יד ביד עם פרשת ויקהל, פרשת פיקודי היא אחת היפות והאופטימיות ביותר במקרא.
נטולות עימותים, מרידות, עונשים, מכות או מופתים, נטולות חוקים ומשפטים המעידים בעקיפין או מישירן על אופיו המוסרי הקלוקל של האדם, עוסקות צמד הפרשות בעשייה, בבנייה, וביצירה המבורכת של משכן העדות במדבר. התגייסותם מלאת החדווה של העם למען הפרויקט כל כך מפעימה ומלאת שמחה שאפילו המקרא, שבדרך כלל לא נוטה להצמיד לבני ישראל תארים מחמיאים בלשון המעטה, נדבק בפרץ האופטימיות הנסוך על הפרשות ומשבח אותם באמצעות התארים "נדיבי לב" ו"נדיבי רוח".
שיאה של האידיליה הזאת מגיע בסיום הפרשה, עם ירידת אלוהים, עטוף בענן כחתן בטלית, לשכון במשכן, ונדמה לי, שלו ניתן היה הדבר, רבים היו שמחים בנקודה זו לסגור את המקרא ולחזור במנחה של שבת לספר בראשית, מבלי לעבור דרך ויקרא על קורבנותיו, במדבר על אכזבותיו, או דברים על חזרותיו. תנו לנו הפי אנד. חבוקים עם אלוהים תחת כנפי השכינה בירח דבש אין סופי במדבר, בארץ לא זרועה.
אבל החיים, הם לא ירח דבש.
גם לא המקרא, המשקף אותם.
גיבוריו פגומים. נופלים, קמים ושוב נכשלים ובני ישראל על גלגוליהם השונים פוגשים בו גם הם, לאורך הדורות, מפלות ונצחונות, קרעים ואיחוי, מלחמה ושלום, בניה וחורבן, גלות וגאולה.
וכך, גם אנחנו.
אלפי שנים אחרי, גילינו שאנחנו בעצם רוקדים את אותו הריקוד, נעים סחור סחור על אותה הרחבה: קמים ונופלים וקמים שוב בין בין הר סיני לעגל הזהב לבניית המשכן. בין יישוב הארץ לבין חורבנה. בין גלות לגאולה. ויהיה זה אולי מעט נאיבי לחשוב שדווקא אנחנו, מכל הדורות כולם, נהיה אלו שיצליחו לעזוב את רחבת הריקודים המשוגעת הזאת, אבל יהיה זה פשע של ממש לחשוב שאין לנו את היכולת, שלא לומר החובה, לרקוד בה את הריקוד הכי יפה שלנו.
אז נכון. הימים הם ימים של דאגה, מלחמה, ופירוד.
ענן כבד ירד על המשכן שלנו, אך הפעם אין הוא ענן נוצה אלוהי מחבק שנולד מזיווג של נתינה, ותרומה, ואחווה. הפעם זה ענן של הרס, שכרון כח ופילוג שהתעבה באדים המורעלים של שלטון משסה, מלעיג, מסית, ומדיח. ענן של שחיטות ערכית ומוסרית שמאיים להחריב כל חלקה טובה בארץ הזאת, ואיש לא יודע איך יראו פניה ביום שיתרומם ויעלם מכאן.
אבל, תהיה התוצאה אשר תהיה, לנו איו את הפריבילגיה להביט באירוע הזה מהצד. אין לנו את הפריבלגיה לשתות פונץ' על הספסל בירכתי האולם ולחכות לכיבוי האורות. יש לנו את הדיוטי, לא לעבור בדיוטי, אלא להשאר, ולהלחם. ולרקוד.
לכן, בזה הרגע, חובתנו המוסרית והערכית היחידה היא לצאת ולהצטרף לעשרות אלפים האזרחים המודאגים, שכבר צובאים את רחובות הארץ. לעלות על ההר. להתקהל. להתפקד. לתרום. להקריב זמן, פרנסה, משפחה, כסף וחירות אישית על מנת לגרש את הענן הרע הזה שצמח בתוכנו ואם נצליח, ולמה שלא נצליח בעצם, נקים כאן אח"כ משכן חדש וראוי יותר. משכן של לוחות שבורים ולוחות שלמים. משכן של ברית. משכן של אחווה. מוסריות. רעות. זכויות אדם. שוויון ותקווה. משכן של ערבות הדדית, של פיוס, של שלום.
כן, אמרתי שלום.
זה ייתכן. זה אפשרי. כל עוד אנחנו כאן רוקדים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב מורי לי-דר מכהן כיום כרב האזורי מטעם התנועה הרפורמית במועצה האזורית משגב ומנחה מעגלי גברים מוסמך מטעם אוניברסיטת ת"א. בעבר עבד במחלקת החינוך של קול רבני לצד הרב נאוה חפץ.
