אני כותבת דבר תורה זה בלב שבור.
עצב מקיף, הרס ואובדני המלחמה המתמשכת.
29 אזרחים נהרגו (נכון לרגע זה) מפגיעת טילים איראניים,
50 אחינו ואחיותינו חטופים שצריכים לשוב הביתה - עכשיו!
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. אני פונה לתורה כדי להתחזק, כדי למצוא בה חיים, כדי שתפיח בי תקווה. ומוצאת איך אשיב את נפשי השבוע - מתוך התורה.
*
בפרשת שלח לך, הֻוצַּב האיום: "ארץ אוכלת יושביה היא"-(במדבר, יג, לב)
חיש מהר בפרשתנו האיום מתגשם, והאדמה פותחת את פיה ומסכימה להשתתף בקונפליקט האנושי. אדמה, קרקע עולם, מדוע?! למה את נוקטת צד בסכסוכי בשר ודם?!
*
פרשתנו פרשת קֹרַח,
מחד- האימה הצרופה של התגשמות האיום:
הארץ הפוערת את פיה, לא מרפה.
איפה יפול הפּוּר הבא?
*
מִקְצָב הקריאה בתורה מזמין אותנו להתמסר לשבועות אלה בחומש במדבר העוסקים בסוגיות דגל בתחום המנהיגות. השנה נקרא את סיפור קֹרַח במשקפיים חדשות: משקפי מנהיגות השתתפותית. ארגון "הטריבונה" למנהיגות השתתפותית מציע מודלים של שיתוף והעצמת השותפים בקהילה (מזמינה לבקר באתר שלהם!). במשקפיים השתתפותיים אלה, אני קוראת את התנגדותו של משה כריכוזית, והיא נתפסת כ"אולד פאשן", מנהיגות שלא מדברת את "השפה החדשה": שפה המזמינה את החכמה הקולקטיבית של הקבוצה. מנהיגות שמפספסת את ההזדמנות הטמונה בכל הצעת השתתפות של חבר קהילה, שעוברת מ-Ego system- כזו המנכיחה את העצמי, ל Eco system- מערכת המשתמשת בחכמה במגוון משאבי וכוחות הקבוצה ובקשרי הגומלין ביניהם.
*
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" - (במדבר, טז, ד)
מפרש רש"י: "מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת", והנצי"ב מוולוזין מפרש: נפל על פניו לתפילה. חזקוני מצטרף להצעה שנפילת פנים הָרֶיהָ תפילה, אך מוסיף גוון: רגע לפני התפילה, היה שם רגע של בושה, של עיניים שבורחות מקשר עין ישיר עם הזולת, כשהלב קופץ בחזה, ואנו חשים שטעינו טעות עמוקה.
הרגע הזה: בו העיינים של משה בורחות והוא כובש עיניו בקרקע, הוא המאפשר לאלהים להיכנס: "בֹּקֶר: וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (במדבר, טז, ה).
לצערנו אלהים נכנס עם אֵשׁ, ולא עם רוח או מים: מבחן מחתות בינארי, 0/1. מייצר lose lose situation - כי גם המחתה שלך מתקבלת בשמיים- כבר נשרפת במנהיגות על פני האדמה...
*
אז מה ניקח השנה מפרשת קֹרַח, לשאלתנו כיצד מנהיגים ומנהיגות במדבר?
אולי תנאי הקיצון במדבר מחייבים מנהיגות של משה- מנהיגות שמחזיקה חזק, כזו שמפנה חיש מהר "בעיות" שעולות היישר לאלהים?
אולי משה לא יכול להרשות לעצמו להיות פתוח ל"הצעות ייעול". אולי באקלים המדבר הקיצוני, המנהיגות צריכה להיות חומה בצורה, ללא סדקים, דרכם יכולים לחלחל גם ספקות? במדבר, אנו עם שאין לו בית (אין לו עדיין בית להתגעגע אליו אפילו). ודאי שתהליך קבלת ההחלטות והמנגנונים יהיה שונה! אני לא רוצה להקפיד על משה השנה, אני בוחרת לשפוט אותו בעין טובה. (ובכלל- איך אפשר לשפוט את משה? כשכולנו כבר כל כך מותשים…).
*
נסיים בברכת חודש תמוז,
מתוך פרשנות רבני בחיי לאותו פסוק: "וישמע משה ויפול על פניו". מצביע רבנו בחיי כי הכתוב לא כלל את אהרן בנפילה, שהרי לא נאמר: "ויפלו על פניהם". וזה לגודל עַנְוְתָנוּתוֹ וּמוּסָרוֹ של אהרון - לפי שהיה עיקר המחלוקת של קרח עליו, על כהונת אהרון. אבל משה, שראה עלבון אחיו וחס על כבודו, לפיכך, נפל על פניו הוא לבדו. רבנו בחיי מציע כי השתטחותו של משה כלל לא קשורה אליו, ו(לפחות הפעם)- לא לתסבוכות המנהיגות הפנימיות שלו עם עצמו… הפעם- משה מוצא בתוכו מקום להבחין בעלבונו של אחיו, ומגייס עוז- לעשות מעשה בקשר לזה.

וּלְוַאי,
שבמקום שכאבי השעה שלנו אנו, יפילו אותנו על פנינו,
נלמד ממשה המדגים לנו נפילת אפיים שהיא מֶרִי וּמֶרֶד עבור כאבו של האחר.
אחר רחוק, או אפילו אחר שהוא כְּאָח לנו, כְּאָחוֹת לנו.
האם נוכל לפנות בתוכנו מקום לכאב כזה "של אחר", ולהשמיע את קולו, את קולה?
בין אם בתפילה, בין אם במתן רשות לרגש הבושה לחלחל בנו, בין אם בכבישת עיניים ברצפה, להיות במקום בו "אנו לא יודעות"; ובין אם בנפילת אפיים.

לא חובה היום, אחרי השבוע הקשה הזה. אולי בהמשך חודש תמוז נתחזק מספיק כדי ליפול בשביל אחרים ואחרות? בכל אחת מצורות הפרשנות של אותה נפילה…
*
והארץ - היא תחזיק נפילתנו.
*
בתפילה לחודש מבשר טוב
בארץ אשר לא נחדל לבנותה כארץ טובה. מאוד, מאוד!

-------------------------------------------------------------------------------------------------

הרבה שירה לוין, מנהלת תחום קהילות במדרשה באורנים- החלוץ, מובילה רוחנית בקיבוץ חנתון.