פרשת שמות מתחילה בסיפור ההתהפכות של מלך מצרים על בני ישראל המצליחים והמשגשגים על אדמת מצרים, סיפור של נפילה פתאומית: "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס" (שמות א' ח'-י"א). הפרשה מסתיימת במענה של אלוהים לפנייתו הנואשת של משה בעקבות הרעת התנאים לבני ישראל העובדים בפרך. ובין ההתחלה והסוף: שנאה, גזרות, רצחנות, עבדות, סבל, התעללות.

לקוראים הפרשה מציעה מספר אורות בין הצללים, ניתן לראות בהם דרכי התמודדות עם הסבל והאימה: הנוכחות וההבטחה האלוהית המלווה את הפרשה, בחירת מנהיג ראוי שמסמל את תחילת הפתרון למצוקת העם, ושרטוט קו של רצף על ידי אזכור אבות האומה המיתולוגיים וחיבור לחזון והבטחה עתידיים, מה שמאפשר לדמיין את ההווה כנקודה מסוימת, חולפת, על פני קיום מתמשך.

כל אלה הם כיווני מחשבה ודרכי התמודדות עוצמתיים. אבל באופן אישי עבורי הקטעים המנחמים והמשמעותיים ביותר בפרשה, ובהם גם גלום המסר לימינו, הם אלה העוסקים בקשרים אנושיים, ואותם אני מבקשת להזכיר ולהאיר:

- סוג אחד של יחסים הם הקשרים בתוך המשפחה: האם שבעזרת בתה מצילה את בנה התינוק ומאוחר יותר אהרון היוצא לקראת אחיו ללוותו ולעזור לו במשימה שהוטלה עליו. אם בספר בראשית ראינו בעיקר תחרות וקנאה בין אחים ואחיות, כאן אנחנו נזכרים בכוחן של אהבת אם ושל אחוות אחים.

- כשמשה, הגולה במדין, רואה את הרועים שפוגעים בנשים הצעירות המשקות את הצאן, הוא נחלץ לעזרתן. הוא מסתכן בעזרה לבנות רעואל כהן מדין, מפני שזה הדבר הנכון והצודק לעשות, על אף שהוא יודע שהן לא "משלנו". רעואל בתורו מחזיר למשה טובה, מארחו בביתו ונותן לו את בתו. הבדלי המוצא והדת ביניהם לא עומדים בדרכם של חוש הצדק והכנסת האורחים.

- המיילדות, שעל פי חלק מהפרשנים היו מצריות, מסרבות להרוג את הילודים העבריים, כי יראות אלוהים הן. הן מסתכנות בהפרת הצו המפורש של פרעה, כי הן מחוברות לצו המוסרי שקורא להגן ולהחיות תינוקות חסרי ישע, לשמור על החיים. מלבד היותם יצוג לתלות ולפגיעות האנושית, הילודים מסמלים את הפוטנציאל, את מרחב הבלתי ידוע, של כל מה שיכול להתהוות ולקרות, וגם בשל כך אנחנו מרגישים שההגנה עליהם היא צו קדום ועמוק מכל חלוקה למוצא ולאום.

- ולבסוף, בסצנה שהיא לדעתי אחת החזקות והמופלאות בתנ"ך, בת פרעה, אותו פרעה שציווה על השלכת הבנים ליאור, מגלה את משה הבוכה בתיבה וחומלת עליו. אחותו של משה, השומרת עליו מרחוק, רואה את בת פרעה המגלה את הילד. מן הכתוב עולה שהיא שומעת את בת פרעה אומרת: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב' ו'), מפני שהיא משיבה בהצעה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת, וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד" (שם, שם ז'). מדובר בילדה/נערה עברית, הפונה לאישה מצרית ומציעה לה סיוע בהפרת צו מלך מצרים למען הצלתו של תינוק עברי. לא ניכר שהעברית חוששת מהמצרית, ואף לא ניכר כלל שהן עומדות משני עברי המתרס העברי-מצרי. השיחה ביניהן עניינית, ותכליתה אחת – הצלת הילד. כזהו גם המפגש בין בת פרעה לאם הילד. שיתוף הפעולה הענייני והטבעי עם אמו של הילד מדהים בפרט על רקע היחס של המצרים לבני ישראל המתואר בפרק הקודם. דווקא הולדתו של תינוק הייתה אמורה לעורר אותו תיעוב/פחד גזעני הנובע מהילודה המוגברת של העבריות.

הפרשה יוצאת מגדרה להבדיל ולהבחין בין עם בני ישראל ובין מצרים, אבל אולי ברגע הדרמטי ביותר בת פרעה, הרודן הפרנואיד הרצחני, מצילה ביודעין ילד עברי, ואף מעניקה לו את שמו. לצד האג'נדה הלאומית שהפרשה עוסקת בה, מתגלה בסיפור הולדתו של משה אג'נדה נוספת, אימהית, חומלת, אג'נדה שעל-פיה הבדלים לאומיים המצויים בקונפליקט זה עם זה זניחים אל מול התביעות האנושיות הבסיסיות של הצלת ילדים ותמיכה בחיים, בהמשכיות, בפוטנציאל להתפתחות ושינוי.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהפרשה? מה יכול להאיר את הדרך בזמנים של שנאה ומלחמה, כשנדמה שיצר המוות שולט בכל? לזכור את האנושי: הגינות, עזרה, תמיכה, חמלה. בין אם מדובר בבני משפחתנו ועמנו, ובין שמדובר במי שמשתייך ל"צד השני". היכולת לראות את האנושי שבאחר חיונית עבור כולנו בכדי שלא נשקע בשנאה עיוורת, נאבד את האנושי שבנו ונשקע ביאוש מוחלט.

-------------------------------------------------------------------------------------------------
אורנה פילץ, רבה רפורמית בוגרת ה-HUC בירושלים, חברת "קול רבני לזכויות אדם", ביבליותרפיסטית במרכז לבריאות הנפש שלוותה, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. עורכת הספר: "בראשית ילדה. מחזירות את הלידה למרכז".