נטולות עימותים, מרידות, עונשים, מכות או מופתים, נטולות חוקים ומשפטים המעידים בעקיפין או מישירן על אופיו המוסרי הקלוקל של האדם, עוסקות צמד הפרשות בעשייה, בבנייה, וביצירה המבורכת של משכן העדות במדבר. התגייסותם מלאת החדווה של העם למען הפרויקט כל כך מפעימה ומלאת שמחה שאפילו המקרא, שבדרך כלל לא נוטה להצמיד לבני ישראל תארים מחמיאים בלשון המעטה, נדבק בפרץ האופטימיות הנסוך על הפרשות ומשבח אותם באמצעות התארים "נדיבי לב" ו"נדיבי רוח".
שיאה של האידיליה הזאת מגיע בסיום הפרשה, עם ירידת אלוהים, עטוף בענן כחתן בטלית, לשכון במשכן, ונדמה לי, שלו ניתן היה הדבר, רבים היו שמחים בנקודה זו לסגור את המקרא ולחזור במנחה של שבת לספר בראשית, מבלי לעבור דרך ויקרא על קורבנותיו, במדבר על אכזבותיו, או דברים על חזרותיו. תנו לנו הפי אנד. חבוקים עם אלוהים תחת כנפי השכינה בירח דבש אין סופי במדבר, בארץ לא זרועה.
אבל החיים, הם לא ירח דבש.
גם לא המקרא, המשקף אותם.
גיבוריו פגומים. נופלים, קמים ושוב נכשלים ובני ישראל על גלגוליהם השונים פוגשים בו גם הם, לאורך הדורות, מפלות ונצחונות, קרעים ואיחוי, מלחמה ושלום, בניה וחורבן, גלות וגאולה.
וכך, גם אנחנו.
אלפי שנים אחרי, גילינו שאנחנו בעצם רוקדים את אותו הריקוד, נעים סחור סחור על אותה הרחבה: קמים ונופלים וקמים שוב בין בין הר סיני לעגל הזהב לבניית המשכן. בין יישוב הארץ לבין חורבנה. בין גלות לגאולה. ויהיה זה אולי מעט נאיבי לחשוב שדווקא אנחנו, מכל הדורות כולם, נהיה אלו שיצליחו לעזוב את רחבת הריקודים המשוגעת הזאת, אבל יהיה זה פשע של ממש לחשוב שאין לנו את היכולת, שלא לומר החובה, לרקוד בה את הריקוד הכי יפה שלנו.
אז נכון. הימים הם ימים של דאגה, מלחמה, ופירוד.
ענן כבד ירד על המשכן שלנו, אך הפעם אין הוא ענן נוצה אלוהי מחבק שנולד מזיווג של נתינה, ותרומה, ואחווה. הפעם זה ענן של הרס, שכרון כח ופילוג שהתעבה באדים המורעלים של שלטון משסה, מלעיג, מסית, ומדיח. ענן של שחיטות ערכית ומוסרית שמאיים להחריב כל חלקה טובה בארץ הזאת, ואיש לא יודע איך יראו פניה ביום שיתרומם ויעלם מכאן.
אבל, תהיה התוצאה אשר תהיה, לנו איו את הפריבילגיה להביט באירוע הזה מהצד. אין לנו את הפריבלגיה לשתות פונץ' על הספסל בירכתי האולם ולחכות לכיבוי האורות. יש לנו את הדיוטי, לא לעבור בדיוטי, אלא להשאר, ולהלחם. ולרקוד.
לכן, בזה הרגע, חובתנו המוסרית והערכית היחידה היא לצאת ולהצטרף לעשרות אלפים האזרחים המודאגים, שכבר צובאים את רחובות הארץ. לעלות על ההר. להתקהל. להתפקד. לתרום. להקריב זמן, פרנסה, משפחה, כסף וחירות אישית על מנת לגרש את הענן הרע הזה שצמח בתוכנו ואם נצליח, ולמה שלא נצליח בעצם, נקים כאן אח"כ משכן חדש וראוי יותר. משכן של לוחות שבורים ולוחות שלמים. משכן של ברית. משכן של אחווה. מוסריות. רעות. זכויות אדם. שוויון ותקווה. משכן של ערבות הדדית, של פיוס, של שלום.
כן, אמרתי שלום.
זה ייתכן. זה אפשרי. כל עוד אנחנו כאן רוקדים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב מורי לי-דר מכהן כיום כרב האזורי מטעם התנועה הרפורמית במועצה האזורית משגב ומנחה מעגלי גברים מוסמך מטעם אוניברסיטת ת"א. בעבר עבד במחלקת החינוך של קול רבני לצד הרב נאוה חפץ.