבר בגרנו, כולנו נפלטנו מרחם רחום, בתום ירחי לידה, שעברו על אימותינו כולן בחיל ורעדה, בבחילה ובחרדה.
יהי רצון מלפניך אלוהי אבותינו ואימותינו שעובדת היותנו ילודים וילודות לאימהות בשר ודם, תיתן בלבנו חמלה לכל יצור חי, בעת שפע ובעת מחסור, בעת שלום ובעת מלחמה. יהי רצון שישובו במהרה, בבריאות הגוף, הנפש והרוח כל החטופים והחטופות. "יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם, יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם" (לאה גולדברג, ערב מול הגלעד).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
מיכל זמיר, עמיתה בתוכנית הרבנות הישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ומנהלת את פעילות הצעירים בישראל בסוכנות היהודית. עוסקת בחיבורים בין קצוות, תלמידה ומתרגלת מדיטציה ובודהיזם. אמא, בת זוג, חברה בקהילת "קמה" ובאר שבעית.
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" (ויקרא י"ב ב) - פרשת תזריע נפתחת בדברי אלוהים, דרך משה אל העם. במילים שכמו לקוחות מספר חשבון, אלוהים מבקש לעשות לעם סדר, לתת קצת וודאות, באירוע הכאוטי והיפיפה הזה שנקרא לידה.
והנה היא תורת היולדת בקצרה:
ילדת בן זכר? מזל טוב! זכית בשבעה ימי טומאה ועוד שלושים ושלושה ימים של טהרה.
ילדת בת? כל הכבוד! זכית בשבועיים של ימי טומאה ועוד שישים ושישה ימי טהרה.
סיימת לנוח? יופי, הריון זו לא מחלה, הגיע הזמן לחזור לקהילה.
בדרך לקהילה עוברות אצל הכהן לכפרה וטהרה עם שני קורבנות, אחד לעולה ואחד לחטאת.
זאת תורת היולדת והיא מוצאת חן בעיני, כמה חשובה המנוחה של אחרי לידה, לרפא את הגוף והנפש, להתאושש מהמאורע המטלטל הזה, לחזור לחיים. ימי הדמים שומרים על היולדת, מאפשרים לה רגע להיות בין לבין - בין טומאה לטהרה, אבל לא להיות חלק מהקהל, היולדת היא מחוץ לזמן. אך יש גם כמה שאלות:
למה בכלל יש זמן טומאה לאחר הלידה? ומה ההבדל בין זמן טומאה לזמן טהרה?
כל אישה שעברה לידה יודעת כמה האירוע הזה מטשטש את גבולות האנושיות, הוא חייתי ובלתי נתפס בעודו מתרחש. הטהרה והקדושה הם חלק ממעגל חיים ומוות, הם לא קצוות אלא חלקים שמשלימים אחד את השני. חייבת להיות טומאה כדי שתהיה טהרה ולהיפך. הגוף שלנו הוא כלי שמכיל את שני המצבים, אבל נחוצים לנו זמני מעבר בין הלכי הרוח (והגוף).
למה זמן הטומאה והטהרה אחרי הולדת בת כפול מזמן הולדת בן?
בת כבר מרגע לידתה כבת, מחזיקה את הפוטנציאל ללידה העתידית שלה, אישה שילדה בת נושאת במובן מסוים ברחמה עוד דור נוסף, אולי זו הסיבה שלידת בת מחייבת התאוששות כפולה.
קורבן העולה להודיה על לידה שהסתיימה בשלום הוא מובן, אבל על מה צריכה האישה לכפר עם קורבן חטאת?
"שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן" (בבלי, נדה ל"א ב). אם ככה, הקורבן מטהר את היולדת ממחשבות על פרישות שעולות בה בתוך כאבי הצירים (משהו בסגנון: "זאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה!!!!!!!").
אפשרות נוספת היא כפרת החטא הקדמון של חווה, אם כל חי. אכילתה מפרי עץ הדעת הביאה עליה, ועלינו בנותיה, את העונש "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג' טז).
ואחרונה היא אפשרות של ניקוי וכפרה על מחשבות גדלוּת, שאולי עלו ביולדת המתפתה לחשוב שהיא שותפה שווה לאלוהים במעשה הבריאה.
ההנחיות האלה מובאות לעם כולו, כי חשוב שנזכור אותן תמיד ובמיוחד בעת הזאת. גם אם כבר בגרנו, כולנו נפלטנו מרחם רחום, בתום ירחי לידה, שעברו על אימותינו כולן בחיל ורעדה, בבחילה ובחרדה.
יהי רצון מלפניך אלוהי אבותינו ואימותינו שעובדת היותנו ילודים וילודות לאימהות בשר ודם, תיתן בלבנו חמלה לכל יצור חי, בעת שפע ובעת מחסור, בעת שלום ובעת מלחמה. יהי רצון שישובו במהרה, בבריאות הגוף, הנפש והרוח כל החטופים והחטופות. "יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם, יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם" (לאה גולדברג, ערב מול הגלעד).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
מיכל זמיר, עמיתה בתוכנית הרבנות הישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ומנהלת את פעילות הצעירים בישראל בסוכנות היהודית. עוסקת בחיבורים בין קצוות, תלמידה ומתרגלת מדיטציה ובודהיזם. אמא, בת זוג, חברה בקהילת "קמה" ובאר שבעית.