ברהמין חכם אחד עבר ליד פרדס בו היו שני איכרים מתקוטטים על פירות עץ רימון אחד. כאשר ראו האיכרים את החכם, קראו לעזרתו וביקשו ממנו לשפוט ביניהם. עץ הרימון גדל בחלקתו של האחד ופירותיו נפלו לחלקתו של השני והם לא הצליחו להסכים כיצד לחלקם בצורה צודקת. הברהמין הסכים ושאל, ״האם תעדיפו חלוקה על פי משפט האדם או לפי משפט האלהים?״ ״על פי משפט האלהים״ ענו שניהם יחדיו. האם אתם בטוחים? שאל הברהמין. ודאי, אמרו שניהם. ערם הברהמין את הרימונים בערימה גדולה בחלקה אחת והניח רימון אחד מתולע בחלקה השניה ואמר לאחד: זו לך. וזה לך אמר לשני והמשיך בדרכו.
הברהמין מזהה את האלהים עם הטבע ולפיכך ניתן ללמוד מן הטבע על הדין האלהי. בטבע אין חלוקת משאבים שוויונית או מוסרית. במקרה הטוב מדובר באקראיות ובמקרה הפחות טוב במאבק כוחני. האם כשאנו מתייחסים לצדק האלהי - הוא הצדק הטבעי? ודאי לשיטת התורה האלהים ברא עולם בצדק. אולם צדק, שהוא הרמוניה מוסרית מוחלטת התקיים רק לשבריר זמן ביום השישי לבריאה, כדברי רבי יוחנן בר חנינא בסנהדרין ל״ח ע״ב: ״שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, ... תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו...״. בין בריאת האנושות לבין הגירוש מגן עדן התקיים בעולם הנברא צדק ומוסר ״טבעי״ ומכאן ואילך, האדם שבר והאדם נידון לתקן. האלהים, שופט בשבתו כבית דין לצדק עליון, בוחן את העולם ואת האדם, אולם העולם עצמו פועל על פי חוקי טבע שאדישים לצדק. למעשה הצדק הוא ״על טבעי״ ובמובן זה, מצוה התורה על האדם להתעלות ממדרגת הטבע למדרגת האנושיות. לפיכך, אומרת התורה (דברים טז:יח): ״שופטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק״.
כיצד יכולים שופטים בשר ודם להתעלות ממדרגת הטבע למדרגת המוסר האנושית? הפרשה שלנו ממשיכה ומצווה לשופטים: ״לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד וגו׳״ (דברים טז:יז). הוראות כלליות של שפיטה בצדק ללא הטיית הדין כמובן הן הכרח לעשיית צדק וכל סטיה הינה אי-צדק. עם זאת יש מקום לשאול האם הוראה ״שפוט בצדק״ מספיקה כדי שהשופט יתעלה ממדרגת הטבע למדרגת הצדק?

תשובה מרתקת נמצא בפירושו של הרש״ר הירש לפסוקים אלו. בעקבות הסִפרי שדורש ״משפט צדק, זה מינוי הדיינין״ (סִפרי דברים קמ"ד ז') קובע הירש שמדובר באחריות לאומית לתהליך בחירת השופט הראוי וכך בלשונו: ״הפסוקים שלנו אינם דנים בחובות השופטים אלא בחובות הרשות הציבורית הממנה את השופטים: חובה על ראשי הציבור למנות שופטים שישפטו משפט צדק ולא יטו משפט ובשעת המינוי יתנו דעתם ליושר האופי ונוסף על כך רק לידיעה ולהבנה הדרושה לעשיית משפט...״.
רק שופט שנבחר בצדק וללא שום הטייה, עדתית, מינית, פוליטית או מעמדית הוא זה שמסוגל להתעלות לדרגת הצדק. הרש״ר מוסיף ואומר ״אזהרות אלה פונות אל הנציגות הלאומית... כי הכלל ונציגיו אשמים בכל עיוות הדין ... חטאם נזקף לחובת הממנים אותם". וכן: ״לא תטה משפט״ וגו׳ - על ידי השופטים שנתמנו על ידיך״. הצדק במשפט אינן רק חובה של הנציגות הלאומית אלא זו גם האחריות שלה. נאמנותם של השופטים הינה לצדק ולמשפט ואם הם נבחרים בקריטריונים של נאמנות לבוחריהם, או לדעה, פוליטית או דתית, הרי זו הטיית משפט שיוצרים ממני השופטים.
בימי קטנות שלנו, הממשלה דורשת משופטים, משפטנים ורשויות לעסוק בהטיית משפט. ימים בהם שר משפטים מתנה את בחירתם של שופטים לנאמנות פוליטית ולקריטריונים של הכרת פנים הטיית משפט ולקיחת שוחד. מצווה דתית ומוסרית היא, לשבש ולעצור ולהחליף את כנסת ישראל והממשלה. העם עצמו מחוייב ואחראי להקיא את הרע מקרבו ולבחור את הממנים הראויים. ריש לקיש בסנהדרין ז׳ ע״ב שואל על ה״קפיצה״ בפרשתנו, מהוראות הצדק לעיסוק באלילות האשרה ועונה: ״כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל״. ראוי לנו לטהר את זיהום העבודה הזרה והעולם הטבעי שבו כל דאלים גבר, ולהשיב את מוסר הצדק האנושי לארץ הקודש. בידנו הדבר. נעשה ונצליח.

-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב עפר שבת בית הלחמי, מחלק את זמנו בין מרילנד ועמק-חפר. כותב ומלמד ציונות ויהדות במגוון קהילות וקהלים. פעיל חברתי ושימש רב קהילת שיר חדש בצור הדסה.